תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 5 מ 5
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    17.08.2007
    הודעות
    11
    אחת החוויות מהסאמרסקול באנגליה שהעלתי על כתב, כשהיה לי מצב רוח. אני אקדים ואומר שהתחושה אותה אני מנסה לתאר קשה לתיאור - אותה חוויה השאירה בי רושם מוזר והמום משהו, ואני לא בטוח אם אני מעביר אותו היטב.
    ג'ואי - אני קורא את היצירות בפורום, פשוט יש לי מעט מאד זמן להגיב או לפרסם, אז סורי על ההזנחה (:

    זכרונות עשנים

    יש משהו בעשן - יש משהו בסלסולים הלבנים, הרכים, העולים והנעלמים בלחישה דוממת; אולי כתובות בו נבואות ערפיליות בשפות קדומות שנשכחו מלב, ואולי משמעות נסתרת מרחפת בנבכי הלובן. בין אם זו אמת או לא - אותו קסם מיסטי, הטמון במעמקים העשנים, המתפוגגים, נמצא מעבר להבנה שלנו; ולנו נותר אך להביט באותם סלסולים, להתפעל מיופיים, ולא לדעת - לעולם לא לדעת.

    ישבנו סביב שולחן עגול ורחב, מכוסה פלאפונים ופחיות בירה, שרוקנו וקולפו משעמום לעיסת מתכת נוצצת, ירוקה ולבנה. אפלה קטיפתית נחה על האוניברסיטה של לונדון, וטיפות טל, כמו דמעות רפאים באור ירח, התעבו על הגבעולים הירוקים של רחבת הדשא המטופחת אליה השקיף החלון. באותה אווירה מנומנמת - אולי הייתה זו הבירה, ואולי השעה המאוחרת - החצר נראתה כמו זוהר עמום ומתמזג של אזמרגד וכסף, מוכהה תחת לטיפת הלילה, נחצה מעת לעת על ידי צל תועה, ממהר.
    אני זוכר שהסרבי מימיני היה שקוע בנשיקה ארוכה עם אחת הבנות, והיתר התווכחו בקולות מהוסים על ההבדלים בין קרלסברג וסטלה, כשהיא ניגשה אל החלון והוציאה סיגריה. היא הייתה יפהפייה: גוף חטוב, עור בהיר, שיער שחור הגולש על כתפיה בזוהר שחור... היא לבשה ג'ינס כהה וחגורת ניטים, מעליהם נראה חוטיני מנומר וגופיית ארגמן. היו לה עיני תכלת חולמניות ונזם כסף מבריק - וכתמיד, כאב לי לראות את הסיגריה מונחת בין אותן שפתיים יפות.
    "זה הורג אותך, את יודעת." אמרתי, כמו שאמרתי בכל פעם שעישנה; אלא שהפעם היא ענתה. העשן התאבך מבין שפתיה, ודעך אל תוך הלילה - ואני מאמין שאזכור את מה שאמרה עוד הרבה, הרבה זמן.
    "אני לא מתכוונת לחיות הרבה." השיבה, ילדה יפה בת חמש עשרה. היא הושיטה לי את ידה - יד קטנה, הלק השחור מתקלף מעט אחרי שבועיים בלי ערכת טיפוח. "תראה - " הוסיפה, מורה עם הסיגריה האחוזה בידה השנייה אל חריץ קצר בכף היד המושטת, "קו החיים. רואה כמה הוא קצר? אני אמות הרבה לפני שהסיגריות יהרגו אותי - אולי בת עשרים, אולי בת עשרים וחמש."
    היא פנתה חזרה אל החלון וקרבה את הסיגריה אל פיה. לשנייה הכתים הקצה והתלקח, ואחר כבה, הנייר החרוך משחיר, העשן זורם משפתיים אל החשכה הקרירה של אנגליה. לרגע בודד, נדמה היה לי שפנים - פניה - פורחות בנבכי העשן הלבן; אך גם הן דעכו ופגו, אובדות בלילה השחור, וכל שנותר היה החיוך הנוגה, והמבט המשלים בעיניים הכחולות, הצעירות.

    אני זוכר שהרהרתי הרבה באותו הלילה.
    ונדמה לי, אפילו, שנשאתי תפילה.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    קודם כל , כתיבה מעולה. בעיקר התיאור בהתחלת הסיפור , כבש אותי מיד.

    החיסרון היחידי שמצאתי בסיפור היה הקטע שבו תיארת את הבחורה , זה הרגיש לי - ולסח לי אם זה בוטה , כמו התחלה של סיפור ארוטי. ויש לי תחושה שזה לא מה שהתכוונת שזה יהיה.
    כל שאר התיאורים מעולים בעיני.
    קבל ח"ח.

    מקווה שהבהרתי את עצמי.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    קודם כל- אין צורך להתנצל בפני. ההפסד כולו שלך!
    [סתם. אני מאושרת עד הגג שאתה קורא פה, ולפחות עכשיו אני יודעת את זה]

    אני חייבת להודות שמעולם לא הבחנתי ביכולות התיאור שלך כמו שאני מבחינה בהן עכשיו. זו באמת מעלה שאני לא יכולה עליה. אבל אני חייבת להסכים עם צ'אי בנוגע לתיאור הבחורה. לא יודעת אם זה נשמע כמו התחלה של סיפור אירוטי, אבל זה נשמע כאילו תיארת אותה בצורה יותר.. סתמית, כדי לצאת ידי חובה. הייתי נותנת לתיאורים על שיערה השופע והשחור כלילה לזרום ממני כאילו לא תיארתי בחורה יפה יותר בחיי.

    אני לא יודעת איזו תחושה ניסית להעביר, ואני לא בטוחה איזו תחושה אני מקבלת מזה. אבל אני יודעת שחשבתי על הבחורה הזו ככה, עכשיו, בזמן שהכנתי לי ארוחת בוקר והרהרתי בתגובה שאשאיר לך אמרתי לעצמי- "וואו, היא ממש מעצבנת", וממש התעצבנתי על הדמות שלה, ועל האופי שמשתקף.. ובכן, מהמשפט וחצי שלה. אבל אז התיישבתי כאן שוב על מנת להגיב על הסיפור הזה, וקראתי שוב, ובמהלך הקריאה היא פשוט נשמעה לי.. עצובה. והפסקתי לכעוס עליה.
    אני לא יודעת אם זה מתקרב לאיזו תחושה שרצית להעביר, אני רק יודעת שזה לא אופייני לי ככה להפסיק לכעוס על דמויות. אז אני מניחה שיש משהו במילים שלך שמעורר חמלה.

    [אני מסווגת את זה למענך. אנא- אל תשכח את הסיווג. בשבילי?]
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    17.08.2007
    הודעות
    11
    טשאי - תודה על המחמאות. לגבי הבחורה - אולי אתה צודק; חבר אחר העיר לי שהוא קיבל רושם של מאורת סמים, ואולי גם הוא צודק... בכל מקרה, ניסיתי ליצור אווירה מאד מסוימת, עם טיפה מזה וטיפה מזה, ואז למתן הכל למשהו מנומנם יותר, פאסיבי יותר. לכן אותו תיאור אירוטי משהו תרם את חלקו - אבל גם הסתיים מהר, והיווה רק חלק קטן מהסיפור, כמו עוד משיכת מכחול.

    ג'ואי - אני כל כך אוהב את התגובות שלך, תמיד (:
    בכל מקרה, הבחורה באמת יוצאת די בעייתית. קודם תיארתי אותה עם הרבה יותר פרטים, ושני חברים העירו לי שיותר מהעצבות והמוזרות של העניין, אני מעביר תחושה שאני מאוהב בה... אז ניסיתי לפשט את התיאור למשהו יותר בסיסי, ובכל זאת יפה. התיאור - כמו תיאורי הבירות, או תיאורי הלילה, נועד יותר ליצור אווירה מאשר להעביר מסר - לכן לא רציתי להגזים, ולעמעם את המסר עצמו בתחושות אחרות.
    וסורי, לא ראיתי איך מסווגים, אני אסווג להבא.
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    ובכן, אם זה ככה הייתי ממליצה לך לתאר את היופי שלה בבסיסיות, כלומר, תן תיאור של היופי ['היא הייתה יפה כמו הצצת הלבנה בלילה עמוס עננים'], ואל תרד לפירוט פרטיה [השיער, העיניים, הגוף, העור וכו']. ככה זה משאיר אותה הרבה יותר בסיסית, ומשאיר את הדובר... הרבה פחות מתעמק בה.
    תשקול את זה.

    ולמרבה הצער אין כאן כפתורי סיווג, אתה פשוט צריך להגדיר את היצירה שלך, ולכתוב- "סיפור:" או "שיר:" וכו'.
    תודה לך.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה