השקט הומה-האדם מפלח את דממת הסליחות הניתנת
לכל אדם שמתאמץ; היום, בשקט הלבבות,
תפילה נפלה אל באר מחשבותי, כטיפה גדושה בפרופוגנדה עצובה.

להב, נסעתי בין אותה דממה שבעיני, הייתה הולכת והופכת עלובה,
ובתפילה שנפלטה מבין שפתות האנשים שמסביבי,
כאדי רעל שעכרו ערב רב-הוד, אביבי,

שמעתי את הד פעולותי, מסתנן בין חרכים,
עובר, חותך בשקט דרך עקרונות רכים,
עתה עומדים, עתה נופלים- תיאוריות ערופות ראש,

ובערוף ראשן, חסרות שיניים,
ובנוסף לזה, חסרות גפיים-
הן לא ילכו, לא ינשכו- אבוד לן גורלן כמו
גורל המחשבה הזו.