זה היה אחד מהלילות האלה, שאתה עוצר רק רגע לעמוד במקום כשאתה באמצע הדרך הביתה, אולי כשאתה ברמזור, או במעבר חציה, או אלי סתם כי שמת לב, ואתה רואה שהירח שמן וכתום, כמעט נושק לאדמה, ואתה חושב לעצמך איזה בר מזל אתה, שהבחנת בו ככה. כמובן שאתה לא יודע שכולם הבחינו בו, גם אתה כמו כולנו שקוע בעצמך.
ישבתי ליד חלון בקומה שבע של בית המלון הילטון, לא היו וילונות והעיר כולה חשכה תחתי. רובה הגדול, אני מתכוון. והיה ירח כזה גדול בשמיים. פורט על סימפוניה של נצנוץ כוכבים, כמו סולן של להקת רוק מתחילה, גונב את כל ההצגה. לי לא איכפת, גם אני כמו כולנו קורבן של תרבות הרייטינג. גם אני מובל כמו צאן אל הטבח בשביל העפר שמותגים ותאגידי ענק סוללים לי. מה איכפת לי? לפחות השביל הזה לא שוחק לי את הסוליות של האולסטאר החומות שלי.
במיטה מאחורי גבי ישנה עלמת חן. הביטוי עלמת חן היה מתאר אותה טוב מאוד בזמנים עברו, כעת הוא רק מעלה אסוציאציה של נערת תיכון זהובת שיער שאספתי בדרכה הביתה בעזרת משפטים מרמזים וקריצות בוטות. אבל היא עלמת חן מהסוג הישן. היא סיימה תיכון כבר מזמן ושיערה בצבע אגוז, פרוע על כל המיטה. היא ערומה, זה נכון, אבל לא אספתי אותה בקריצות בוטות ואוסף של משפטים מעוררי חלחלה. לא, זו היא שמצאה אותי.על השידה לצד ראשה נחה טבעת עם יהלום עדין. אמיתי, אני ידוע שהוא אמיתי, יש לי עין טובה לדברים כאלה. למען האמת, לא היה איכפת לי שהיא נשואה. כל אחד והסטיות שלו, לא?
אני מגרד את קעקוע הלוטוס שעל השכמה השמאלית שלי ופולט את עשן הסיגריה כשהיא עוד בין שפתי. היא לא תאהב לדעת שעישנתי, אבל מה איכפת לי? כל אחד והסטיות שלו.
כשעוד ביליתי את הזמן שלי בכלא בא אלינו איזה מחונך אחד שעוד שניה חוטף התקף לב מכמה שהוא זקן והסביר לנו דברים על אומנות. חלק מהמחויבויות הציבוריות שלו או איזו שטות כזו. הוא דווקא מצא חן בעיני, אמן מתוסכל שכמותו.
המילים שלו עוד עולות בי לפעמים, הוא אמר לנו- "כל הסטיות שאתם יושבים פה בגללן, אני מצייר בגללן. יש אצלי אלימות ופנטזיות ואפילו יש אצלי הטרדות, רק שאני לא עושה את זה לאנשים אחרים." האומנות שלו חרא. אני יודע כי קראתי כתבה עליו בעיתון, וגם ראיתי תמונות. אבל נו, כל אחד והסטיות שלו, לא?