תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 3 מ 3
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    אותיות גדולות רצו לאורך השולחן העתיק , אותיות שהיו כל כך שחורות , כאילו נכתבו בחושך מרוכז.
    הן המשיכו אל הקרקע וטיפסו על הקירות , וכיסו אותם בברוטליות , העלימו אותם תחת הדיו.
    סוג הנייר כבר לא שינה.
    המבנה איבד את ההיגיון.
    החריזה דעכה ,
    הקצב פסק.

    וזה לא שינה כלום ,
    כי סוף סוף , הייתה
    משמעות.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    וואו.
    זה היה כל כך מרוכז, וכל כך ישיר, וחד בצורה מאיימת, שאני לא יכולה לא לאהוב את זה. הבניה של זה מעוררת בי צמרמורות, ואני אפילו לא מצליחה להסביר למה בדיוק. אבל זה הדרך שבה הקטע מתחיל בצורה כל כך חיצונית לקורא, ועם כל מילה שעוברת, הוא נכנס יותר ויותר מתחת לעור שלו, לתוך הורידים, ומשם עם הזרם הפועם של הדם ישר אל הלב.
    וואו.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    17.08.2007
    הודעות
    11
    ואו, באמת שיר מדהים. כמו שג'ואי אמרה, הוא מאד מרוכז... בהתחלה יש הרגשה שלילית כזאת, כאילו משהו רע קורה (הזכיר לי, בקריאה חוזרת, את ונום) - ואז, בשורה האחרונה, הכל מתבהר, תרתי משמע. אז שוב - שיר מדהים.

    גם פה נותנים בלון אדום?
    שתף ב-Google+

הרשמה