תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 5 מ 5
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    26.10.2006
    עיר
    הוד השרון
    הודעות
    4,186
    אני ספיר, AKA Tepik

    דרמה


    ברחתי מהבית.
    כמה פאקינג מתבגר מצדי.
    זומג, אמרתי פאקינג. אני כזה מגניב, כזה ניו-אייג'.
    שובר גבולות של ממש, כאילו אף אחד לא עושה את זה. אולי לא פיזית, אבל כולנו בורחים מהבית באיזושהיא מטאפורה נדושה.
    אבל לפחות אני יכול להגיד לעצמי שהלכתי להם מול העיניים. שהם שוב איבדו אותי בעצמם, שלא הלכתי בלי שיראו. שהיה להם מה לעשות בקשר לזה והם פשוט התעקשו שלא.
    כמה מתוחכמים אנו עושים עצמנו, עד רמה כזו שאנחנו שומעים.
    שומעים את מה שנאמר לנו ואז מקשיבים
    לדברים
    שנאמרו לכיווננו
    וממציאים פירוש
    פירוש פלצני, שמסביר איך המילים בעצם אומרות מה שאנחנו רוצים שיאמרו, ומכנים זאת
    "קריאה בין השורות"
    ויש עוד חצי דף שמחכה להיכתב.
    אבל הסערה שככה, אז אין טעם לכתוב עליה.
    והדברים כן הסתיימו מבחינתי, אז אין טעם לומר שלא.
    אבל מה שכן נשאר לאחר האלתור, הוא ש-
    באמת, אבל ממש באמת-
    לא אכפת לי.



    ---



    קראו את השורה האחרונה.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    מפעם לפעם אני חוזרת עם אמא שלי על שיחה שלא נמאס לנו ממנה, וכנראה גם לא ימאס לעולם.
    כשהייתי בערך בת 7, היה לי הרגל להתעצבן כל פעם על אמא שלי ועל המשפחה שלי, לארוז תיק עם כל הבובות האהובות עלי ולהכריז ש-"אני עוזבת ועוברת לאבא!".
    בהתחלה אמא שלי הייתה רצה אחרי, ומנסה לפייס אותי ולנחם אותי. אבל אחרי כמה זמן [מעט זמן, אם אתה שואל אותי] היא הפסיקה לרוץ אחרי, ופשוט נתנה לי ללכת. הייתי מגיעה עד קצה השכונה שלנו, רואה שאף אחד לא בא בעקבותי, וחוזרת בבושת פנים הביתה.
    עד היום אני מתווכחת איתה ואומרת לה- "איזה מן אמא את? אמא טובה הייתה הולכת אחרי!"

    הקטע שלך הזכיר לי את זה.

    ניכר בו שהוא מאוד רגשי ופחות שכלתני. זה לא שהתיישבת וניסית לחשוב על בניה נכונה, פשוט כתבת את מה שזרם לך מבין האצבעות. אני לא כל כך רוצה להגיב לקטע מעבר למה שאמרתי, בעיקר בגלל שהוא כזה רגשי, ואני, כמו שאתה בוודאי מכיר אותי, נוטה לנתח הרבה דברים שעוסקים יותר בבניה ובקטעים השכלתניים.

    אבל אני רק אוסיף ואומר שהוא שופע רגש, ממש זורק לקורא את הדברים בפנים. ואפשר להרגיש את הכעס, כמו שבשום קטע שכלתני לא היה אפשר להרגיש [טוב, זו הכללה. אבל היא נכונה ברובה].
    מקווה שישתפר המצב.

    [נ.ב.-
    אני מקווה שלא הפסיק להיות לך איכפת לגמרי, כמו מהסיווג למשל.
    אני משנה את זה ל'מונולוג' כי ככה אני מזהה את זה, אם תרצה שאחליף.. הודעות פרטיות, אתה יודע איך ליצור איתי קשר.]
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    יערך אח"כ
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    31.10.2006
    עיר
    הוד השרון
    הודעות
    1,630
    כתבתי תגובה ארוכה, ובה הסברתי שלא הבנת נכון.
    אבל בעצם, במחשבה שניה, כל מה שיש לי להגיד לך זה: חבל.



    this is HEALTHY cough blood
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    "יש עוד חצי דף שמחכה להיכתב.
    אבל הסערה שככה, אז אין טעם לכתוב עליה."

    השורה הזו שווה ייחוס באופן מיוחד , כי אני מכיר את התחושה הזו , שהגוף שלך מתחיל לרחף עוד רגע מכעס , והחזה בוער , וכל מה שראתה ורצה לעשות זה להכות מישהו , (עדיף בפנים) ואז אתה רוצה לעשות משהו עם כל האנרגיה הזו , לנתב אותה לאנשהו , וברגע שאתה מתחיל לעשות את זה , היא דועכת ונעלמת , ומשאירה אותך מרוקן , רק עם האכזבה , הפגיעה שגרמה לה מלכתחילה , כאילו הכעס שרף את כל מה שמסביב , וכשהוא נעלם נשארת רק עם התחושה הזו , שהחיים בזבל.
    שתף ב-Google+

הרשמה