תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 4 מ 4
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    17.01.2007
    עיר
    אשדוד
    הודעות
    458
    משהו שחברה שלי כתבה וסתם רצתה קצת תגובות...
    ---
    זה כואב כל כך.
    אבל הנפש שלי כואבת יותר מהגוף.
    אני לא מבינה איך הוא יכל לעשות לי את זה.
    אני מרגישה אשמה.
    למה לא הקשבתי לאמא?למה אני לוקחת סוכריות מזרים?
    נכון שהוא היה נחמד,נכון שהוא היה מצחיק..אבל למה הרשתי לו?למה אני כזאת מטומטת?
    עכשיו כל כך כואב לי.
    איך אני אספר על זה לאמא?מה תהיה התגובה שלה?
    אני לא יודעת מה לעשות.
    אני מפחדת.
    המחשבות והרגשות האלו עוברות לי בראש כבר 12 שנה אבל אני עדיין מרגישה כאילו היה זה אתמול.
    אני שונאת את המצב הזה..
    להיות סגורה בין ארבע קירות..בלי יכולת לזוז,בלי יכולת לתקשר עם אחרים..
    כל הזמן אומרים לי שזה יעבור,שזה יעלם..אבל אין לי כוח לזה יותר..
    אני מנסה לשים קץ לחיי..באמת שאני מנסה..אבל אני לא מצליחה..
    אני כבר רוצה לצאת מהעולם הזה.אני רוצה שזה יעלם.
    כשזה קרה עדיין לא קיבלתי את המחזור הראשון שלי.
    לא רציתי את זה בכלל..אבל הוא היה כל כך נחמד,כל כך מצחיק...
    זה מגיע לי..מגיע לי שלא הקשבתי לאמא שלי..
    נכון שאז הייתי רק בת 9..אבל הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי..רק הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי..
    עכשיו כואב לי.
    אבל הנפש כואבת יותר...

    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    סיפור חביב , שיש לו פוטנציאל , אבל הוא נכתב בצורה לא ממש סיפורית. זה נראה כמו קטע מתוך בלוג או משהו כזה , ולאו דווקא סיפור.

    אני חושב שהבחורה שכתבה את זה לא ירדה לעומק העניין של איך מרגישה ילדה שנאנסה. היא רפרפה על פני השטח , נגעה במים , אבל לא ממש טבלה בהם , וככה מרגיש הסיפור - מחופף משהו. בעיקר בגלל "אפקט הרשימה" כלומר - הסיפור נכתב מאוסף משפטים שאין בינהם קשר לשוני:

    " עכשיו כל כך כואב לי.
    איך אני אספר על זה לאמא?מה תהיה התגובה שלה?
    אני לא יודעת מה לעשות.
    אני מפחדת."

    עוד בעיה קטנה , היא החלפת הפסיקים בשלוש נקודות. שלוש נקודות זה לא(!) סימן פיסוק שמתאים בכל מקום.

    בכל מקרה , הרעיון עם הממתקם אגב , היה נחמד.

    (אני מצטער אם התגובה יצאה פוגענית או ביקורתית מידי , הכוונה היא לא לפגוע אלא לעזור)
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    17.01.2007
    עיר
    אשדוד
    הודעות
    458
    במקור היא באמת פרסמה את זה בבלוג שלה..
    כשקראתי את זה,זה ריגש אותי אז שאלתי אותה אם אני יכולה לפרסם את זה בפורום שאני נמצאת בו והיא הסכימה..
    מחר כשהיא תבוא אליי היא תראה את התגובות..מקווה שיהיו הרבה תגובות בונות P:
    אני בטוחה שהיא תשמח ^^

    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    לא אוסיף הרבה על התגובה הכמעט מושלמת של צ'אי, אבל אם יורשה לי לתת טיפ קטן בעניין ה'סיפורי' הזה שהוא ציין.

    כשרק התחלתי לכתוב [לפני כמעט שש שנים], היו לי הרבה קטעים כאלה- מונולוגים על דמויות פגועות, חלקם נכתבו עלי וחלקם נכתוב מפיותיהן של דמויות פיקציונליות. לא אכחיש ולא אלעה, אפקט הרשימה הזה היה הדרך הכי טובה שלי להביע את מה שרציתי אז.
    אחד הדברים שמקנים לזה מראה יותר סיפורי, מראה שיותר שואב את הקורא פנימה ולאחר מכן דוחף לו את האמת בפרצוף, הוא איזשהו אפקט של מסתורין.
    ברור לי לחלוטין שיש כאן נסיון לאיזה אפקט כזה, אבל הוא די מתפספס.

    אם את שואלת את דעתי, בחורה שנאנסה, אם היא תצטרך לדבר על זה, היא תמשוך לכל מני כיוונים שהכי לא קשורים לזה- רק כדי להימנע מלדבר על זה, מלהתעסק בזה. כתוצאה מזה, אני חושבת שהמונולוג היה צריך להיות רווי בכל מני משיכות לכיוונים בנאלים-
    "למה לא הקשבתי לאמא?למה אני לוקחת סוכריות מזרים?"
    הקטע הזה למשל, הוא נקודה מצויינת למשוך בו למקום אחר, כדי לחמוק מלדבר על הדבר האמיתי. להיסחף ולדבר על הילדות, על איך היה פעם, לפני שזה קרה. מה גם שזה יכול לתת ניגודיות מצויינת של אז ועכשיו.

    מה שזה עושה זה בעצם מושך את הקורא לפן הרבה יותר ספציפי, אישי. מה שאני קוראת עכשיו זו בחורה שנאנסה כשהיא הייתה בת 9, לפני 12 שנה. כנראה שיש לה קשר טוב עם אמא שלה, אם כל כך מטריד אותה איך לספר לה [או שיש להן קשר ממש גרוע, מנגד].
    אם היה מופיע כל הפן האישי יותר שדיברתי עליו, היא הייתה הרבה מעבר לזה. היא הייתה בחורה שהייתי יכולה לדעת איפה היא עובדת, מה היא אוהבת [איזה ממתקים?], ממה היא מפחדת [מגע אולי?], איזה חברים היו לה כשהיא הייתה קטנה, איך היא נראתה כשהיא הייתה קטנה, מה היה האופי שלה לפני האונס, וכו' וכו' וכו'. כל אלה היו גורמים לי, ואני מאמינה שלכל קורא אחר גם, להתחבר יותר אל הדמות. מה שהיה כל כך נוגע בנו בסופו של דבר, כשהינו מרגישים איך היא מפנה אצבע מאשימה אל עצמה.


    אני מקווה שזה לא יצא מסובך מדי, או לא ברור. אוסיף ואציין שאין לי כל כוונה לשנות את היצירה הזאת, או להעביר אותה טרנספורמציה- אני באמת חושבת שיש כאן פוטנציאל, וחבל לבזבז כזה פוטנציאל.
    ההערות לבאות [אלא אם תרצי לכתוב גרסא עדכנית של הקטע הזה, אבל... זה תלוי רק בך].
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה