ימים דמיוניים: ריקוד המנגינה והרעיון\ רוני פילקובסקי

מבעד לנקודת המבט, התקרב אלי חרך, סדק מתפתל שברצפת צירוף המקרה.

שקט הקצב המוכני, העדין שקרב במקצב הדומה- אותיות עיוורות שמחפשות את תמציתן-

היה לאלתור של אמיתות; כשפשוף עין הסתרים העייפה להוצאת דמעת התיאוריות.



הכל נדם לפתע, שקט, באין מפריע- לפתע.

כנכישת נכש, כנקישה, נשק הרעיון למנגינה הרועשת; גועשת

כקבלת הים את הנהר, ביום מותו.