תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 4 מ 4
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    אני לא יודע מה איתכם, אבל אני שולח את הדמויות האלה רק כדי לעשות לטדה חיים קשים. במקומכם, לא הייתי קורא את זה. רק לציין שזה נכתב ביום אחד, במשך משהו כמו שלוש-חמש שעות. בונוס לניקוד?
    __________________________________________________ ______________

    "קדימה! עכברושים מטונפים!" צעקה הקפטן בקולה. חרף הרוח, חרף הגלים והרעמים, קולה נישא חזק וברור, קולה של מפקדת. היא סובבה את ההגה בחוזקה, מנווטת בינות לשרטונים בעזרת חושים שהשם יודע מהיכן קיבלה, ולהם לא נותר אלא לציית. פרשו מפרשים, קיפלו אותם חזרה, חיזקו ושחרורו חבלים, הכל בשבילה, בשביל ההבטחות והחלומות שלה. נער סיפון ניגש לעברה, בגדיו סופגים מים ומלח, פניו עייפות ותשושות, הוא מלמל משהו על כך שהסופה חזקה מידי, שהם לא יכולים להמשיך ועל כמה הם עייפים – הוא כנראה היה אחד החדשים שהיא רכשה, שכן הוא לא היה מוכן לזעמה כשזה התפרץ עליו. היא סטרה בפניו בידה השמאלית, מפילה אותו כבדרך אגב על הרצפה. "קום! לפני שאזרוק אותך לקרקאנים בשמו של האל הטבוע!" הילד רץ לקצו השני של הסיפון, לחיו אדומה מכאב ובושה כאחד. היתה להם מפקדת מהגהנום, אבל הם ידעו שהיא תעבור אחד בשביל מטרותיה, ושהיא לא מתכוונת לוותר על אף אחד מהם בדרך. ולמרות זאת, הם פחדו ממנה כשהיו על הסיפון, וצחקו ממנה כשהיו מתחתיו. צחקו על הקפטן הנשי שלהם, מפלצת הים שאף גבר לא יעמוד בפניה... בשל כיעורה. אילנה היה שמה. שם כה עדין וצח ליצור כה... נתעב. גופה היה שרירי וחסר צורה, פרצופה פחוס וגברי, שיערה שיער קש צהוב ומבולגן, ועיניה בצבע כחול עמום. אחת מאותן נשים שאינך בטוח אם הן גבר או אישה... עד שפתחה את פיה. קולה היה כמו הים – שילוב של יופי וקטלניות. כשהשמש זרחה והרוח נשבה ביציבות יכולת לשמוע אותה מזמזמת שיר עתיק על חופש וימים טובים יותר, ולרגע דמיינת את הסירנות קוראות לך להיצטרף אליהן. אילו רק ידעת לאיזה סלע קר הן רוצות לקחת אותך.
    ילדות אומללה היא כל מה שזוכרת אילנה מחייה על איי הברזל, היכן שנשים נמכרות לפי יופיין או כישורי השדות שלהן, ולאילנה לא היה אף אחד מהשניים. היא הייתה הבת הממזרה של לורד נשכח שלא הכיר בה. אימה היתה יפיפיה, כמעט אלוהית, אך חסרת כל כישרון כמוה... אז היא מכרה את עצמה. כל פעם שלקוח הגיע, אימה שלחה אותה החוצה, לשבת לחכות לה ליד הים. אז היא ישבה וחיכתה. הילדים צחקו לה סביבה, לועגים לה בשמות וכינויי גנאי, וכשעברו את הגבול – היא למדה להכות אותם, וחזק. כשאימה היתה כבת שלושים, ואילנה בסביבות החמש עשרה שלה, התחילו להגיע אותם ילדים שלעגו לה לביתה, וכשהיא ביקשה ממנה לחכות, היא ידעה שכבר מאוחר מידי, והיא לא תחזור. אז היא ברחה. כמו כל ילידי איי הברזל, אילנה ידעה להשיט סירות דייגים עוד כשידעה ללכת, והים היה מקלטה מאז ומעולם. היא מצאה מפרשית נטושה ולקחה רשת שתיקנה בתור ילדה. למרות גילה הצעיר, כבר אז היתה גדולה וחזקה כשור, אך היא לא ציפתה לקשיים שתקפו אותה.
    זה היה הלילה השלישי שלה בים. הרשת התעופפה הרחק עם הרוח בזמן שישנה, והמפרש היחידי שלקחה איתה היה קרוע לחלוטין. היא קפאה מקור, רעבה וקודרת, וחיכתה לגרוע מכל. הרוח השתוללה סביבה, מנדנדת את הסביבה מימן לשמאל, ואילנה מצאה את עצמה בודדה. נזכרת בכל אותם רגעים בהם לגלגו לה על מראה וכישוריה, נזכרת בים שכל כך הרגיע אותה בעבר עם שירתו השקטה ולחישותיו האיטיות. וכמו פעם, היא החלה לשיר את המנגינה הראשונה שעלתה במוחה.

    עלה מין המעמקים,
    חזק ורם,
    עלה מעלה, על רוחות הים.
    רסק את אויביך,
    הו הגדול באלים,
    אך יותר מכל, אל טבוע,
    עזור ללוחמים!

    קולה הלך והתחזק יחד עם השיר. גובר על הסופות ועל הרעמים, והיא ידעה מה עליה לעשות. היא נעמדה על הסירה המתנדנדת, מרימה את ידיה לשמיים בתפילתה האחרונה... וצללה.

    הקפטן הראשון שלהם מצא אותה עם אור ראשון. המלחים צעקו על מפלצת ים נטושה על הסלע, אבל הוא ראה מעבר לכך: אילנה נמצאה עטופה באצות וצדפים, בטוחה על שרטון שהיה הורס כל ספינה שעוברת עליו... הוא ראה את הילדה האומללה והחזקה, ואת החיים השניים שהעניק לה האל הטבוע. אז הוא לקח אותה אליו. היא הייתה בת חסותו בספינת 'ראשחץ', לומדת איך לקרצף רצפות ולהגיש ארוחות, איך למתוח מפרשים ולקשור בצורה הבטוחה ביותר, וכשהימים חלפו, היא למדה איך לקרוא את תנועת הרוח ולנווט בעזרת הכוכבים. ובכל מה שעשתה נתנה תפילתה לאל הטבוע, תפילת הודיה על כל מה שנתן ועל כל מה שלקח ועל כל מה שיקח, ובכל קיבלה את ברכתו. בפשיטות על ספינותיהם של הצפוניים היתה אכזרית ככל גבר, מכה בגרזנה האדיר והורגת כל מי שהעז להתקרב אליה, ולא היה ספק שהיא מלח ככל המלחים, ולוחמת משכמה ומעלה... אך את כבודה בקרב הצוות לא הצליחה לרכוש, ורק הקפטן הוא שעצר אותם מלזרוק אותה אל תוך המצולות. אך לכל הדברים יש סוף. לאחר חמש שנים של פשיטות ומסעות ללב ים, אותו קפטן מת. וכשהקפטן מת, ודרכיה השלוות לא עבדו, הבינה אילנה כי דם הוא האפשרות היחידה. היא קראה לקרב את כל אלו שהעיזו להתמודד על מקומו של האדם השכירה טוב מכולם, והיא קראה להם יחדיו.
    הם עצרו ליד אי קטן ונטוש כדי לראות את הקרב. מעגל של מלחים צמאים לקרב אפף אותה ואת שלושת אויביה. אילנה גוננה על עצמה בעור ובפרוות, ראשה חשוף, ולצידה גרזן דו ידני שהיא לבדה יכלה להרים. "יישפך היום דם, אישה!" צעק אחד מיריביה "ואני בעצמי אתלוש את האצות להן את קוראת שיער מראשך!". אילנה נראתה כעוצמת את עיניה. ופיה זז בתפילה אילמת. '...עלה רם ונישא," לחשה. שלושתם הסתערו יחדיו. היא נופפה בגרזנה בקשת לעבר שלושתם, מפצחת את ראשו של אחד מהם ושורטת את השני 'חזק מתמיד...' המשיכה מתפללת, מתחזקת לאט לאט, מתחמקת ממכה אחת ושולחת אחרת בגרזנה, מורידה את אויבה השני. השלישי התקרב אליה, שלם לחלוטין ועם מבט רעב בעיניו. הוא הסתער לעברה במהירות, חרבו מורמת מעליו. אילנה עמדה שקטה, לא זזה ממקומה עד שהוא הגיע והנחית את חרבו – וחסמה אותה בעזרת ידה.
    'שכן לא לנו הזריעה!' רעמה בצעקה, ובעוד החרב תקועה בזרועה האחת, היא הרימה את השניה לעבר צווארו של יריבה במהירותה של הרוח, וחונקת אותו למוות. כשהכל נגמר, היא הוציאה את החרב מזרועה, מתעלמת מהכאב הנורא שאחז בה, יודעת שעכשיו הם שלה. "צוות 'ראשחץ'!" אמרה באותו קול רועם הנשמע למרחקים "בזאת אני, אילנה, מכריזה על עצמי כעל הקפטן של הספינה שלכם ועל שמה החדש: מפלצת ים!" התשואות גוועו יחד עם הזלזול וחוסר הכבוד כשהגיעה רדת החשיכה.

    * * *
    עמדתי על יד המעקה כשניגש אליי הנער עליו התפרצתי בבוקר. הערב כבר ירד, והוריתי לצוות לעגון עד הבוקר באי שמעבר לשרטונים אותם עברנו מקודם. "אם באת לקבל התנצלות, כנראה שלא למדת את הלקח שלך." אמרתי עוד לפני שהספיק לפתוח את פיו. הוא נראה מבוהל, לא בטוח במה שעליו לאמר "לא המפקד, זתומרת, המפקדת, רק באתי לשאול 'תך, אממ..." הוא גמגם, מבוייש "כדאי שתשאל 'תי מהר", עניתי, מחקה את המבטא שלו "כי 'ני לא סובלת שמבזבזים לי ת'זמן". הבטתי לעברו. באופן מוזר, הוא הישיר אליי מבט, וניצוץ שלא ראיתי הרבה זמן היה בעיניו... כעס?
    "פשוט חשבתי," אמר, יותר בטוח בעצמו, למרות שניסה להסתיר את המבטא "שיהיה לכולם הרבה יותר קל להמשיך אם..." הבנתי לאן הוא מתקדם. והיתה לו נקודה, באמת הגיע הזמן שמישהו ישאל את השאלה הארורה. "אם תדעו לאיפה לעזאזל אתם הולכים?" השלמתי אותו. הייתי כולי מרוכזת בו עכשיו, ונראה שהוא היה גאה בעצמו על זה. "כן! בדיוק!" הוא אמר בהתלהבות. השתדלתי לא לחייך, לא רציתי להפחיד את המסכן, גם ככה מספיק קשה לגשת אליי. "שמעת פעם איך הגעתי לספינה הזאת, ילד?" שאלתי אותו. הוא היה בן שש-עשרה בערך, קצת יותר ממנה כשעזבה את אמא שלה. שיערו חום בהיר ועיניו בצבע החול. הוא הנהן בראשו לשלילה, וכי למה שישמע?
    "הקפטן הקודם מצא אותי שוכבת על סלע באמצע הים" התחלתי לספר, מבטי חוזר לאופק ולגלים "ברחתי מהבית כמה ימים קודם לכן, עם מפרשית קטנה ורשת דייגים" זכרונות הציפו אותי, גרמו לי להרגיש כמו אישה זקנה המתנדנדת על כיסאה ליד האח "כמעט גוועתי ברעב ומתתי מקור כששמעתי את הקריאה שלו..." הוא הצטרף לידי על המעקה, בוהה גם הוא אל המים "של מי?" שאל בטיפשות. הוא היה תמים כמו דג, ישמרו האלים "של האל הטבוע." עניתי.
    המים מילאו את ראותיי ביום ההוא. צללתי עמוק, שוחה עד כמה שיכולתי לסבול... ומעבר. נישמתי כאילו נלקחה מגופי, אבל המשכתי לשחות בתוך המצולות, מחפשת אחר תשובה כלשהי. כל תשובה היתה מספקת אותי. עברתי מילים רבים, שוחה ושוחה ושוחה, ולא הרגשתי כאב ולא הרגשתי זמן. המים נעשו כהים יותר ויותר, עד שמצאתי את עצמי בחושך מוחלט, וידעתי שהתשובה שלי מחכה כאן, ושהמסע שלי קרוב להסתיים. קול לחש לי להמשיך עוד, רק עוד קצת, לפני שאצטרך ללכת. מישהו חיכה לי למעלה, וידעתי שהוא לא יחכה לזמן רב, אבל הייתי חייבת להמשיך. ומתוך החשכה, שמעתי את השאגה האדירה ביותר שיכולת לדמיין. חזקה יותר מקרנות המלחמה של הענקים מעבר לחומה הקפואה בצפון. עבר בי רעד שלפעמים אני מרגישה עוד היום. ושם היא היתה... התשובה שלי.
    זרועות ענקיות, פתלתלות, הן כל שראיתי בהתחלה. אך לאט לאט עלה גם הגוף והשיניים האמתניות, ויכולתי לראות את עיניו הכחולות והעמוקות... הקראקן.
    "אני ממזרה, ילד" המשכתי "חלק מבית שירד מגדולתו ממזמן, בית שהיה האדיר מכולם ביומו. ואני יודעת שיש בי הכוח להחזיר את הגדולה הזו... והכוח הזה טמון במפלצת הים, בקראקן." הוא הסתכל בי, פניו חיוורת כסיד והוא משותק לחלוטין "אם אתה חושב שזה מה שיעזור לצוות להמשיך", אמרתי "לך וספר להם. אבל כדאי שתמהר" פניתי לחזור לתאי, צינה החלה לחדור "חזרה בי הרגשה שלא הרגשתי הרבה זמן. אנחנו קרבים." מאותו יום והלאה הילד לא זז ממני, עושה כל מה שאני אומרת בצייתנות מוחלטת. ולפי התנהגות הצוות, כנראה שלא סיפר להם.

    * * *
    היינו רחוקים מכל יבשת אפשרית כשהסערה הארורה תקפה אותנו בשנית. עננים כל כך שחורים שלא ראית בחיים שלך, וברקים נורים מהשמיים כמו חצים לוהבים. "ילד!" צעקה אילנה בקול. אפילו קולה היה חלש לעומת הסערה "תביא לי את הקרן שלי, הגיע הזמן!" סימנתי לה בידיי שהבנתי ואני יוצא לדרך, וירדתי לעבר תאה. הקרן היתה חפץ שחור ומאיים שאני זוכר מאז עליתי לספינה, למרות שאיש לא יודע מאיפה הקפטן השיג אותה. לקחתי אותו בשתי ידיי בזהירות, מרגיש את הקלות של החפץ הגדול, ועליתי למעלה במהירות, ליכוון ההגה לידו נמצאה הקפטן. היא לקחה את הקרן ממני ביד אחת, ואמרה לי לסמן לכולם להתכונן. לפני שהספקתי לזוז, היא הכניסה את הקרן לפיה – לשניה אחת היא שאפה אוויר, ואז תקעה בה בכל כוחה. קול עמום יצא ממנה, קול חזק וברור שיכולתי להישבע שנשמע עד לבית, קול שנראה כאילו שאב את כוחה של הסערה, ונראה היה שנכנסו לתוך בועה באמצעה.
    ואז ענה לקרן קול שני. קול רועם, אדיר וחזק. הקול הכי נמוך שתשמע אי פעם, והייתי נותן את הנשמה שלי בעד זה. כל גופי רעד מצמרמורות, וכמו כולם רצתי לעבר המעקה, להסתכל על המים הגועשים. הקפטן היתה הראשונה להבחין בזרועות השחורות, הפתלתלות, עולות מין המים. אני הייתי הראשון לראות את העין הגדולה. הקראקן עלה מין המצולות.

    * * *
    לא היתה תפילה שלא עלתה בפי. לא היה צליל שגרוני לא הוציא ולא היה חלום שלא הייתי מוותרת עליו כדי לכבול את הקראקן לרצוני... אך הוא לא הקשיב. הוא שאג בקולו הנורא, משתק את הצוות שלא הקשיב לפקודותי, מרסק בעזרת זרועותיו את 'מפלצת הים' היפיפיה שלי. לא נותר דבר מלבד קרשים שנסחפים בזרם. מצאתי עצמי עומדת על אחד מאותם קרשים, מסתכלת על הים השליו סביב, על הגופות וההרס שהשאיר אחריו הקראקן. האם איש לא ניצל? האם מפלצת הים לא ריחמה על אף אחד מהם? על כל אלו שבאו בעקבותיי? בעקבות חלומות ומטרות חסרי תקווה?
    "קפטן!" נשמע לפתע קול, קול שהייתי יכולה לזהות בין ים של אנשים "קפטן!" צעק שוב. הנער שחה לעברי, מחזיק חפץ בידו ומנוף לעברי. חתרתי אליו בכל כוחי, מנסה להתעלם משרירי הכואבים וראשי ההולם החוזקה. הוא התנשף בחוזקה, ועלה על ארגז שמצא "חיפשתי," התנשף "בכל מקום" שוב עצר לשאוף אוויר "עד שמצאתי!" סיים בנימת ניצחון, מרים את החפץ שהחזיק בידו. הקרן! קרן הקראקן שלי! היא שרדה! צחקתי בקול כה רם עד שהוא כמעט נפל בחזרה למים. "הו, נער סיפון מתוק שלי!" צעקתי וחיבקתי אותו, רק לאחר מכן נזכרת בכיעורי וברצון החופשי של הילד. ישבנו כך במשך כמה דקות, שותקים, מביטים בקרן היפיפיה שהביאה אלינו, יחד איתי, את האסון הזה. "קפטן..." שאל באותו קול מגמגם, איתו ניגש אליי לפני שבועות ספורים "קרא לי אילנה, אני לא קפטן בלי הספינה שלי". הוא חייך, בבירור מאושר מהמחווה הסתמית "אילנה" אמר שוב "מה עכשיו?"
    "עכשיו?" עניתי "עכשיו חוזרים הביתה."
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    16.12.2006
    עיר
    קבוצת יבנה
    הודעות
    2,468
    תשיג חיים.
    לי אןי משהו יותר טוב לעשות בשבת מלבד לקרוא את הדברים האלה שאתם כותבים. מה קרה שהשבוע כולם כותבים מגילות?



    נכתב במקור על ידי נחל
    ניצחתי אותך בואנגולושפריץ
    או איך שלא קוראים לזה
    הזה עם הטוטם

    אני:
    ג'אנגל ספיד?
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    לקח לי זמן למצוא מאיפה אפשר להוריד את הzip... מצטער, פירמטו את המחשב הזה לפני כמה זמן ועוד לא הייתי צריך את זה.
    ????? ??????? ????? ???????
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    01.03.2007
    הודעות
    177
    לא כתוב בשום מקום שהם פיראטים, ולא ברור מאוד שהיא פרשה. גם לא לקח מעט זמן עד שהיא פרשה.
    שתף ב-Google+

הרשמה