תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    פגשתי אותו בלילה חשוך וקר.
    הוא ירד מרכב שנסע לכיוון ירושלים, מלמל תודה רבה, ופסע לעברי.
    בהתחלה, בגלל גלימתו המוזרה ושיערו המתולתל, הוא נראה לי כמו אישה, אבל כשנגלו לאור הפנס תווי פניו ראיתי שהוא גבר. נער, למעשה. הוא שילב את ידיו והתכווץ לתוך עצמו, מנסה לאגור חום ולהגן על עצמו מפני הרוח העזה.
    או אולי מפני משהו אחר.
    כשהגיע אליי הנהנתי לו בראשי, והוא חייך. שלום עליך, הפטיר בקול רועד אך נעים. עיניו שבו אותי כמעט ברגע. עיניים רכות, צעירות. משהו אחז במרכזן- פחד, אולי חשש גדול. כשהוא שם לב שאני בוחן אותו הסטתי את מבטי.
    עברו כמה רגעים של שתיקה. צומת עֵלי הייתה שוממה באותו לילה, רק הרוח שרקה באוזנינו, פורעת את שיערו וכמעט שקורעת מעליי את מעילי.
    לאן אתה נוסע? שאלתי אותו, והוא הביט בי לרגע, כלא מאמין ששאלתי אותו.
    לשכם, הוא אמר. והבטתי בו גם אני.
    שכם? שאלתי שוב, והוא הנהן. הופתעתי, חשבתי שהוא מתבדח. מה מעשיך בשכם? שאלתי, והוא תלה בי מבט, רציני לגמרי.
    לבקר את אחיי, מלמל בשקט. אבא שלי ביקש שאלך אליהם, לראות מה קורה, אתה יודע. הנהנתי.
    עברו עוד כמה רגעים, התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק.
    הם לא גרים שם, הוא הוסיף, בלי ששאלתי. הם רק שם לענייני עסקים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
    הוא היסס.
    מה זאת אומרת? שאלתי.
    טוב, הוא מלמל, זה סיפור ארוך. הוא הפנה לי את גבו, צופה לאורך הכביש המוביל לכיוון ירושלים. הסתכלתי גם אני. על-פי החוסר ברעש המנועים, הסקתי שיש לי זמן. חייכתי אליו. הוא לא חייך.
    לי ולאחים שלי יש ריב קטן, הוא אמר בשקט. אנחנו לא הכי מסתדרים. הם צועקים עליי פה, אני מציק להם שם. אתה מכיר את זה.
    הנהנתי. הדברים החלו לתפוס אצלי מימד רציני. חיוכי הפנימי נמחק לאיטו, מאליו, והקשבתי לו, סקרן וחקרן, ומרותק.
    אצלנו, יש לזה משמעות גדולה הרבה יותר, הוא המשיך. עיניו נשלחו אל המרחק הלא ברור. אצלנו, אם לא נהיה ביחד, דברים רעים יקרו.
    בגלל זה אביך שלח אותך? שאלתי.
    בגלל זה בדיוק, הוא הנהן.
    מה זאת אומרת, דברים רעים? המשכתי לשאול.
    יש לי ייעוד גדול בעתיד. לכולנו. הוא אמר, זע באי נוחות. אני ואחים שלי מהווים את המשכיות הקשר עם בורא העולם. אסור שנהיה מפורדים.
    הוא דיבר באופן מעורפל, קולו הנעים מתנגן באוזניי, משתלב ומכסה את שריקת הרוח. עמדנו יחד, קרים ומכווצים, מחכים לטרמפ שיושיענו.
    עבר רק רגע של שקט, עד שמלמול בקע מבין שפתיו.
    בית המקדש ייחרב אם אני לא אעשה את זה. החיים כיהודי ייחרבו, עם ישראל ייחרב.
    לא פקפקתי בדבריו, אף לא במילה.
    רכב אחד התקרב מרחוק, אור פנסיו חוזר מהכביש הרטוב. הוא עצר לצידנו, חלונו הקדמי נפתח. לאיתמר, אמר הנהג בקוצר רוח. היה רק מקום אחד. הנער הביט בי בשקט, מפציר. הנהנתי, מחווה בידי לכיוון הדלת הפתוחה. הוא חייך אלי ונכנס.
    רגע! זעקתי, שניה לפני שהדלת נסגרה. מה שמך?!
    הוא הביט בי ארוכות, ועיניו הרכות חדרו אל עמקי ליבי, אל נשמתי.
    יוסף, הוא אמר, סגר את הדלת, ונסע משם.
    -

    באטל הורן, כ"ץ.
    "כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות"
    -אלעזר בן יאיר, ראש מתאבדי מצדה.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    מאוד אהבתי את זה.
    אני לא ממש מצליחה להבין מה רציתי לעשות שם בנוגע לשם, איפה שנכנס הקוד HTML או מה שזה לא יהיה, אבל אם תוכל תתקן את זה.


    קראתי לא מזמן [התחלתי, לא הגעתי עד הסוף] ספר סיפורים קצרים של סופר מתחיל, בשם "כתר מלכות", משהו פנטזיה שכזה, שמושפע בין השאר מסיפורי התנ"ך.
    הופיע שם מעין סיפור מד"ב שכזה של דוד ויהונתן, והסיפור שלך נורא הזכיר לי אותו.
    אני ממליצה לך אולי לנסות לחפש את הספר [אני השגתי אותו באייקון האחרון, אולי יהיה אפשר למצוא אותו באייקון הבא גם].


    אני יודע שיש איזה מן..קונפליקט כזה לדעתך בין החילוניות של אנשים ולחיבור שלהם לסיפורים עם היבטים תנ"כיים- אבל לי יש חולשה לדברים האלה. במיוחד כשזה כתוב בשפה כזו שנוגעת גם בקורא לא דתי. ואני חושבת שיש בזה איזושהי הצלחה של הסיפור, רק בעצם העובדה שהוא הצליח להתקרב גם אלי.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה