רגע לפני שזה התחיל, כשעוד ישבנו מצומקים כמו סרדינים משומרים בטנק, דדי עוד קשקש לי בשכל. אהבתי אותו בכל מעודי, אבל מלחמה זו מלחמה, וכשיש כל כך הרבה חיילים בפיקודך, אין לך ברירה אלא לשמור את הריכוז שלך במה שבאמת חשוב. שדה הקרב, למשל. מחצית מהשטויות שהוא פלט נכנס לי מאוזן אחת ויצאו מהשניה בזמן שהייתי שקוע בהערות של הנווט, ובבחירת המסלול המתאים לנו.
הבוקר כבר כמעט הגיע, וניצנים קטנים של קרני שמש התחילו להציץ מעל לדיונות. כאילו בכלל לא איכפת להן ששעות קודם התרחש פה הקרב האיום ביותר שנכלאתי אליו בחיים שלי. אם לא הייתי מתוח ועצבני כל כך, יכול להיות שזו הייתה הזריחה היפה ביותר שראיתי כל חיי. אחרי שוידאנו שהשטח ריק מסכנה, ומלא אך ורק במה שפעם היה חיילים מצרים, עצרנו את הטנק. דדי מלמל משהו על כמה שהוא רוצה לצאת, וכשכבר כמעט הסכמתי לכולם לצאת למתוח את השרירים, התצפיתן קלט תנועה בחול.

הוא היה די קטן ודי פצוע. מדמם גלונים של דם שהרוו את חולות המדבר. הזחילה שלו דרשה ממנו מאמץ גדול, ונראה היה כאילו כל מילימטר על החול קורע ממנו את הנשמה. הדם והחול שטינפו אותו הקשו עלינו לזהות אם הוא מצרי או אחד משלנו. הורתי לכולם להישאר בטנק, וצפינו בו זוחל באיטיות המתמשכת שלו לכיווננו, אל מפלצת הברזל הגדולה שישבנו בה. הנווט מלמל משהו, אבל לראשונה הלילה, הקול של דדי גבר על קולו ונכנס לראש שלי.
"זה אח שלי." הוא אמר.
הסתכלתי עליו. לא הייתי בטוח מה נכון לעשות ברגע הזה. החייל שזחל לכיווננו היה מגואל בדמו, ובדמם של אחרים, מבחינתי הוא היה יכול להיות כל אחד מתחת למסכה הזאת. תפסתי את הכתף של דדי כשהוא התחיל למשוך את עצמו החוצה, מנסה לצאת מהטנק ולעזור לפצוע.
"אתה בטוח?" שאלתי רגע לפני שהספיק לחמוק. הרגשתי איך הלב שלי פועם כמו משוגע בתוך החזה שלי, מטשטש לי את הראיה. הכרתי את דדי הרבה זמן, הוא היה כמו קרוב משפחה שלי. למנוע ממנו להציל את אחיו, היה כמו להרוג את זה שלי.

"אני מזהה אותו." הוא אמר, הוא הדגיש את המילים כמנסה לשמור על קור רוח, אבל עיניו הקרועות הסבירו לי את הכל. עברנו כבר קרבות ביחד, בלילה הזה איבדנו רבים מהחברים הטובים ביותר שלנו בשנים הטובות ביותר בחיינו. ידעתי שזה לא שוק שהוא עובר, שהוא התגבר על קשיי הקרב, שעכשיו זה משהו אמיתי. החזקתי אותו ככה לעוד רגע, ידי לופתת את כתפו ומונעת ממנו לזוז. הוא חזר על מלותיו ואמר "אני מזהה אותו" בשנית, ורק לאחר מכן הרפיתי מכתפו.
הוא יצא לחול מוגן לחלוטין. אנחנו עמדנו שם מאחוריו, שומרים עליו בקנה המתכת שלנו, ובכל זוגות העיניים שהיו בטנק. הייתי דרוך ודאוג, אבל יותר מהכל, לראשונה הלילה, פחדתי באמת. הוא פילס את דרכו בחול בין גופות חיילים וטנקים מעלי עשן עד שהגיע אל החייל הפצוע. כשנפגשו השניים, ידעתי שזה באמת אחיו. דדי קרס על ברכיו לידו ושמט מעל ראשו את הקסדה, רוכן ואוסף אליו את השברים המתנודדים שהיוו חלק כל כך גדול מחייו.

את שירקות הקליעים שמעתי אפילו אני מהטנק. הם ניתקו את חבל האופוריה שזכינו לו כשצפינו בדדי ובאחיו חבוקים על החול, למרגלות הזריחה היפה ביותר שהשמש יכלה להפיק. הלב שלי החסיר פעימה ולרגע פשוט ישבתי שם, לא יודע מי אני, או מה עשיתי. בטח שלא ידעתי מה לעשות. רוב הקליעים פגעו בגופו של דדי, אבל לפחות שלושה הצליחו לחדור לגולגלתו החשופה. כשהתחילה הפאניקה בטנק דאגתי שכולנו מסוגרים ומוגנים שם, וחיפשתי את מקור הירי.
על החול, במרחק לא רב מהם, שכב החייל המצרי. מצבו היה גרוע. רגלו השמאלית נעלמה בין החולות, מותירה אותו מדמם וחסר יכולת לזוז. האצבע שלו עוד סחטה את ההדק כשפגשתי בפניו. הוא לא חייך, ולא הראה שום סימן של עונג. זו הייתה הנקמה הקטנה שלו לפני שהוא מת, נקמה שאני יכול להבין יותר מדי טוב.

כשחזרנו לישראל סירבתי לצל"ש שהציעו לי, ועזבתי את הצבא לתמיד.
בלוויה של דדי ואחיו, נוכחתי כמו צל אפל וכבד. המשפחה חבקה אותי אליה כאילו הייתי לא פחות מדדי עצמו. כשאמם הבוכיה של האחים קברה את פניה בכתפי, ומילות הקדיש נישאו ברוח מעל לקברי האחים, עצמתי עיניים ונזכרתי בשטות האחרונה שהוא אמר לי, באותו הערב, לפני שעוד ידענו מה צפוי לנו.
"אתה חושב שהיום אלוהים מכפר גם לחראות האלה על הדברים שהם עושים?" הוא אמר.
ואני ידעתי שגם אם אלוהים מכפר, אני לעולם לא אסלח להם.