תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 3 מ 3
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    קיר המקלט הקר תמך בגבו, בעוד עשן אפף את החדר, נכנס דרך אפו לתוך ריאותיו, וכמעט יכולת להרגיש את טעם השדות בפיך בעוד האדים עולים לך למוח. הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב שם, הוא אפילו לא היה בטוח עם מי... אנשים נזלו לו בין האצבעות, כמו מים... באים והולכים, הולכים ובאים. הוא לקח עוד שאיפה מהסיגרייה המגולגלת שלו, וחייך חיוך רחב. לעזאזל, הוא היה בהאיי, ושום דבר לא יוכל להרוס לו את זה. לא אימו חסרת עמוד השדרה, לא אחיו שמבקש ממנו לעזור לו במדרגות, וגם לא אביו, עם הבקבוק ביד אחת והחגורה ביד השניה. בהזיותיו הוא לא היה במקלט באמצע שכונת עוני, אלא רחוק משם, מוקף חולות זוהרים וים ירוק, השמש זורח בשחר ולבן, מאיר אותו בזרקור ענקי, וכל האנשים במסיבה מסתכלים עליו, יושב שם בג'ינס וחולצת פלאנל פתוחה, מעשן את הסיגריה שלו. הם הביאו לו מתנות, ומסביב משרתי הארמון ניקו את סביבתו ושמרו שאיש לא יתקרב, לאף אחד אסור לגעת בו... אף אחד... אז מי זה האיש הזה, שמעז לחדור מבעד לסרטי ה-'אין כניסה' ששמה המשטרה מסביב? אין הוא יודע שזאת זירת רצח? ואסור להיכנס? הוא התקרב עוד כמה צעדים, בבירור לא שם לב על מה הוא דורך, שכן אחרת הוא היה רואה את ציורי הקיר הנהדרים שקישטו את המקום, ואת הפסיפס הנפלא... האיש התקרב אליו כל כך שכבר שמע את פעמות ליבו – או שמה היו אלה פעימות הלב שלו עצמו? – עד שהבל פיו צינן את פניו, ואז הוא מחא כף.
    הוא חזר למקלט האפרורי, פיכח לחלוטין, למרות שהעשן טשטש את חושיו. מולו עמד איש, אבל... האם היה זה אותו איש שראה מקודם? הוא בבירור לא הכיר את הדמות שעמדה מולו. האיש הוציא בקבוק קטן עשוי זכוכית מכיסו, ופתח אותו. העשן סביב החל להסתובב במערבולת גדולה של צבעים, ועין הסערה נשאבת לאט לאט לתוך הבקבוק... ונעלמה. "הי!" הוא צעק לעבר האיש "מה אתה חושב שאתה עושה?! תחזיר את זה!!" הוא ניסה לקום, אך מעד ונפל על פניו, לרגליו של האיש האפלולי. 'מוזר,' חשב לעצמו 'החדר התבהר... אבל הוא עדיין נראה... כצללית'. האיש הסתובב לעברו, מטושטש ולא ברור, תווי המתאר שלו כאילו זזים. קולו הדהד במקלט הקטן, למרות שלא ראה את פיו זז: "לכל אחד מאיתנו מגיעה הזדמנות שניה, אדון מקנזי" אמר, קולו כשל נחש "האם תרצה לקבל את שלך?".
    אריק מקנזי, עדיין שוכב פרקדן על הרצפה, הרים את ראשו אל הצללית "תוכל להציל אותי?" שאל "תוכל לגאול אותי מייסורי, לגאול אותי מהכאב הכובל אותי למציאות, לגאול אותי מהאנושיות המחזיקה בי מהשמיים והחופש?" קולו של אריק היה צלול ונקי, כאילו העשן לא נגע בו מעולם – אך המילים הן שהפתיעו אותו. האם שד השתלט על גופו? מלאך?
    "לכל אחד מאיתנו מגיעה הזדמנות שניה, אדון מקנזי" חזר האיש על מילותיו, באותו טון לוחשני "אך ההזדמנות השלישית איננה מגיעה לאיש. השביל בו אני שולח אותך יציל אותך רק מהגורל האומלל שהעולם כפה עליך, ולא יותר. השאר בידך. האם תרצה להינצל? האם אתה מוכן להציל את עצמך?" אריק המשיך להסתכל על האיש, פיו פעור. חייו האומללים התגוללו לפניו שוב – אימו היושבת חסרת מעש בבית, אביו הנזרק מהפח אל הפחת, אחיו הבוגר, הנכה, גדול ממנו בחמש שנים ועדיין חלש ושברירי ממנו, זקוק לעזרה בשביל להתקלח ולהרים את עצמו מהמיטה... אומרים שאתה לא בוחר את המשפחה אליה נולדת, אבל הוא התכוון לא לבחור בה שוב. בהזיותיו משפחתו גרה באיזור הפרברים, אולי אפילו בשדות, משפחה נעימה עם שלושה ילדים, בריאים כולם – חוץ מהקטן, שנוטה להצטנן בחורפים – אימו מכינה ארוחת צהריים טרייה כל יום, אביו מלמד אותו איך לבנות ולתקן דברים, בעוד אחיו הגדול משחק איתו כדורגל ורב איתו על הנקודה הטובה מול הטלוויזיה. סמים ואלכוהול היו מילת גנאי שלא חשב עליה אפילו, במקום דרך לטשטש את ההווה, למקד את העתיד...
    אריק התיישב. הוא היה צלול לחלוטין, הוא היה בטוח בכך, אך הדמות מולו עדיין הייתה כצללית מטושטשת, רחוקה. "מה עליי לעשות?" שאל אריק, עיניו עדיין פעורות כזוג כערות, מנסות להתמקד על הדמות, אך לא מצליחות. הוא חשב שראה חיוך עצוב על פניה של הדמות, על תווי פניה השחורים – מי הוא היצור הזה? "זכור," ענה באותו קול חרישי "הזדמנות אחת, חיים חדשים – בלי חלומות, בלי מטבעות ומגשי כסף..." הקול החל להדהד חלושות, ואריק לא היה בטוח אם הוא סיים את דבריו. הוא קירב את אוזנו אל הדמות, מנסה לשמוע את הלחשושים שבוקעים ממנה. עוד ועוד הוא קירב את ראשו, עוד ועוד לעבר האפלה... עד שראה רק שחור.

    * * *

    אריק התעורר מפוחד ומלא זיעה. חלומות רעים. חלומות שחשב שנפטר מהם החלו לחזור אליו שוב. הוא ניסה להיזכר במה שראה בחלום – במשפחתו, חייו הקודמים, בהתמכרותו – אך לא הצליח. זכרונו האחרון היה מממוסד הגמילה לנערים. הוא התעורר שם, לא זוכר דבר מלבד ראשו הכואב. הוא לא ידע איפה הוא, וכשניסה לקרוא לעזרה, כאילו אש עלתה בגרונו. כאב עז וחזק, בא מבפנים ולא נותן לו מנוח. הוא ניסה לצרוח, מגביר את הסבל תוך כדי. הוא התגלגל מהמיטה על הרצפה מחזיק את צווארו בעוד שם קול לא יוצא. קולות הנפילה הזעיקו כמה מהעובדים הסיעודיים שם, והם העלו אותו על המיטה והחזיקו בו עד שהכאב עבר, דוחקים בו להירגע ולהפסיק להשתמש בגרונו. כשהוא נרגע, הם החלו לשאול אותו שאלות – מאיפה בא, מי הם הוריו, האם הוא נקי – כל כך הרבה מידע שעבד, ולא ידע אם יחזור אי פעם. עברו ימים עד שלבסוף קיבל טיפול רפואי. הרופא אמר שגרונו הושחת לחלוטין, כנראה על ידי חומרים אלה ואחרים שהכניס לגופו, ושיעבור זמן עד שיוכל, אם בכלל, להשתמש בו. הוא סבל. גרונו הניכר כאב כשבלע, כשאכל, כשהזיז את צווארו... ואיש לא היה שם כדי להבין, כדי לנסות לעזור לו. לא עבר יותר משבוע עד שברח לרחובות, ויותר משבועיים עד שנעשה תלוי בסמים כדי להשכיח את הכאב והדיכאון. אריק מצא קבוצה של אנשים להידבק אליהם, לגנוב איתם על מנת לשרוד. הם פרצו לבתים כדי למצוא מקום לישון, ולקחו איתם כל מה שיכלו כשהגיע הבוקר, משיגים כסף בשביל הדילר שלהם. הוא נעשה פושע, חסר כל מצפון ויכולת שיפוט, נכנס למריבות על כל נגיעה קטנה. אלו שלא הכירו אותו ראו את שתיקתו כמאיימת, אבל גרונו נישאר שורף מתמיד. זה היה אז, בתחתית המדרגה, שמצא את מושיעו.

    * * *
    בעיטה חדה בצלעותיו העירה אותו משנתו. "קום" אמר קול קר, מצווה. אריק הרים את עיניו, זועם. מי הוא חושב שהוא? הוא קם במהירות, מנסה לשלוח מכה לעבר פניו של הפולש. לפני שהספיק להזיז את ידו הפולש ריתק אותו לקיר, מצמיד את מרפקו לצווארו... לכאב. "תקשיב לי טוב, תולעת" אמר, אך קולו היה במימד אחר, רחוק, וחלוש, והכאב היה בלתי נסבל. הוא ניסה להישמע קשוח, הסתכל ישר בעיניו של אריק, כנראה מנסה להסביר לו שהוא עומד לכסח לו את הצורה אם לא יעשה מה שהוא רוצה. עיניו של אריק החלו לעלות כלפי מעלה, אש שורפת אותו מבפנים, והאידיוט מולו ממשיך בנאום שלו – עד שהתעלף.
    הוא התעורר בחדר עם תקרה לבנה ומנורת ניאון מזמזמות. הוא הרגיש חלש, כאילו מישהו הוציא את עצמותיו והשאיר אותו כמו רכיכה רוטטת. חוטים חיברו אותו למכונות שלא חשב שקיימות, והוא גילה שהוא שוכב על מיטה ירוקה ו – ישמרו האלים – שמיכה מכסה את רגליו. היה כיסא בפינת החדר, ועל הכיסא ישב אדם. מימדיו גדולים, והוא לבוש בגדי עור ושרשראות מכל הסוגים. "היי בנאדם, שמח לראות שאתה ער" אמר האיש, קולו חלוש וביישני, כאילו היה אשם במשהו. הוא קם אליו, מעביר את ידיו בשערות ראשו, פניו נראו מודאגות משהו. "תקשיב, לא ידעתי שהיתה לך השטות הזו בגרון, הייתי נוהג אחרת אם הייתי יודע שזה ככה, פשוט ראיתי אותך ישן שם עם ערימה של זבל מסביבך, והתפקיד שלי הוא לעזור לאנשים כאלה, ואני יודע..." הוא התחיל לנאום שוב. זה הצחיק את אריק, במובן מסויים, אך שפתאום נאומו נעשה רך ואוהב... אז הוא חייך. הברנש שם לב – לעזאזל, זה הרגיש טוב שמישהו סוף סוף שם לב אליך – ונראה שהוא נרגע מעט. הוא הפסיק את הברברת שיצא מפיו וחייך חזרה "אני מניח שזה אומר שאתה סולח." אמר. הוא חזר לדבר שוב, על עבודתו בתור משקם, ועל כך שהוא לא מאמין שרכות היא הדרך להחזיר אנשים לתלם. היה משהו מרגיע בקולו, משהו חם. לפתע הוא הרים את ידו(אריק נרתע לרגע, חושב שאולי הוא מתכוון לחנוק אותו שוב) והסתכל בשעון הפשוט שעליה "וואו, אני ממש חייב לזוז!" אמר בבהלה, הוא פנה לכיוון הדלת והחל לצעוד בזריזות לפני שאריק הספיק להגיב. רגע לפני שהגיע לדלת דפק על ראשו "כמעט שחכתי!" צעק, ורץ חזרה לפינה בה ישב מקודם. הוא הוציא חבילה גדולה שאריק לא הבחין בה קודם, והניח אותה על ברכיו. "הנה," אמר "מתנה. בכל זאת, קצת הגזמתי" הוא שוב חייך, וסימן לו לפתוח אותה בידיו. אריק ליטף לרגע את נייר העטיפה החום והזול בידיו, ואז קרע אותו לגזרים לקול צחוקו של הברנש. תיק עור שחור נחשף לפניו, וריצ'רץ' לאורכו. אריק פתח את התיק, ומולו נשכב כלי עץ גדול, צורתו כצורת בוטן וצוואר עץ ארוך עם מיתרים מוצמדים עליו. "יש גם חוברת הוראות, בפנים" אמר, חיוכו מתרחב מרגע לרגע. אריק חיטט בפנים, שולף חוברת דקיקה וארוכה. "גיטרה בחמישים עמודים". הוא הסתכל בתדהמה על המתנה שנחה על רגליו. הברנש קד קידה קלה לפניו, ופנה החוצה. "הי," לחש לפתע קול צרוד "תודה." הכאב היה נורא, אך הוא היה שווה את זה. הבחור יצא החוצה, מבטיח שיחזור לבקר בקרוב. אריק החזיק את הגיטרה בשתי ידיו, פותח את העמוד הראשון של החוברת ופורט קלות על המיתרים. והוא יכל להישבע שבין קירות החדר הדהד קול לחששני, לוחש לו בעדינות...
    הזדמנות שניה.
    __________________________________________________ ______________

    בעיקרון, הדמות מיועדת לצבאות אלמוניים. בהמשך היא אמורה לגלות כישרון מוסיקה מדהים על כל כלי שבו הוא נוגע, ולבסוף גם להשתמש במוזיקה זו לקסמים. גרונו יישאר כואב לנצח, מחיר להזדמנות השניה שקיבל, אך בעזרת תרופות וכו' הוא יוכל להקטין את הכאב. אריק מקנזי הוא נער בן 16, שיערו חום בהיר ועיניו ירוקות. פניו נפולות וחלולות מעט מהרעב והסמים, אך שום נזק אינו תמידי. גובהו ממוצע, ומשקלו משתקם כרגע מחייו הקשים ברחוב. מפגשו עם אותו בחור אנונימי ריכך אותו מעט, והוא מגלה את עצמו בתור טיפוס חביב שאוהב חברה. עם הזמן הוא ייפתח יכולות אלה וישלוט בהן. מקווה שאהבתם!
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    01.03.2007
    הודעות
    177
    יש יותר מדי סמים ופחות מדי מוזיקה.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    נכתב במקור על ידי ת'ור
    יש יותר מדי סמים ופחות מדי מוזיקה.
    הרעיון היה להתמקד במוזיקה בתור המנוף שלו להצלחה אח"כ, פשוט יצא נורא ארוך כבר עכשיו, ונגמר לי הזמן. בכל אופן, הקטע שמדבר על הסמים היה מוצלח?
    שתף ב-Google+

הרשמה