תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 5 מ 5
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    לפני כחצי שנה, כשעוד ביליתי את זמני בשיטוט ברחבי בית הספר [ככה זה בסוף י"ב, אתה מוצא את עצמך עומד בבית ספר בלי שיש לך משהו לעשות], השתחלתי לתוך מערכת שהפיקה חוברת שקראנו לה 'מולד ירח' [התחכמות שכזו, בהתחשב בעובדה שהבית ספר שלי נקרא 'בית ירח']- חוברת שמאגדת בתוכה יצירות [סיפורים/שירים/ ציורים] של תלמידי הבית ספר.
    עם עוד שתיים מחברותי לספסל הלימודים, אחת מהן חברתי למגמת אומנות, פחות או יותר מלאנו את החוברת ביצירות של עצמנו [טוב, זה לא אשמתנו, המורה החביבה שלי לספרות, שניהלה את המערכת של החוברת, החליטה להכניס מלא שירים שלנו].
    'מולד ירח' יצא שנה שעברה בפעם השמינית, אם אני לא טועה. המיוחד שהיה בו היה שזו הייתה החוברת הראשונה שבה לא היה ולו תלמיד אחד שביקש להישאר בעילום שם. זה היה כל כך יוצא מגדר הרגיל שהמורה שלי להבעה, שערכה וניקדה את היצירות, באה לשאול אותי אם לא אעדיף להישאר בעילום שם, בגלל הדברים ה..מעט קיצוניים שבשירים שנבחרו אצלי ['אוכלת אותה', למשל].

    באותה תקופה יצא לי להרהר הרבה בעניין פרסום ועילום שם.
    בפורום הקודם, יצורי רשת, עוד רק בתחילתו [לפני מעלה לחמש שנים, אם אני לא טועה] זכור לי אורח שבא ופרסם יצירה בשם- "להרוג במילים", הוא כינה את עצמו 'החלזון הפואטי'.
    אף על פי שהייתי צעירה ופיסחת, כבר באותם ימים הצלחתי לזהות את גדולת השיר הזה. כל כך אהבתי אותו, כך שעד היום אני יכולה לצטט אותו כמעט בשלמותו בעל פה.
    אולם תמיד הטריד אותי שהאדם שכתב אותו נותר אלמוני. עם כל הערכה שזכה לה מהתגובות שלנו בפורום, לעולם לא אדע מי הוא היה, וכשאכתוב את השיר הנהדר הזה על המחברות שלי [כמו שיש לי נטיה לעשות], רק אוכל לכתוב למטה 'מאת: החילזון הפואטי'. ולעד הוא ישאר עלום שם.

    כשנשאלתי אז, ע"י המורה שלי להבעה, אם לא הייתי מעדיפה להישאר בעילום שם, הסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מהירח [הייתי מסתכלת עליה הרבה ככה, אבל זה לא ממש קשור]. חשבתי לעצמי-
    איך מישהו יכול להרשות לעצמו לכתוב [כל דבר], ואחר כך לא להודות שזה שלו? איך אפשר ליצור משהו ולהותיר אותו לאנשים אחרים, מבלי שידעו שזה שלו?
    אני מתנצלת על ההקבלה המזעזעת- אבל מבחינתי זה כמו לנטוש את הילד שלך בבית החולים.


    ובכל זאת, לא מעט אנשים מתלבטים אם לפרסם או לא. וגם אם כן, האם בשמם או באיזה שם של חילזון. גם כאן בפורום- אני תמיד דואגת לחתום את השם שלי [חוץ מעל הציורים שלי, ששם.. ובכן, אני משתדלת לחתום על הציור עצמו]. ולא הרבה אנשים עושים את זה כאן [למען האמת, כשאני חושבת על זה, אני בערך היחידה שמקפידה לשמור על השם שלה בכל שיר שמתפרסם].
    ותהיתי לעצמי- זה לא חשוב בשבילכם? לא הייתם רוצים שאנשים ידעו שזה שלכם? שאתם ולא אף אחד אחר, כתבתם את זה? עשיתם את זה?

    הייתי רוצה לראות את הדיעות שמנגד, זה מעניין אותי.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    אני יודע על כמה אנשים שמפחדים שאם יפרסמו בשם עצמם, אנשים יסתכלו על היצירות מנקודת מבט סובייקטיבית, ביחס ליוצר. למשל- כולם יודעים שאני יהודי-דתי, אז אם אני מפרסם יצירה שמעודדת רוחניות או משהו כזה, אנשים יניחו שזה קשור לדת או ליהדות או לדת היהודית. אז הם רוצים שהקוראים יגיבו מתוך אובייקטיביות מלאה.
    כשמפרסמים יצירה בגלוי, מי שמפרסם את היצירה הוא מישהו עם אופי. ולכן עלולים לשפוט את היצירה, לטוב או לרע, בגלל אופי היוצר, או הקשר עם היוצר. הם מעדיפים להראות יצירה קיימת, בלי לשייך אותה לשום אופי או דעה או משהו כזה, כדי שאנשים ישפטו את היצירה נטו.

    אני לא חושב שצריך להתווכח אם כן או לא, לכל אחד יש את הסיבה שלו וזו אחרי הכל גם בחירה שלו. אני לא חושב שאפשר להגיד שלכתוב בעילום שם זה רע, כי יש לזה גם הצדקות וגם יתרונות.

    באטל הורן, כ"ץ.
    "כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות"
    -אלעזר בן יאיר, ראש מתאבדי מצדה.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אני מבינה את הנקודה שאתה מציג, אבל עדיין לא ממש מצליחה להתחבר לדרך החשיבה הזו.
    כשאני קוראת שירה זה תמיד סובייקטיבי. אני קוראת קודם בשבילי, בשביל מה שאני יכולה למצוא בזה. ואחר כך פונה לחשוב מה הכותב ניסה להגיד לי בזה.
    ומהצד השני- ככותבת, רוב ההכוונות שלי בשירים שלי, נובעות ויוצאת מעצם מי שאני. ככה שאם לא ידעו שזו אני, שהדברים נובעים ממי שאני, הם לא יבינו את הנקודה שרציתי להעביר.

    מה שמבדיל, לטעמי, כתיבה יוצרת מתשובות לשאלות בגרות, זה העובדה שאני יכולה לצאת מנקודת הנחה שהקורא שלי חכם. אני לא צריכה להגיד לעצמי- "הקורא שלי אידוט, ואני צריכה להסביר לו הכל מההתחלה"; אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא ידוע מה הוא קורא, שאם הוא רוצה להבין אותי, ואת מה שלי היה להגיד, הוא יחפש מי אני, ולמה כתבתי את מה שכתבתי.
    אני לא יכולה להכחיש שאני חופרת במגירות הדמיון שלי מפעם לפעם, בשירים של משתמש זה או אחר, ומנסה להרהר לי- "מה עבר עליו שהוא כתב את זה". מאיפה זה נבע, ולמה זה כמו שזה.

    כשאתה ניגש לנתח שירים של משוררים דגולים, אתה חייב לדעת עליהם משהו. אי אפשר לנתח את 'האמנם עוד יבואו ימים' של גולדברג בלי לדעת מי היא, מתי היא כתבה את זה- אחרת אתה לא מבין מזה את העניין.

    זה פשוט לא ברור לי.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    t
    הודעות
    409
    וואו לא הגבתי פה הרבה זמן, אבל עכשיו אני לא עסוק אז אני אגיב.
    אני מבין את הדעה שלך, אבל אני חייב להודות שדעתי הפוכה לגמרי ולדעתי זה בגלל שהסיבה שלנו לכתיבת דברים שונה. אני לא מנתח שירים וסיפורים (טוב אני כן, אבל רק כשאני חייב) משום שאני חושב שהניתוח של מטרתו של הכותב הורסת את היצירה בשבילי. כשאני קורא משהו בין אם זה שיר, סיפור קצר, ספר או אפילו כשאני מסתכל על ציור עולים לי כמה כמעט תמיד כמה רבדים שונים של מסרים אני אוהב להתחבר רק אל האחד שהכי "עושה לי את זה" באותה התקופה (לפעמים גם לא במודע). אם אני מתחיל לנתח איזושהי יצירה הכל נעשה כל כך שונה ממה שהרגשתי כשקראתי אותה שלפעמים אני לא קורא דברים של אותו יוצר במשך זמן ממושך. כך שכשאני כותב משהו ומפרסם אותו (דבר שלא קורה לעיתים תכופות כי אני לא מסיים כלום), אני יכול לכתוב אותו בעילום בשביל שאנשים יתחברו אליו.

    כך שבזמן שאת מנסה להעביר את מה שהרגשת או חשבת כשכתבת את היצירה (תקני אותי אם אני טועה, זה מה שהבנתי) אני לעומת זאת מנסה לתת לקורא להבין משהו דרך ההתחברות שלו עם היצירה.
    "רוב בני האדם אינם מוכנים להודות במגרעותיהם: אני, לעומת זאת, מוכן - אילו היו לי..."
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    הבעיה עם כתיבה, ואמנות בכלליות לטעמי , היא שבשביל ליצור , אתה חושף את עצמך.
    אני חושש אם מישהו שמכיר אותי באמת , היה קורא חלק מהיצרות שלי , הוא היה נכנס לרבדים שבי , שלרוב אני מעדיף שלא יחדרו אליהם. שלרוב אני מעדיף שישארו שלי.

    כשאני כותב זה כמו תפוז מקולף. אנשים שלא מכירים אותי רואים את הקליפםה הכתומה , אנשים שמכירים אותי קצת , לפחות מי אני בכלליות , לדוגמא אנשים מהפורום הזה , רואים את הלבן הזה שבקצוות. אבל אם מישהו יראה לי את הפלחים (בדיחה נוראית , אבל לא מכוונת) אני לא חושב שאני אוכל לסבול את זה.

    להיות ערום כל כך.

    מצד שני , אני כן מזדהה בשמי האמיתי בפורום הזה , דווקא אולי בגלל שאני רוצה שיראו את הפנים.

    (ממש לא מובן הא?)
    שתף ב-Google+

הרשמה