הוא צעד לחדר בשקט, אקדחו דרוך ואחוז בשתי ידיו. פרקיו הלבינו מחוזק האחיזה. כל שריריו נמתחו, עצביו נשחקו. 'זהו זה, זה רגע האמת!' הוא לקח נשימה עמוקה, ואצר את האוויר בריאותיו. נעליו השחורות נקשו על הרצפה, אחת, אחת, בעוד מצחו מתכסה זיעה. משהו זע מעבר לכתפו, הוא הסתובב, מפנה את האקדח. כלום. הוא העביר את מבטו מסביב לחדר. "אין לך מה לפחד." ג'וש החסיר פעימה. אקדחו פנה, כמו מעצמו, לעבר הקול.
דמות הצטיירה בצללים, גבר גבוה ורחב, לבוש בז'קט שחור. בידו הימנית התנדנדה חרב גדולה ורחבה, מחזירה את אור הלבנה אל הקיר מאחוריו. האור המועט, שבקע מהחלונות המאובקים, הצליל את עיניו. הוא חייך, חושף טור שיניים צחורות. הוא צעד מספר צעדים קדימה, שקט, בטוח. ג'וש החזיק את האקדח יציב, מכוון הישר לראש הדמות. "אני יודע מי אתה. אני יודע מה אתה מחפש." הגבר המשיך לדבר. היה לו קול עמוק, שהתנגן במבטא הונגרי כבד ומלא קסם. ג'וש הביט בו כמהופנט, לא מזיז את מבטו. הוא החל לצעוד לאחור באיטיות.
"זה אתה." ג'וש מילמל, קולו צרוד. "ראש הלהק. ג'והן." ג'והן קד בלעג מודגש. "ואתה השוטר הקטן." חיוכו של ג'והן התרחב. "אתה הרגת את הנרי." ג'וש מלמל שוב. הפער בין הגברים הצטמצם. ג'וש יכל להרגיש את הזעם שלו מפעפע בגרונו, את דמו פועם ברקותיו. אקדחו כוון בדיוק אל בין עיניו של ג'והן המחייך. "אה, אחד יותר, אחד פחות. הייתה תקופה שהייתי אוסף את השמות שלהם, ובוכה כמו בחורה." ג'והן הניף את ידו בביטול בעודו מתיישב על ארגז, שנשען על עמוד עץ מרקיב. זה היה אסם רחב ידיים אך ישן מאוד, גגו משובץ בחלונות, ושישה עמודי תמיכה במרכזו. שרר בו ניחוח חזק מאוד של משקאות חריפים וסיגריות. ג'והן השעין את חרבו על הארגז, והמשיך.
"אבל התקופה הזאת עברה. אני רק חי את חיי, מר פארקסון." ג'וש רק עמד שם, מכוון, שוקל. ג'והן הביט בו. "אוה, תוריד את האקדח, נקבה. חשבתי שאנחנו מנהלים שיחה פה." ג'וש השתהה, ואז, האקדח ירד, כמו מאליו. יד אחת עזבה אותו, השנייה עדיין מחזיקה, עדיין מוכנה. "אתה רוצה להרוג אותי." ג'והן אמר, במבט רציני. "אבל כשאני מבקש שתוריד את האקדח אתה פשוט עושה את זה." ג'וש הנהן. "היה לי הרושם שאתה עדיין יצור אנושי." ג'והן הניד בראשו. "יש לך נקודה."
שתיקה שררה לרגע. "אתה יודע, יש לנו הרבה במשותף, לי ולך." ג'והן הגה, מחווה בראשו וידו כמו פילוסוף. "שנינו טורפים. חיסלנו אחד לשני את החברים. ושנינו רוצים להרוג אחד את השני, אבל מוכנים להוריד את הנשק כדי לנהל שיחה." הוא צחק. ג'וש התחלחל. "ואתה יודע מה, אתם אפילו אכזריים יותר מאיתנו. מעולם לא חשבתי לבשל דם, או לטגן אותו, או להמליח אותו." "אל תהיה ליצן. זה לא משנה דבר. אנחנו לא דומים, ואתה יודע זאת. אתה הולך על-פי הסולם, אתם המצאתם אותו. אתם ודרווין." "כן, דרווין החביב." ג'והן חשף שוב את שיניו. "'צומח, חי, בן אדם, וערפד.'" הוא גיחך.
"אתה יודע, זה אומר שלמעשה אין לך מה להתלונן. אתה חי בעולם כזה, ג'ושוע. ברומא היה רומאי."
"הו, אבל הסולם הזה שגוי."
ג'והן נראה מסוקרן. "באמת?" נימה של תמיהה בקעה מחיוכו הפעור. "כן." ג'וש קם ממשענו על הקיר. "אין לכם נשמה."
ג'והן פרץ בצחוק פרוע. "הא! שוב נשמה!" הוא צחק כמטורף, ואז קם ממקומו. החרב נותרה על משענה. "לא, ידידי הטוב, אתה טועה." הוא הצביע על ג'וש בעודו מבטא את המילה.
"אתם בני האדם שקועים במסעות חיפוש אחרי אמת, אחרי משמעות." הערפד ירק. "אתם לא ידועים מה טוב. אין דבר כזה, נשמה." הוא צחק שוב, פורש את ידיו לצדדים. "אין!" והוא המשיך בצחוק פרוע, משולח רסן.
"אתם נבראתם לחפש, נבראתם להיות אוכל. הנסיון שלכם, מבחן החיים שלכם, הוא לראות אם תצליחו ליהנות מהחיים שיש, ידידי הצעיר! להפסיק לחפש! כמה פעמים חשת שזו הנטייה הטבעית שלך? כמה פעמים חשת שנמאס לך להיות פילוסוף?"
ג'והן פסע אחורה, מחייך בלעג. "אני מריח את הדם שלך, ג'ושוע. אתה צעיר. יש לך עוד הרבה שנים טובות. תיהנה מהם. תעמוד במבחן, תתגבר על הנטייה המוזרה של הגזע שלך." ג'וש השתהה, וג'והן הביט בו. "אני מבטיח לך, ששום ערפד במנהטן לא יציק לך." ידו של ג'והן הונחה על ליבו במחווה מוגזמת.
ג'וש היה המום. הוא הביט בג'והן ארוכות, בעוד זה האחרון רק עמד שם, נשען על אחד מהעמודים, ידיו בכיסי המעיל. "הרגתי את כל החברים שלך. יריתי בך, פצעתי אותך. אתה פשוט נותן לי ללכת?" ג'והן חייך. "הסיפוק שלי לא בא רק מאוכל, ג'וש. זו רק הנאה צדדית." הוא הפטיר, מגחך. "שמחתי ללמד אותך את משמעות החיים האמיתית." ובעודו אומר את המילים האחרונות הוא קד שוב.
עוד שתיקה שררה, איש לא זע.
"אתה יודע משהו," ג'וש אמר, ופסע צעד קדימה. "אני שמח שאני לא אחד כמוך." ג'והן חייך בלעג, שוב. "הו, אתה רק שוטה קטן וצדקני."
"לא, אין לזה שום קשר לצדק." ג'וש פסע עוד צעד. "אז למה זה?" ג'וש המשיך להתקדם לאט, האקדח מתנדנד בידו. אצבעו נכנסה לבית ההדק.
"כי האשליות שלי טובות יותר מאלה שלך." הוא הניף את האקדח קדימה, מכוון לעבר פניו של הערפד, לעבר חיוכו הבוהק שנמחק ברגע, ולחץ על ההדק.

באטל הורן, כ"ץ.