תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 4 מ 4
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    22.04.2007
    עיר
    כפר-סבא
    הודעות
    185
    לפנות ערב, בכסות העננים את השמש
    ככסות חשכה את ילדתה, היוקדת, לישון,
    מזדקרים חוטי החשמל כמו רגע מאמש,
    תלוי בין עמודים קולוסאליים, נידום.

    נידון לשקיעה אל תאי זיכרון; בשקט
    נעלם ובשקט שב שנית-
    הערב ממוסגר מאחורי מראה, ורטט
    עובר בה, שווא, להפכה לזכוכית.
    No worries seems to be a magical phrase. You got hit by a car? No worries. Your kitty was run over? No worries. You have a tumor that's going to kill you within six months? No worries! When one says it everything seemes to get better.

    So live on, without regret or fears.
    Oh. and No worries(:
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אתה מכיר את זה שאתה מתחיל לחשוב על משהו, נאמר על כמה הירח נראה טוב הלילה.
    ואז אסוציאטיבית המחשבות שלך מתחילות למשוך לכל מני כיוונים? אתה חושב- "הירח נראה טוב הלילה. מעניין איפה הדובה הגדולה. מישהו אמר לי שהיא בעצם גם העגלה הגדולה. העגלה שלנו נשברה. אח שלי שבר אותה כשהסיע שם את החברה הבריטית שלו. מעניין אם ההורים שלה יודעים שהיא בישראל. בטח קר עכשיו בבריטניה."
    ואז איכשהו, כשאתה שוכב שם על הדשא ומסתכל על הירח, יוצא לך להגיד לפלוני שיושב לידך- "מעניין איך הביג בן נראה בחורף."

    אני מגדולי מעריצי הכתיבה שלך, אני מקווה מאוד שאתה יודע את זה.
    אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאני נאבדת מעבר למילים שגדולות מדי עלי, ולפי תחושת הבטן שלי- גם עליך. אני קוראת את הדברים שלך ואני מוצאת משפטים שאני מתאהבת בהם, שאני מחזיקה בהם כל כך חזק. אבל כשאני מגיעה לסוף- כל מה שנשאר לי ביד זה המשפטים האלה.
    ואני לא מצליחה להבין מה בעצם רצית להגיד. מה שמוריד גם מהערך של המשפטים שמצאתי לעצמי- כי הם חותרים לאיזו משמעות שאני פשוט לא מבינה.

    התחושה שלי היא שהכתיבה שלך בנויה ממחשבות אוסציאטיביות כאלה. זה בנוי לך טוב מאוד בראש, והכל ברור לך [אני רואה את זה בבניה שלך]- אבל אני לא אוכל להבין את זה, אלא אם תסביר לי את כל הדרך שסללת בראש שלך עד שהגעת לכתיבת השיר עצמו. ואני יודעת שלא הייתי רוצה להתיישב ולהסביר את השירה שלי, כי אז זה פשוט לא משאיר מקום לאחרים להתחבר לזה בעצמם.

    "נידון לשקיעה אל תאי זיכרון; בשקט
    נעלם ובשקט שב שנית-"
    קטע שכל כך אהבתי, שממש נאחזתי בו וסירבתי להמשיך לקרוא את שתי השורות הנותרות כשקראתי את השיר לראשונה. וכל כך חבל לי שאני לא מצליחה לראות מה יש מאחורי זה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    22.04.2007
    עיר
    כפר-סבא
    הודעות
    185
    עֹמר, אני מוחמא. באמת שלא ידעתי.
    האם אסביר את עצמי יותר טוב אם אגיד לך שהדבר שמתייחסים אליו, הדמות, מה שנידון לשקיעה הוא הרגע שהופיע בבית הקודם? אני מרגיש שאני הורס לך משהו, כרגע.

    כן, יש לי בניה אסוציאציבית- אבל לרוב אני מנסה להתפשר כשאני יודע שאני כותב בשביל הקורא ופחות או- בכלל לא- בשביל עצמי. השיר הזה הוא לחלוטין שיר שמוקדש לקורא, שלא כמו יצירות אחרות. לבד מזאת, אין שום רע בלבקש הסבר על שיר או שורות.

    אני לא חושב שאני מתחכם יותר מדי. אבל את חושבת שכן- אני מבקש ממך להגיד לי היכן, אם תוכלי ותרצי, כדי שאוכל לשפר עצמי.

    רוני.
    No worries seems to be a magical phrase. You got hit by a car? No worries. Your kitty was run over? No worries. You have a tumor that's going to kill you within six months? No worries! When one says it everything seemes to get better.

    So live on, without regret or fears.
    Oh. and No worries(:
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אני לא חושבת שאתה מתחכם, ואם זה מה שהבנת- הבנת לא נכון.
    אני חושבת שאתה נשאב לזה יותר ממה שאתה שם לב. שוב, אוכל רק להציע שאולי זו אני שפשוט לא מבינה, אבל איפשהו במהלך השיר, ברוב השירים האחרונים שלך, אני מאבדת את הקו המנחה.

    גם עם ההסבר שנתת לי אני לא מצליחה לראות את הקשר שאתה מדבר עליו בין שני הבתים.
    זו הכתיבה האסוציאטיבית שאני מדברת עליה. כשאני קוראת את הבית הראשון הוא נראה כאילו לקוח משיר אחר בכלל- מלבד המילה 'נידום', שעוד לא עמדתי על פרשנותה המוחלטת, כל הבית בשבילי מתאר את השעה הזו של לפנות ערב, ומיד לאחר מכן, בבית השני, מתוארת תמונה אחרת, בצורה אחרת, בדיבור בגוף ראשון של הדובר על עצמו.
    ואני חושבת לעצמי- "רגע, הוא הסתכל בעמודי החשמל לפני בוא הערב, ואז בערב הוא נידון אל שקיעה לתאי זיכרון?"

    אני מחפשת את החוט המקשר. אני לא בטוחה אם צריך להיות כזה- אם אני צריכה לראות אותו. זה מקובל, זה נכון, אבל אני לא יודעת אם זה הכרחי. פשוט שכרגע, אני מתקשה להבין את הכוונה, וזה רק.. מותיר אותי מבולבלת.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה