תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    בגיל 6 , הגמדים שבגינה שלנו לקחו אותי לעולם שלהם.
    כבר בדקות הראשונות שלי בעולם המיקרוסקופי , מכווץ לחלקיק מגופי המקורי ולבוש עלים , פגשתי את אהבת חיי ,ועוד לפני שהספקתי לעכל את היופי המרהיב ,הבלתי אפשרי הזה שלה , היא נחטפה על ידי חיפושית זבל מרשעת , ואני יצאתי למסע מרהיב , מצויד בחרב קסומה ובחברים נהדרים.

    הו כן , אלה היו ימים...
    וכשחזרתי לפה , לעולם שלנו , הכל היה כל כך שגרתי.
    העולם שלי נצבע באפור , אהובתי הייתי גמדה , והתכונות שרחשתי בעולם הזה , השונה כל כך ,
    כל הדברים שלמדתי , אומץ , כוח , אחריות , מחויבות , כל אלה שמשו אותי , אבל בצורה עלובה.

    התקדמתי בזכותם. הפכתי למכ"ל של חברת אקונומיקה , התחתנתי , נולדו לי ילדים.
    כן , שרדתי בין קירות משרדים אפרוריים , אפילו שגשגתי.

    אבל לאיזו מטרה?
    הרי הרגע הזה , הפסגה , הטופ של הטופ , זה כבר נגמר כשהייתי בן 6.
    זה כבר נגמר.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    t
    הודעות
    409
    קודם כל מונולוג נחמד ומעביר את העניין בצורה ברורה מאוד. אך לצערי קצת קשה לי באמת לבקר את הקטע בלי מה שמסביבו. הוא באמת נראה כמו חלק ממחזה ולבדו הוא, לדעתי, לא מעניין או מגניב כמו הדברים האחרים שפרסמת.
    הערה אחת, השורה האחרונה נראית לי קצת חלשה לקטע. אני לא בטוח זו פשוט התחושה שלי.
    "רוב בני האדם אינם מוכנים להודות במגרעותיהם: אני, לעומת זאת, מוכן - אילו היו לי..."
    שתף ב-Google+

הרשמה