תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    השדה האפל חרש קלות , מרעיד את העלווה האפרפרה והחרוכה שעל הקרקע , מרטיט את עליהם הקטנים של העשבים ברוח קרירה שעשתה את הדרך מהגבעות הרחוקות. עורבים קראו בקול , שוברים את הדממה , נוחתים מידי פעם על גופה ולפעמים סתם משייטים בקלילות מעל שדה הקרב.

    הדמות היחידה שנראית בין הכרכרות ההרוסות , בין גוויות האנשים , בין החניתות שעמדו מתוך האדמה כמו יד שלדית , הייתה אישה - לא , נערה , לבושה בשמלה לבנה שזהרה בניגוד מושלם לאפלה ששררה סביב.

    היא הרימה אותו , אוספת אותו אליה מהכתפיים , מצמידה לגופה , בוכה חרש.
    עיניו נפקחות לכדי חריץ , והוא לוחש לה "דבורה?". קולו נסחף עם הרוח , מסתחרר סביב אוזניה.
    "אהובי?" היא שואלת , מחייכת חיוך עצוב , לא מעיזה לקוות שישרוד.
    היא ידעה שרק דבר אחד הגיוני לעשות ברגע כזה - רגע שבו כל עולמה קורס סביבה , שאהובה ,
    בחיר ליבה , מת בקרב. היא נשקה לו ברכות.

    "מה את עושה?" הוא חרחר בשקט
    "נושקת לך , כסמל לאהבתי." היא ענתה חרישית.
    "למה נראה לך שאת אמורה לנשק אותי עכשיו?אני גם ככה בקושי נושם!" הוא אמר במאמץ אדיר ,
    הפצעים שעל חזהו נפתחים עם כל נשימה מאומצת.
    "מה זאת אומרת? אני אוהבת אותך , אני רוצה להיות רק איתך!" היא רטנה , חצי לו , חצי לעצמה. היא ידעה שאי אפשר לכעוס עליו במצב כזה , אבל הוא מתחיל עם השטויות שלו.
    "מה זה קשור? אני גוסס פה , ואת מרימה אותי ," הוא פלט את המילים מפיו בתוספת שיעול קטן ורטוב "מנשקת , שמה זין על מה שאני מרגיש , העיקר שלך יהיה טוב. כרגיל."
    "אתה יודע מה?!" היא צעקה , שומטת אותו לרצפה "לא צריך!"

    הנערה צעדה משם במרץ , מסתבכת בשולי שמלתה הלבנה , ותוך כדי ממלמלת לעצמה.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    זה היה נהדר.
    עוד מההתחלה, שהזכירה לי בצורה מחשידה כמעט את הבלדה על שלושה בני עורב ['שלושה בני עורב על ראש עץ הם ישבו, שחורים כאשר תדמו ותשוו' או משהו כזה, זה משהו מימי הביניים אני חושבת].

    השם שלה היה מפלה אחת כשחשבתי לעצמי- 'דבורה?!' [לא שיש לי בעיה עם השם דבורה בכלליות], הוא פשוט נראה תלוש. אבל הוא השתלב עם זה נהדר, ככל שהסיפור המשיך.
    למען האמת, אני חושבת שהיית צריך להאריך את התיאור שהיא מרימה אותו, ולסיים את זה בקטע שהוא מחרחר לה- "מה את עושה?", אבל אני לא כל כך בטוחה כמה ברור זה היה יוצא אז.

    בכל מקרה, זה מאוד מצא חן בעיני.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה