תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    יצא יותר קיטשי וילדותי ממה שרציתי, תיאלצו לסלוח לי.
    __________________________________________________ ______________

    היא ישבה על מסלעה קטנה בצד הדרך, מסתכלת לעבר הים. התקרבתי לאט לאט, לא רציתי להפריע לה. קולות נעליי על הדשא הלח והענפים הנשברים הסבו את תשומת ליבה, אך היא העדיפה להמשיך להסתכל לעבר האופק. נעמדתי, ופשוט הבטתי בה במשך כמה שניות. איכשהו, היא נראתה שלווה. שלמה.
    לבסוף, התיישבתי לידה, קרוב ככל שהעזתי, ככל שהיא היתה מרשה. אף פעם לא הייתי טיפוס שמבין לאט, אבל בכל זאת התעקשתי לא לראות שהיא לא עומדת לדבר.
    "את יודעת," התחלתי "שמעתי פעם סיפור על החוף הזה." על אף שהיא נשארה באותה עמדה, ידעתי שלפחות את אוזנה תפסתי. סיפורים היא אף פעם לא פיספסה.
    "נהג לזרום כאן נחל, לחוף הזה. ובמקום חול היו פה דשא ושיחים ועצים, ובמקום הים הכחול היה אגם. ונוצר מפל על המסלעה הזאת, וקול פכפוכו היה מושך לכאן את החיות שהשתעשעו להן סביב. וארנבים היו מתיישבים סביב, ופשוט מביטים בנחל זורם, במין מוסכמה כזו שאסור להפריע לשקט שהוא יוצר. ובין הארנבים האלה, היה אחד קטן שיכל להעביר ימים ולילות כשהוא פשוט יושב וצופה. משהו משך אותו במים הכחולים והצלולים, באיך שרסיסיהם התנפצו על האבנים ונצנצו לאור השמש. הוא לא ידע איך להסביר את זה, אף אחד לא יכל, אז הוא פשוט נשאר להביט. והוא ידע שאם זה היה תלוי בו, העולם היה יכול פשוט להיזרק הצידה, והוא היה נשאר להתבונן, בין אם זה היה יום ובין אם זה היה לילה.
    ואז, יום אחד הוא התעורר, ולא היה עוד נחל. לא היה קולם של מים זורמים וריח של אדמה רטובה. ראש המפל נחסם בסלע גדול, שפשוט עצר את הזרימה שלו, ומסביב החלו להיווצר מים שפשוט לא יכלו לזרום לשום מקום. לאט לאט החלו הדשא והשיחים לנבול, ושורשיהם המתים של העצים כבר לא יכלו להחזיק נגד הרוח והסופות. תחתית המסלעה נהיתה מדבר שומם, וגם הארנבים עזבו את המקום, יחד עם אותו אחד שכבר לא מצא טעם בפיסת האדמה היבשה. ובראש המפל נוצרו בריכות גדולות שהטביעו את הפרחים והחיות שנשארו שם, ומשכו זבובים וחיות אחרות. ובמשך הרבה מאוד זמן לאף אחד לא היה אכפת מהמקום הזה.
    ויום אחד, כשאפילו הארנב היה רחוק כל כך שלא יכל אפילו לחשוב על המפל, הגיע חוטב עצים זקן לביצה הלחה שבעבר היתה יער זורם וחי. הוא ראה איך הנחל פשוט ממשיך להזרים מים ולמלאות את האדמה על גדותיה בעוד ממתחת נהיה מדבר שומם. אז הוא עקב אחר מסלול הנהר, עד שהגיע לסלע שגרם לכל הצרות מלכתחילה, ודחף אותו הצידה, בתקווה שהכל יחזור לקדמותו. המין שנאגרו בביצה נשפכו לשממה, ולאט לאט הביצה החלה לחזור לצורתה המקורית – היער שבעבר הכירה ואהבה. אבל מלמטה האדמה היתה קשה מידי מכל השנים של היובש והקושי שעברו עליה, והיא לא יכלה לקבל את כל המים האלה. וכך נוצר הים הזה."
    חיכיתי במשך כמה דקות, מילותיי תלויות באוויר. לבסוף קמתי, וצעדתי בחזרה לעבר המכונית. הסתובבתי אליה רגע לפני שאראה אותה בפעם האחרונה: "אז, עד שתמצאי מישהו שיוכל להזיז את האבן הזאת, אני אהיה רחוק מידי." נכנסתי למכונית, ונסעתי רחוק ככל האפשר.
    והיא החלה לבכות, ודמעותיה היו כצלילו של מפל הנשבר על הסלעים.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    יש טעויות דקדוקיות שדי הציקו לי, הייתי ממליצה לך תמיד לעבור על מה שכתבת ולתקן.
    על כל פנים אני אתקן לך את זה עכשיו.

    האנלוגיה שיצרת נשמעת לי מעט מבלבלת. קודם כל, כל סיפור הנחל והים לא מובן לי בכלל, כלומר- היווצרות הים לא נשמעת לי הגיונית במיוחד. מה שהחסיר מעוצמתו של הסיום.
    עוד דבר שאני מאמינה שהיה יכול לתרום לפואנטה זה חלוקה לפסקאות. יש משהו בהשתאות בין פסקה לפסקה שלפי דעתי הייתה מעצימה את כל העניין.

    בנוגע לנושא- זה נושא שאני כתבתי עליו פעמים לא מועטות. אני לא חושבת שהוא אי פעם נהיה קיטשי או משהו.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה