שותים מספל מהביל אדי קפה של צהריים,
עומד על צלוחית תואמת, או קרובה,
את המהות של החיוּת- סבלם של אנשי,
משך גרירת רגלינו בדרך הטהורה.

אני אפקוק את כל עצמות גופי,
כלומר, את כל סחוסַי;
עוני לא יעבור דרך נופי,
גם לא למראית העין.

והתענות ותענית
יהיו מעבר לי- אישם,
היכן שעל ספסלי, תוכניתי מותנית;
ובהתנייתה, אישן.