הקדמה:
אומנות לא יכולה להתקיים בלי אומנות. זה הדבר הראשון שלומד אדם לפני שהוא הופך לאמן. כל יצירת אומנות, ובפרט יצירות מופת, מושפעות מההיסטוריה האומנותית שקדמה לה- כל אמירה שמנסה האמן להעביר, למסור לצופה שלו, מתבססת על מסורת ארוכת שנים של אומנות שנחרטה בעולם, לעיתים עוד הרבה לפני הולדתו של האמן. לכן כאשר באים לבחון יצירת אומנות ישנו צורך להבין את המסורת האומנותית שקדמה לה.

***

הרנסנס הוגדר בפי בני תקופתו כחזרה לקלאסיקה. מסיבה זו, בין אלפי יצירות האומנות של אמני התקופה, שעוסקות בנושאי דת [סצנות מחייו של ישו, או מחייהם של הוריו, ציורי קודשים, וכו'], ניתן למצוא לא מעט יצירות המתארות סיפורים מיתולוגיים קלאסיים [אחת הדוגמאות המוכרות ביותר היא כמובן הולדת ונוס, של סנדרו בוטיצ'לי], ולעיתים אף משלבות בין השניים במיני דרכים עקלקלות.

דמותה המיתית של ונוס הינה אחת הדמויות הנפוצות ביותר בציורים המיתולוגיים של אמני הרנסנס, זה משום הייצוג שהיא מעניקה ליופי הנשי בכלל, וליופי האידיאלי בפרט.
היופי האידיאלי הוא מונח שהוגדר בתקופת הרנסנס [וצר לי שאני לא זוכרת על ידי מי בדיוק], ובא לתאר דמות אישה שמימית, מושלמת- כזו שלא יכולה להתקיים במציאות באמת. על מנת ליצור את מראה היופי האידיאלי, היו מעוותים אמני הרנסנס את דמויות הנשים ביצירותיהם [גם אם מעט], על מנת להעניק להן את המראה האלוהי; מראה שמזוהה לא מעט עם דמותה של ונוס.
יצירות רבות מתארות את ונוס בתוך סצנות הלקוחות מהסיפורים המיתולוגיים [לדוגמת בוטיצ'לי], אך לעיתים היו אמני התקופה עושים שימוש בדמותה של ונוס על מנת להציג נשים, ערים, או אפילו אזורי מחייה כיפים ומושלמים.

***

ג'ורג'ונה, שחי בין השנים 1477- 1510 , נחשב לאחד מגדולי אמני הרנסנס הונציאני. ג'ורג'ונה ידוע במיוחד באיכות הפואטית שבציוריו, ומוכר בשל המסתורין האופף את דמותו, כתוצאה מן העובדה שרק שישה ציורים [בלבד!] מזוהים בוודאות כיצירותיו.
הוא נולד בעיירה קסטלפרנקו ונטו שליד ונציה. לפי מסורת מהמאה ה-17 (שהופרכה מאז) נהגו לחשוב שהוא בנו מחוץ לנישואין של אחד מבני משפחת האצולה ברברלי, ושל בת איכרים מהכפר הסמוך, וֵדֵלַגוֹ.
ג'ורג'ונה שימש בצעירותו כשוליה של ג'ובאני בליני, הוא התגורר אצלו ושם הכירו בכישוריו בגיל צעיר למדי. בשנת 1500 פגש בליאונרדו דה וינצ'י במהלך ביקורו של האחרון בוונציה, ביקור שהשפיע רבות על ג'ורג'ונה לאחר מכן. כמו כן, נראה כי הנוף של קסטלפרנקו, הנוף שנחשף אל ג'ורג'ונה בילדותו, השפיע רבות על הנופים ביצירותיו.
ג'ורג'ונה מת בשנת 1510 ממגפת הדבר שהכתה אז בונציה.




ג'ורג'ונה- ונוס הישנה- 1510- שמן על בד- דרזדן, גרמניה.

היצירה הרמונית. דמותה של ונוס משתלבת בצורה מושלמת כמעט לחלוטין עם הנוף שברקע- גופה נראה כחלק מהנוף, קימוריה כעמקים בין הגבעות של גופה. למרות השילוב המוזר למדי בין פריטים המשתייכים לתיאור פנים [הכריות והבדים], לבין תיאור החוץ והנוף, ג'ורג'ונה מצליח לשמר את המראה ביצירה כהרמוני, ולהעביר תחושה שכך הם פני הדברים, ואין בשכיבה הזו, של עלמה נאה הישנה בחיק הטבע, שום דבר מוזר או מפריע.
ביצירה נראים בבירור מאפייני הציור הונציאני בתקופת הרנסנס- תחילה ישנו הצבע של הרקע. ונציה מאופיינת בצבע האטמוספרי שבה, צבעים חומים יותר, ובדרך שבה האור מתחלק בצורה פחות או יותר שווה על כל חלקי היצירה. כמו כן, תיאור המרקם המושלם של הבדים מצביע על מאפיין של האומנות הונציאנית.
על פי עדויות רבות הוסק כי ג'ורג'ונה לא הספיק לסיים את היצירה במותו, והשמיים נותרו לא גמורים. תלמידו של ג'ורג'ונה, טיציאן, היה זה שהשלים את היצירה לאחר מות מורו.


טיציאנו וצ'לי, הידוע בכינויו טיציאן, שחי בין השנים 1490- 1576, נחשב לגדול אמני הרנסנס הונציאני.
טיציאן נולד בפייבה די קאדורה, בן לאיש צבא וחבר חשוב במועצת העיר. כשהיה בן תשע, נשלח אל דודו בוונציה כדי ללמוד ציור אצל אחד מציירי העיר המפורסמים, והיה לתלמידו של ג'ורג'ונה, שהשפיע רבות על עבודותיו המוקדמות. אחרי מותו של ג'ורג'ונה נותר טיציאן הגדול והבכיר בציירי ונציה ושלט ללא עוררין על עולם האומנות הונציאני במשך כ-60 שנה.
כשהיה בן 40, בעל משפחה, היה מפורסם בכל רחבי אירופה. יצירותיו הוזמנו בארצות שונות ומגוונות, אצל אצילים רבים [בסביבות 1550 זכה לצייר דיוקן של פליפה השני, מלך ספרד].
טיציאן צייר יצירות רבות, וידיו לא משו ממכחוליו עד לרגע מותו. אף במותו, הותיר יצירה אחת לא גמורה; 'הפייטה', יצירה שעיצב כמצבה לקברו שלו עצמו, ולא זכה לסיים מעולם.
[הערה: ניתן למצוא את אחת מיצירותיו של טיציאן, זו המתארת את סצנת הורדת ישו מהצלב, בכנסייה הפרנציסקנית ברמלה].




טיציאן- הונוס מאורבינו- 1538- שמן על בד- היום בגלריה אופיצי, פירנצה.

היצירה מעניקה תיאור פנים של חדר בבית אצולה ונציאני טיפוסי. החדר [וכמו כך גם היצירה] מחולק לשני חלקים באמצעות הפרגוד השחור [מה שבתמונה שמצאתי למרבה הצער נראה כמו סתם ריבוע שחור]; בחלקה הקדמי של היצירה שוכבת דמותה של הונוס, לרגליה כלבלב, ומאחוריה הפרגוד השחור. בחלקה השני מתוארת שארית החדר, בו שתי משרתות המוציאות בגדים מארגז הבגדים, וחלון שממנו מתואר הנוף הונציאני הטיפוסי [חלוקת האור והשמיים הונציאנים כפי שהם מוכרים מציוריו של ג'ורג'ונה (גם מ'ונוס הישנה', אף על פי העדויות הטוענות שטיציאן היה זה שצייר את השמיים ההם)].
היצירה הוזמנה ע"י הדוכס מאורבינו, כמעין מתנת חתונה שלו ושל אישתו. פניה של ונוס המתוארת הן דיוקן של אשת הדוכס, מה שמעצים את מעמדו של הדוכס מצד אחד- שכן הוא נישא לאלה- ומצד שני, מחזק את נישואיהם של השניים, כיוון שיש בהם משהו אלוהי. כמו כן, טיציאן עושה שימוש בניגוד מסוים על מנת להעצים את שבועת הנישואים של הזוג- דמותה של ונוס, אשת הדוכס, מתוארת כמזמינה למדי. גופה, המתואר בעזרת כללי היופי האידיאלי [פרט שאפשר לראות בבירור בירך האחורית יותר של דמותה, אותה 'מרים' האמן מעט מעלה מאיך שהייתה אמורה להיראות באמת, זאת על מנת שגופה המושלם של האישה המושלמת, יראה בשלמותו], נח בצורה שמזמינה, כביכול, את הצופה לקרוב אליה. אולם הטבעת שעל ידה האחת, זר הנישואים שבידה השניה, ובמיוחד הכלב שנח לרגליה- כסמל לנאמנות- מדגישים לצופה את האמת; האישה הזו היא אשת הדוכס, והיא תישאר נאמנה אך ורק לו.
ציורו של טיציאן מתבסס על הציור שעשה מורו, ג'ורג'ונה. הדבר נראה בתנוחת הגוף של דמותה של ונוס [תנוחה שדומה כל כך לתנוחה שקודמת לה, עד שאפילו מראה היופי האידיאלי, ועניין הירך שהוזכר לעיל, מופיעים ביצירתו של ג'ורג'ונה], בתוויו של גופה, ובמיוחד בדיוק שמעביר טיציאן בטקסטורה של הבדים במיטתה של הונוס. דיוק שמופיע, גם כן, בבדים ביצירתו של ג'ורג'ונה [כמו כן, ניתן לראות את החזרה על צבעי האדום והלבן של הבדים].


***

אדוארד מאנה, שחי בין השנים 1832- 1883, היה אחד מגדולי הציירים הצרפתים, ונחשב עד היום לאבי הציור המודרני. נולד בפריז למשפחה מיושבת היטב ובעלת השפעה.
בין השנים 1850-1856, אחרי שנכשל בבחינות הקבלה לצבא, למד מאנה אצל האמן תומאס קוטיר, ופיתח את היכולות הטכניות שלו באמצעות העתקת יצירות מופת שהוצגו בלובר. הוא הושפע לא מעט מאמנים הולנדים וספרדים, בינהם פרנסיסקו גויה, ולסקס, ופרנס הלס. בתום שנים אלה בהן התלמד אצל קוטיר, פתח מאנה את הסטודיו הפרטי שלו.
עם תום לימודיו הלכו והתמעטו נושאי הדת והמיתולוגיה בהם עסק- הוא עסק רבות בנושאים מודרניים יותר, ויצירותיו כללו ציורים רבים של קבצנים, זמרים, צוענים, ברים, בתי קפה וכו'. הסגנון האומנותי שלו נגע הן באימפרסיוניזם והן בריאליזם.
מאנה התחתן בשנת 1863 עם סוזאן ליינהוף, מי שככל הנראה הייתה המאהבת של אביו של מאנה. היא נפגש עם מאנה כאשר נשכרה, ע"י אביו, ללמד אותו ואת אחיו לנגן בפסנתר. בשנת 1852, 11 שנים לפני הנישואים שלהם, סוזאן ילדה בן בשם ליון- אחיו למחצה של מאנה. כאשר התחתן מאנה עם סוזאן, היה ליון מדגמן רבות ליצירותיו.
מאנה נפטר בשנת 1883 ממספר מחלות, שגרמו לו לשיתוק עוד בשנים שלפני מותו.





אדוארד מאנה- אולימפיה- 1863- היום במוזיאון דאורסי, פריז.

מאנה לוקח את יצירת המופת של טיציאן, ומתרגם אותה בהתאם לתקופתו שלו [של מאנה], ומקום בו הוא חי- פריז של המאה ה19. מאנה מתרגם את דמותה של הדוכסית מאורבינו, של ונוס, לדמותה של יצאנית צמרת מוכרת למדי בחברה הפריזאית; היא עירומה ומקושטת במעט, אולם קישוטיה פרובוקטיביים למדי [פריטים הבאים כביכול להסתיר חלקים מגופה, אך בעצם לא מסתירים דבר (הנעליים, החוט הקשור לצווארה, הצמיד שלידה והפרח בשיערה- כל אלה באים כאילו לגרום לא להיראות מהוגנת יותר, אך רק מזילים את הופעתה)]. בנוסף על כן, יש לאזכר את המבט שהיא שולחת ישירות אל הצופה בפניה, כדורשת ממנו להיכנס אל מיטתה. המשרתות המחפשות את בגדיה של הונוס ביצירתו של טיציאן הוחלפו כאן במשרתת כהת העור, המביאה לאולימפיה זר פרחים מאחד ממעריציה- זהו ניגוד מוחלט בין שתי היצירות. בעוד שביצירתו של טיציאן המשרתות עושות דבר מה על מנת להצניע את הופעתה של הונוס, לכסות אותה ולהוריד אותה, פחות או יותר, למעמד של כלאדם [ע"י כך שיסתירו את יופי גופה בבגדים, אולי]- המשרתת ביצירתו של מאנה מעודדת את האולימפיה להמשיך בדרכה הנלוזה; היא מביאה לה פרחים ממעריציה, כאומרת לה- "תראי כמה הזנות מסבה לך אושר". דמותה של האולימפיה עצמה מסיטה את מבטה מן המשרתת, ונראה כאילו הפרחים אינם עניין שחדש לה, כאילו זוהי תופעה המתרחשת אצלה לעיתים תכופות, ואינה משפיעה עליה יותר.
פרט נוסף שמשנה מאנה, על מנת לעורר את הפרובוקטיביות שביצירתו, הוא החלפת הכלב השוכב למרגלות הונוס, בחתול שחור. החתול [הוא ממש ממש שחור, אם תסתכלו בפינת התמונה, הוא שם] מהווה סמל לבוגדנותה של האולימפיה.

היצירה באה כביקורת של מאנה על החברה הפריזאית של אותה תקופה. לא רק שדמותה של יצאנית הצמרת עומדת במעמד שווה ערך לדמותה של האלה המיתולוגית, היא עומדת כיצירת אומנות בפני עצמה. פריז של המאה ה19 הייתה ידועה בחיבתה לאומנות, האקדמיה לאומנות היוותה מקור משיכה של רבים מן החברה האירופאית, וצרפת כולה געשה בתשוקתה לאומנות [האומנות של אותם ימים, כפי שהוגדרה ע"י האקדמיה (שבראשה עמד האמן אנגרה), היוותה שילוב של יכולות רישום כשל מיכאלנג'לו, רפאל ובוטיצ'לי- גדולי אמני הרנסנס]. אולם בין התשוקה לאומנות, צרפת, ובמיוחד פריז, הייתה ידועה בחופש שלה- חופש שבו היו רבים מאזרחיה עושים שימוש בשירותי היצאנות. ביצירה הזו, מאנה מציג את האומה הצרפתית כמקדשת את המקצוע הנ"ל. מכל הסיבות הללו, ומעוד סיבות שונות אחרות [היו שטענו כי הדרך שבה צייר מאנה את דמותה של האישה, כאשר העניקה לעורה צבע בהיר כל כך, כאילו הייתה בובת חרסינה, מושפעות באופן ברור מן האומנות היפנית; אומנות שהשפיעה רבות על האמנים האימפרסיוניסטים בפריז של אותה תקופה*]- ה'אולימפיה' עוררה סערה גדולה בחברה בפריז של אותם ימים.

הביקורת המובאת בדרכו הזו של מאנה, והדרך שלו בכלל, הן אבן הבסיס של הריאליזם. זרם הריאליזם לא מאופיין אך ורק בסגנון הציור שלו, אלא גם בסגנון שבו הוא מטיח את האמת בפני המתבוננים בו; יצירתו של מאנה משקפת את האמת לאמיתה, את המציאות הקיימת של אותה תקופה.


*- האקדמיה לאומנות של פריז באותה העת דחתה את האמנים האימפרסיוניסטים, ונהגה לומר שיצירותיהם הם אינם אומנות. האימפרסיוניסטים הושלכו לרחוב, ורבים לא הכירו בהם כאמנים. אך הם התאוששו די מהר, ובחרו לעשות מעין אומנות יותר עממית [ופחות אליטיסטית מזו שהוצגה באקדמיה], עם פתיחת סלון הדחויים.


הערות:
1. חשוב לציין כי מאנה היה אחראי גם על יצירת היצירה 'ארוחת הבוקר על הדשא', יצירה בה הוא כולל את עצמו בתוך החברה הפריזאית, כאשר הוא מציג בה דיוקן שלו, ושל בן דודו, לאחר יציאה לפיקניק עם שתי יצאניות [ארוחת הבוקר על הדשא גם היא חידוש כמו שעשה באולימפיה, והיא מתבססת על יצירתו של ג'ורג'ונה- 'הקונצרט הפסטורלי'].

2. גלגולה של ונוס, וההשפעות שהגיעו מיצירותיהם של ג'ורג'ונה וטיציאן לא נגמרות ביצירה של מאנה, והן ממשיכות ברבדים שונים, ובזמנים שונים. בין היצירות המתבססות על היצירות המוצגות לעיל, ניתן למצוא את שתי היצירות של פרנסיסקו גויה- 'המחה העירומה' ו'המחה הלבושה'.