תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    [דבר ראשון; תודה לאניג'ן, שהניתוח הזה, הוא בעצם הניתוח שלה.]

    מותה של הגבירה לאורה / פטררקה פרנצ'סקו
    תרגום: לאה גולדברג

    עיניים אלו במזמור לוהט
    פיארתי, זו הדמות, היד, המצח
    שהפרידוני מעצמי לנצח,
    שבגללם חייתי מתבודד.

    זה השיער מאיר כפז יוקד,
    זה שחוק* של בת-מלאך על רך שפתיים
    אשר הפך את הארץ לשמיים,
    אבוי, עפר ואפר הם כעת.

    אבל אני עוד חי. בכאב וצער
    אתעה בודד מאן כבה אורי
    כאוניה טרופה בלב הסער.

    עמה יבש לעד מעיין שירי
    שקעה שמחת-חשקי כשקוע סהר
    רק הקינה תעיר את כינורי.

    ----
    *צחוק

    פטררקה חי במאה ה-14 וכתב בצורת הסונטה. סונטה היא דגם שיר לירי קצר בן 14 שורות שנקרא לפעמים "שיר זהב" [בגיאומטריה 14 הוא "זהב"], ומקורה במאה ה-13 באיטליה. מקור המילה ב"סונטו" – "סונוס" – משמעותה צליל. הסונטה מחולקת לשני חלקים – האוקטט, שמונה השורות הראשונות, והססטט, שש השורות האחרונות. האוקטט מציג שאלה ועוסק במופשט, באסתטי והתיאורי, והססטט עוסק במוחשי, בראלי, ובד"כ מספק תשובה לאוקטט.
    פטררקה נחשב לגדולי כותבי הסונאטות. כל שיריו הוקדשו לאהובתו, רובם בחייה, והשאר במותה. שיר זה נכתב בתקופה הקצרה שלאחר מותה. בדגמים של שירה רומנטית הגיבורה היא בלתי-ניתנת להשגה: פטררקה ולאורה [היא אהובתו, כפי שנאמר בכותרת] אמנם היו נשואים, אך לא אחד לשניה.


    "עיניים אלו במזמור לוהט" – פטררקה לא מתאר בטור זה את לאורה המדוברת, אלא את עצמו. התיאור לא מתאר את מראה עיניה, אלא את כתיבתו של פטררקה עצמו, המשתקפת מהן. הוא עושה שימוש בדמותה על מנת להציג את עצמו. במקום לפאר את לאורה הוא מפאר את הכתיבה שלו אליה.
    "פיארתי, זו הדמות, היד, המצח" – אף עפ"י שקיימת ציפייה של הקורא לתיאור של לאורה, הוא לא מופיע. פטררקה ממשיך בתבנית שהתחיל, ומתאר באמצעות לאורה, את השירה שלו כלפיה.
    "שהפרידוני מעצמי לנצח" – עדיין עסוק בתחושותיו כלפיה, במה שהיא מעוררת בו, ולא בה עצמה.
    "שבגללם הייתי מתבודד" – שורה זו ממחישה היטב את הנקודה שפטררקה מציג; כמה הוא סובל. יותר מלהיות עסוק באהובתו, הוא עסוק באהבה. לכן אסור שאהבתם תתממש, אחרת הוא יהיה עסוק בה ולא ברגש שלו אליה.

    "זה השיער מאיר כפז יוקד" – התיאור הראשון שהדובר מציג: היא בלונדינית, לכן שיערה נראה מרחוק כמו שמש. היא קורנת כמו דמות אלוהית – ישנה פה התייחסות לציורי הקדושים הנוצריים עם הילה סביב ראשם. גם הם, דמויות שאיש לא ממש יכול להתקרב אליהן.
    "זה שחוק של בת מלאך" – יש לה קול פעמונים מצלצל, צחוק מושלם ואלוהי שאינו אנושי. דמותה הינה דמות נשגבת.
    "על רך שפתיים" – חלק זה מהווה איזו בעייתיות, שהרי הוא לא באמת יודע מה התחושה של שפתיה, הוא רואה אותה רק מרחוק – וגם אם מקרוב, לא יצא לו לגעת בשפתיה. אולם תיאור השפתיים מהווה חלק אינטגראלי מהפנטזיה שלו על דמותה.
    "אשר הפך ארץ לשמיים" – שוב היא מתוארת כאיזו דמות אלוהית, היכולה לשחק בו- בפטררקה- כרצונה.

    "כאוניה טרופה בלב הסער" – התיאור הזה מהווה את התיאור הקונבנציונלי ביותר שיכול לתאר את רגשותיו הסוערים, את לבו המטלטל, וכמובן- את חוסר האונים שבאובדן של לאורה- או יותר מכך, בחוסר האונים שבדמותה בכלל, שהוא לא יכול לקרוב אליה, לגעת בה, או ליצור עמה איזשהו קשר.

    בית אחרון – הבית האחרון מקנה את המשמעות האמיתית של השיר, מציג את הרובד העמוק יותר. הבית האחרון נותן לשיר את הפן הארס- פואטי, כמסביר איך עם מותה של הגבירה, מתה המוזה, מתו שיריו.
    כמו שהירח שוקע, כך שקעה גם שמחתו. רק דבר אחד מאיר אצלו את הניגון – הקינה – רק שיר אחד נשאר לו לשיר – שיר העצב [ואחריו עוד 102 שירים עצובים...]



    Sonnet 130 / William Shakespeare
    My mistress’ eyes are nothing like the sun;
    Coral is far more red than her lips’ red.
    If snow be white, why then her breasts are dun;
    If hairs be wires, black wires grow on her head.
    I have seen roses damasked, red and white,
    But no such roses see I in her cheeks;
    And in some perfume is there more delight
    Than in the breath that from my mistress reeks.
    I love to hear her speak, yet well I know
    That music hath a far more pleasing sound.
    I grant I never saw a goddess go:
    My mistress when she walks treads on the ground.
    And yet, by heaven, I think my love as rare
    As any she belied with false compare.




    תרגום מספר 1
    מאנגלית: אפרים ברוידא, 1993
    עיני גברתי הן לא כשמש-רום;
    אלמוג אדום רב-יתר משפתיה;
    אם שלג צח, שדיה הם קנום;
    כתיל השחור שיערותיה.
    ורדי דמשק יש אדום, צחור,
    אין בלחייה כיוצא בהם;
    ויש ערב בבושם ובמור
    יותר מהבל פיה הנושם.
    אוהב קול דיבורה, אך, בל אחטא,
    לי מוסיקה רב-יתר נעמה;
    אלה עוד לא ראיתי בלכתה –
    רגלי גבירתי דורכות על אדמה.
    אך לא נופלת היא, חי אל, בפאר
    מכל אישה בדוית משלי פלסתר.

    תרגום מספר 2
    מאנגלית: שמעון זנדבנק, 1972
    עיני גברתי לא שמש, לא ולא;
    שני – אדום הוא פי שבעה מפיה;
    אם שלג צח – שדה שחום כולו,
    שיער אם פז הוא – אז ראשה כפיח.
    ראיתי שושני-שני בין חוח,
    אך על לחיה איפה שושן כזה?
    ויש בשמים שופעים יותר ניחוח
    מריח הבל פיה, כמדומה.
    קולה אני אוהב, אך זאת לדעת:
    יש מנגינות יותר מרוממות –
    כן, לא ראיתי עוד אלה פוסעת,
    גברתי, אודה, רגלה על אדמות.
    ועם כל זה יקרה לי עד אין חקר
    מכל אישה שנמשלה בשקר.

    תרגום מספר 3
    מאנגלית: ש. שלום, 1967
    עיניה הן לא תדמה לשמש כלל,
    והאלמוג אדום הוא משפתה.
    אם שלג צח הוא – גון שדה מובלל.
    אם יש שער תיל – תיל שערתה.

    ראיתי מדמשק שושנים,
    אך בלחייה הן אינן פורחות.
    יש בושם ששופע מעדנים
    יותר מנשימותיה החורכות.

    אהבתי קול שיחה – אף כי אדע:
    המוסיקה עולה עליו ברוך.
    לי בת-שמים טעם התוודעה,
    גבירתי – על אדמה תדרוך.

    ובכל זאת לי אהבתי דגולה
    מכל אחרת, משלי שווא כולה.

    תרגום מספר 4
    מאנגלית: מאיר ויזלטיר, 1979
    עיני אהובתי אינן שמשות,
    שפתיה אדומות פחות מדם,
    מול צחור שלגים שדה שחום מעט:
    כתיל השחור שער קדקודה:
    ורדים ראיתי, אדומים, צחורים,
    אך גוון ורדים לחיה אינו שוזף,
    ויש בשמים יותר נהדרים
    מריח הבל פיה הנודף.
    קולה אהוב עלי, אבל אדע
    כי כנורות צלילם יותר ערב:
    עיני לא ראתה אלה בצעדה,
    אהובתי דורכת על עקב.
    אף על פי כן, אהבתי שלמה,
    וכל ההשוואות הן על בלימה.

    תרגום מספר 5
    מאנגלית: אריה זקס, 1989
    עיני אהובתי לא זוהרות כשמש,
    ארגמן שפתיה מקורו שפורפרת פלסטיק.
    שדה כוסה ביקיני, לא הולבן כשלג,
    שערה אינו משי, והיא כן לועסת מסטיק.
    כבר ראיתי כותרות-ורד סמוקות לבן-אדום
    אך ורד בלחייה לא ראיתי. ונניח
    שבושם שקניתי לה אתמול באווירון
    (בלי מס) לאפי יערב מריח פיה.
    קולה אמנם נעים, אך תמיד אני זוכר:
    קולה של ג'ניס ג'ופלין ריגש אותי יותר.
    אהובת-פייטנים בכל דור ריחפה:
    הפרענקית שלי הולכת על רצפה.
    אבל תאמינו, במיטה היא אלמותית,
    או לפחות שווה יותר משקר ספרותי.

    תרגום מספר 6
    מאנגלית: זויה שמיר [אין שנה]
    עיני אהובתי אינן זורחות כשמש
    והאלמוג אדום מפיה בששר,
    ואם צחור הכפור, אזי שדיה כמש,
    כחבלים שיער? – חבלי שחור על ראשה.

    ראיתי ערוגות שושן נומרו שני ושלג,
    אך לא על לחייה כמדומה,
    ויש לדעתי בשמים טובים מאלה,
    שמדיפה אהובתי כשהיא פותחת את הפה.

    אוהב את צליל קולה, הגם ששבעתיים
    ערב ממנו קהל יודעי נגן,
    לו אך ידעתי איך תלך בת השמים,
    אהובתי תציג את כף רגלה הכן.

    אך בי נשבעתי לי יקרה מכל זהב
    מכל אשה שאפפוה דימויי כזב.

    ---

    שייקספיר מקיים דיאלוג פורה עם פטררקה והדגם הרומנטי שבסונטה שלו [של פטררקה]. הוא משתמש באותו הדגם כדי לומר לו דבר אחר, או יותר נכון- כדי לבקר אותו.

    כבר בשורה הראשונה שייקספיר שולל את נקודת המבט שמציג פטררקה- יותר מכך, הוא שולל, מפורשות, את השורה הראשונה בסונטה של פטררקה. בנוסף, השורה הראשונה מצביעה על הדיאלוג שבניהם. כאשר שייקספיר אומר [עפ"י תרגום מס' 2]- "עיני גבירתי לא שמש, לא ולא", הוא מעורר בנו את השאלה- "אז מה?" [יענו- למה אתה אומר לנו את זה], התשובה לשאלה הזו נמצאת בסונטה של פטררקה. המשפט הראשון בא לקשר אותנו, את הקוראים, ליצירתו של פטררקה, עליה מתבססת כל הסונטה של שייקספיר, ואף עוסקת בה כנושא המרכזי שבשיר.

    שייקספיר שובר את אידיאל הדמות הרומנטית שוב ושוב בתוך הסונטה שלו. באומרו- "שני אדום הוא פי שבעה מפיה", הוא מחריב את הרעיון של השפתיים האדומות. כמו כן, כשהוא אומר- "אם שלג צח- שדה שחום כולו", שייקספיר משחיט את אידיאל האישה הצחורה והצחה, הנקיה. נשים אלה נחשבו לעשירות, שכן הנשים העשירות לא הרבו לצאת אל השמש, והיו בהירות עור.

    השיר ממשיך בשלילה של האידיאל ובפרט של זה של פטררקה.
    אמנם שייקספיר מתייחס לצד החיצוני, בעיקר לדגם האלוהי-בובתי של האישה, אבל יש בו גם תכונות נוספות שלה – היותה אמיתית, אותנטית, היא חושנית, בעלת נוכחות גופנית. המציאות החושנית עדיפה על פני הפנטזיה הנשגבת.
    הדמות בשירו של שייקספיר מציאותית. יש בה לא מעט פגמים, אך עם זאת הדובר אוהב אותה. בשורה התחתונה, שייקספיר בז לסוג האהבה שמציג פטררקה. הוא מציג אותה כמעין אהבת פלסטיק, אהבה שלא קיימת. שייקספיר לועג לסוג האהבה הזו, האפלטונית, וחוזר ומדגיש שהאהבה האמיתית, זו שבאמת שווה משהו, היא האהבה הארצית, של אישה שאינה מושלמת, אינה אלוהית- ויותר מהכל; ניתנת להשגה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    22.04.2007
    עיר
    כפר-סבא
    הודעות
    185
    נהדר! עוד! עוד ניתוחים, עוד יצירות מפורסמות!
    מעולם לא ידעתי על פטררקה זה ושהסונטה המסויימת הזו של שייקספיר עונה ליצירה הנ"ל.
    כל הכבוד על הניתוח ותודה על שהעלית אותו אל פני השטח של הפורום.

    רוני.
    No worries seems to be a magical phrase. You got hit by a car? No worries. Your kitty was run over? No worries. You have a tumor that's going to kill you within six months? No worries! When one says it everything seemes to get better.

    So live on, without regret or fears.
    Oh. and No worries(:
    שתף ב-Google+

הרשמה