תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    דורש ליטוש, כשאני מסתכל על זה במבט שני, אבל הנה:

    אני טיפוס שאוגר. יום יום, שעה שעה, אוגר לאט לאט, צובר הכל. כוס שנשברה, זבל של מישהו אחר, קנאה, תסכול: הכל שמור כאן, עמוק אצלי. ויום אחד אני אדע שזה מספיק, שהגיעה השעה להוציא הכל, ואני אכה בקירות, יצעק עד שהכלים ישברו, אקרע דפים ואשבור עפרונות, ואני אמצא לעצמי את האחד שאשם בכל, זה שבגללו אני צריך לסבול את מה שעובר עליי, ואפיל אותו בתהום של תסכל וקנאה, בתהום של מישהו אחר. והוא מין הסתם לא באמת יהיה אשם, והוא יוציא עלי בחזרה את התסכול שלו, את הקנאה שלו, את הכוס השבורה שלו, ואני, בשקט בשקט, אתחיל לאגור.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אני מסכימה שזה דורש ליטוש, אבל אני חושבת שהוא צריך להיות מאוד עדין.
    החזרות בקטע עצמו, לא רק הבניה המעגלית שלו ['כוס שנשברה' ו'אשבור כלים' למשל], מאוד מצאו חן בעיני.
    אין לי מה לומר מעבר לזה, פשוט כי לא נראה לי שיש משהו שאתה צריך באמת שאני אגיד, נראה לי שאתה יודע. אבל בכל מקרה, אני מציעה לך להוסיף בסוף עוד חצי משפט שאומר משהו בסגנון- 'פשוט כי אני טיפוס כזה' או משהו כזה, כדי לחזור בדיוק לתחילת הקטע, ולסיים אותו בצורה מעגלית מושלמת.

    זה מצא חן בעיני. אני שמחה שאתה נכנס ככה לתחום הפרוזה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה