תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 7 מ 7
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    t
    הודעות
    409
    טוב, אני יודע שאמרתי למישהו שאני לא אפרסם במשך כמה זמן בגלל שאני לומד לתאוריה, אבל נמאס לי ללמוד וזה היה חצי כתוב אז החלטתי לסיים ולפרסם.בנוסף שמתי לב שרוב החומר המפורסם בפורום הזה הוא כתיבה יותר אבסטרקטית, אני פחות מתחבר לסוג כזה של ספרות והכתיבה שלי יותר נוסחאתית.
    בקיצור זהו משחק שהרצתי בדיקה שלו לפני כמה שבועות ואני מתכן להריץ באייקון הקרוב, כל ששחקני התפקידים שאולי ירצו לשחק בו באייקון שלא יקראו (למרות שבבדיקה הוא היה משחק של אימה אישית ובאייקון הוא יהיה מסתורין). עשיתי מיש-מש ממה שיצא במשחק וכתבתי את שני הפרקים הראשונים של הסיפור.
    הסיפור מתרחש באי הדומה ליפן, ברמה טכנולוגית של ימינו ומתבסס בצורה חופשית על הפולקלור היפני והסיני. מככבים בו חמישה נזירים שכל פרק מבוסס על נקודת מבטו של נזיר אחר.
    ועכשיו ללא הקדמות מיותרות שני הפרקים הראשונים:

    קיאקורה אקיטו
    אני, קיאוקורה אקיטו, תלמידו של הנאור, גדלתי וחונכתי כל חיי בבית המסדר "האמונה המשחררת". לא יצאתי ממנו עד לאותו יום שבו הנאור שילח אותי. עכשיו אני בדרכים כבר במשך שלושה חודשים, לא ראיתי עיר, כפר או אפילו נפש חיה לאורך כל הדרך ממסדרו של הנאור. אבל אני מתקרב למטרה שלי, בשלושה חודשים בלבד עברתי מעל ארבעים מחוזות. היעד כבר אינו יכול להיות רחוק. כמו בכל לילה אני מתיישב על האדמה הצחיחה או על הדשא הרך והולך לישון, כך במשך שלושה חודשים תמימים.

    ....היום הזה לא היה שונה, הלכתי בדרך העפר עד רדת החמה ונשכבתי על האדמה הצחיחה כדי לישון עד שפתאום אדם זקן, כפוף ומגולח העיר אותי משנתי. "אדוני, אתה צריך לזוז. השיירה מתקרבת! ידרסו אותך אם תישאר פה." כמובן שאחרי הזהרה חביבה כזאת הייתי חייב לציית, וזזתי מהדרך. למרות שהוא נראה כמו זקן בלתי-מזיק, משהו בקיום שלו הטריד אותי... התחושה שהוא לא אמור להיות פה. שאלתי אותו לזהותו ותשובתו רק גרמה להיווצרות שאלות נוספות בראשי: "אני הרי תלמידו של הנאור. אך אין זה משנה מי אני, השאלה שאתה צריך לשאול היא מי אתה."

    כתלמידו של הנאור הכרתי מיד את השאלה, שנאמרת תמיד בפגישה של שני נזירים ועניתי עם ההבעה המלומדת ביותר שיכולתי להעלות על פני: "הרי הכרת עצמך היא משמעות ההארה, אך לצערי עוד לא הגעתי לרמת הבנה גבוהה שכזאת. אם אדוני הנכבד הולך מהיכן שהגעתי עשה בחוכמה שעצר לדבר איתי, בשביל להכיר את הדרך שבה אתה הולך שאל את אלו שחוזרים". חיוך נסוך על פניו הזקנות, ענה: "מזמן לא פגשתי אח או אחות, כיצד אוכל להודות לך על הצעתך. אמור, לאן אתה הולך?". אם הייתה שאלה שלא חשבתי שישאל אותי הייתה זו השאלה הזאת. הרי תלמידיו של הנאור לא מעסיקים את עצמם בבעיות העולם. "אני לא יודע להיכן אני הולך, אך אני בטוח שאני אגיע לשם. האם אתה מעוניין במזון לגופך ולנשמתך? יש לי אורז וקטורת בתרמילי." עניתי במטרה להעביר את נושא השיחה המוזר. הזקן לא הבין כנראה את משמעות דברי והמשיך בשלו "אם אינך יודע לאן אתה הולך, כיצד תדע שאינך כבר שם?"
    החלטתי להתעלם לגמרי מדבריו שלא ידעתי כיצד להתמודד עימם, והוצאתי את האורז והקטורת. אכלנו, עשינו מדיטציה ונפרדנו בברכת "מי ייתן ותגיע לשלווה".
    מצב רוחי השתפר ככל שהתרחקתי ממקום הפגישה. אני שוב בדרך ושום דבר לא יעצור אותי עד שאגיע ליעד שהנאור קבע לי, אך היכן השיירה עליה דיבר הזקן?





    קזוקו אוטה
    שנים רבות עברו מאז ביקורי האחרון בבית המסדר, ההודעה שהגיע שלשום גרמה לי לחשוב עליו שוב. אני צריך לחזור לא בחיפזון כמובן, הרי עוד לא יצאתי מהכפר. ההודעה שהגיע אלי הייתה מוזרה לא היה בה הסבר, רק המילים "תחזור הביתה". כשאני חושב על זה אב המסדר יוריקו תמיד היה מוזר, כנראה שהוא כתב את המכתב. אני לא יכול לדחות את המסע לנצח, כנראה שבמשך השבוע הקרוב אני אעזוב.אני אתגעגע לסאקי העשיר, לשפע האורז ולנשים היפות. אבל אני מניח שאהיה חייב לעזוב מתישהו וזה הוא זמן טוב ככל זמן אחר.

    דחיתי את היציאה בכמה שבועות, היה לי טוב שם. אך הצלחתי לצאת למרות הכפריים המשוגעים האלה, חייבים להם כסף ומנסים לברוח מהמקום והם רודפים אחריך עם מקלות ומעדרים. איך אפשר לחיות ככה? מזמן לא הייתי בדרכים, שכחתי את יופיו של הטבע. כל הציפורים והפירות העסיסיים, מראם גורם לבטני לקרקר. אך במהרה התחיל לרדת גשם כנראה שהמזל הרע רודף אותי, מזל שאני לא מאמין בקארמה. הגשם מבריח את כל הציפורים, אני בטוח שיש אמיפוריקוזו באזור. כמובן שצדקתי, ילד קטן חובש כובע עשוי קש ומשחק בגשם. ידוע שהרוחות האלה מביאות מזל טוב, אבל הייתי רעב. הפתרון היה פשוט: הפחדתי את ילד הגשם וכשהציפורים יצאו אני אוכל כמו מלך.

    אני נימצא זמן רב בדרכים, סוף כל סוף הגעתי למחוז חפצי, בית המסדר "תפילת השמחה". אני כבר יכול להריח את סעודת החזרה הביתה, אני לא יכול לחכות עד שאטעם את ה"שאבו-שאבו" של המסדר. רק המחשבה על כל הבשר האיכותי הזה, טבול במרק הרותח, גורמת לי לתאבון אדיר. כדאי שאמהר, אני לא רוצה לגרום לאחיי לחכות. כמובן שכאשר אני מחליט למהר אין דבר היכול לעצור אותי, ותוך זמן קצר הגעתי לבית המסדר. המראה שנגלה לעיני היה אחד מהזוועות הגדולים שפקדו את חיי. בית המסדר נהרס לחלוטין חלונותיו נופצו, קירותיו נשברו וגופות אחיי, חברי המסדר, מפוזרות בתוך ומחוץ למבנה ההרוס. שום דבר לא נשאר כמו שהיה, מה קרה? מי יכל לעשות כזה דבר? אני חושב שאני לא איהנה מ"שבו-שבו" יותר.

    אני מצפה לתגובות די קשות, במיוחד בגלל הסיבה שזו הפעם הראשונה שהפכתי משחק לסיפור. אבל אל תדאגו אחד הדברים שאני מתגאה בהם היא ההתמודדות שלי עם ביקורת.
    "רוב בני האדם אינם מוכנים להודות במגרעותיהם: אני, לעומת זאת, מוכן - אילו היו לי..."
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    מה שהפריע לי כאן זה הכתיבת יומן הזאת. הכל נורא חפוז, והלשון נורא פשוטה - ובצדק, אחרי הכל הדמויות שכותבות את היומן הן לא סופרות. למרות זאת, אני מאמין שהצלחתי להבין את הרעיון של הדמויות שהצגת שם. אני רק רוצה לאמר שלהביא חמש קטעים כאלה בתור פורולוג למשחק יכול להיות מאוד מוצלח, והייתי שמח להשתתף במשחק כזה (:
    עוד הערה קטנה: בכמה מקומות שחכת להוסיף פיסוק, מפריע קצת לזרימה.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    סקאזי- אני יודע שאני לא המנהל פה , אבל אני יודע שהייתי נפגע (או לפחות חושב שהכותב הוא אידיוט) אילו היו כותבים לי פשוט "שפה פשוטה מידי..." איך זו ביקורת בונה? ולאן נעלמה ה' הידיעה שאמורה לבוא לפני "שפה" , ולמה אתה לא יכול להוסיף "בעיני"? הרי דעתך היא לא דעתם של כולם.
    תנסה להתנסח בצורה שהיא יותר פוליטיקלי קורקט , על מנת לפתח פה מערכות יחסים סבירות (אם לא יותר) עם אנשים.

    ת'וג - אהבתי את השילוב בפלורקלור סיני\יפני , אהבתי את השימוש במאפיינים ישנים וחדשים כאחד , את יפן הישנה , הפיאודלית , בשילוב עם טכנולוגיה. כאלה דברים שובים את דמיוני בקלות רבה ומדביקים אותי לקטע הקריאה.

    מצד שני , אל תצא מנקודת הנחה שאנשים יבינו למה אתה מתכוון כשאתה אומר לדוגמא "אמיפוריקוזו" אני יודע שאני לא הבנתי , גם אחרי ההסבר , אני יכול רק להניח שזהו רוח טובה או משהו כזה? והיא שורה לגשם?

    במילים אחרות , נוצר בי בלבול רב בעקבות שימוש במשפטים מטוטשים ושימוש במושגים יפנם או סינים , שדורשים הבהרה מיוחדת ("שאבו-שאבו"?)

    אגב , אהבתי את השורה הראשונה בפסקה השניה שאחרי הכותרת "קשוקו אוטה" , שועשעתי ממנה.

    בקיצור , ישר כוח , מצפה לשמוע עוד ממך.
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    t
    הודעות
    409
    טוב קודם כל orr, יפה שעלית על העניין אני באמת ישתמש בזה כפורולוג למשחק בתוספת תיאורי הדמויות. בקשר לסימני הפיסוק, בחלק של קיקאורה לדעתי הפיסוק בסדר. אם הייתה לך בעיה עם הפיסוק בחלק של קזוקו אז הייתה כוונה כזאת. סיפור יותר של זרם תודעה ולכן הצורה שבה זה כתוב.
    השפה פשוטה מכיוון שאת הקטעים האלה העברתי ביפנית וכל כך אין לי מושג איך לתרגם אותם טוב. שחכתי לכתוב אבל העברתי את המשחק ברשת גם ליפנים.

    לסקאזי, אני מקבל את הביקורת. אבל לצערי אין לי איך לענות עליה .

    לתשאי אני שמח שהתאמצת לכתוב ביקורת נרחבת, תודה. יוצא לי לא להסביר את המושגים הרוחניים בגלל שבעיקרון המשחק הורץ כמשחק קת'ולהו מוזר. האנשים כמעט לא מכירים את העולם העל-טבעי וחשבתי שזה מובן שכתבתי שזוהי רוח של ילד שמשחק בגשם. בנוסף "שבו-שבו" הוא מאכל יפני של בשר איכותי מבושל מעט במרק רותח, חשבתי שזה הוסבר. אם אתה אוהב את השילוב בין מודרניזציה ויפן הפיאודלית עכשיו רק חכה למנזר שהסתגל למערב ולנזיר שעשה תואר בלוגיסטיקה.

    אגב, אני לא רוצה לקלקל אבל מישהו שם לב לשם של המנזר הראשון "האמונה המשחררת"?
    "רוב בני האדם אינם מוכנים להודות במגרעותיהם: אני, לעומת זאת, מוכן - אילו היו לי..."
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    כן, שמתי לב. אפשר לדעת למה זה מייחד אותו כל כך?
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    יש חוקים בפורום הזה, וביקרות תמציתי כל כך, כמו זו של סקאזי היקר לא מתקבלת כאן.
    לא אצלי. אני יודעת, והוא יודע, ועכשיו- גם אתם.


    הידע שלי על יפן לא נרחב כמו שאני מנסה לשכנע את עצמי שהוא. ואני מסכימה עם צ'אי בנוגע.. כמעט להכל. יש משהו מאוד מאתגר בשילוב המונחים היפנים/ סינים [מי אני שאבדיל? לשניהם יש אותם עיניים], מבלי הסברתם. מצד אחד זה יוצר איזה דיסונס, איזה.. מרחק בין הקורא למה שמתרחש שם, אבל מצד שני, יש בזה משהו מאוד מושך ומעניין.

    גם לי היו בעיות קלות עם הפיסוק, אבל אם אתה טוען שזה מכוון אני אאמין לך ולא אנסה לתקן.
    מה שכן, אני מסכימה עם אור שזה היה יכול להיות יותר סיפורי. אם היית נוגע קצת יותר בתיאורים. למשל בחלק הזה-

    בית המסדר נהרס לחלוטין חלונותיו נופצו, קירותיו נשברו וגופות אחיי, חברי המסדר, מפוזרות בתוך ומחוץ למבנה ההרוס.
    את ההרס היה אפשר לתאר עוד הרבה יותר, אני בטוחה. אבל אני מניחה שזו כבר בחירה שאתה צריך לעשות. על כל פנים, רואים שאתה מסוגל, ושאתה יודע לכתוב. וזה תמיד נהדר.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    t
    הודעות
    409
    קודם כל לביקורת. אני חייב לציין שתיאורים בכתיבה הם אחד הצדדים החלשים שלי. כשאני מנחה משחק הכל זורם לי, אני נכנס לדמות ומדבר כמוהה. אך כשאני כותב אני מרגיש צורך לתקן שוב ושוב עד שזה מגיע למצב הלא תיאורי שזה נמצא בו. למרות שיכולתי להסביר את הדוגמא שנתת בכך שלקזוקו פשוט לא כל כך איכפת מה קורה סביבו. אבל אני מאשים בזה את עצמי, זה משהו שאני צריך לעבוד עליו.

    ועכשיו לפני שהת'רד הזה שוקע למצולות החלק הבא.

    רהיוטה אוקונו
    הערכה שקולה של הדברים שקרו הביאה אותי למסקנה שיש צורך לשקול מחדש את כיווני בחיים. כל מאתיים חמישים ושמונה חברי המסדר נהרגו ואיתם תיירים רבים שביקרו במתחם. רק אחרי מותו, הבנתי עד כמה הערכתי את אב המנזר. אני לא מבין איך המשטרה מראה כזו אדישות. אפילו בשביל אנשים שמנוסים ברצח המחזה היה מזוויע, המוני גופות. לקח לי זמן רב לזהות את אב המסדר. כנראה שלא הייתי מצליח אלמלא ענד את התליון, שמילותיו עדיין חרוטות בתודעתי: "התקדם עם העולם אל ההארה"- המוטו של המסדר שלי. למרות הכל, הצלחתי לצאת מפרשת הדרכים הזאת, והחיים שלי פנו לכיוון חדש. הדבר היחיד שנשאר לי מהמסדר היא מטרתו, וזו הדרך בה אני בוחר ללכת. אני אתקדם עם העולם ואגיע להארה. אולי לא תמיד הייתי מחברי המסדר הנאמנים ביותר, אך עכשיו אני אהיה הנאמן מכולם.

    בכוונתי להגיע אל "האמונה משחררת" ולמצוא את הנאור. הוא הישות היחידה שהצליחה להתקרב להארה ולהבנת הסדר בעולם. היה לי מזל שכל המידע שהיה על מחשבי המסדר גובה באינטרנט. בעבר הייתי עובר על כל המידע בכמה חודשים אך לצערי לימודי הלוגיסטיקה כללו קריאה באנגלית ופגעו בקריאה המהירה שלי ביפנית. אני מחפש כבר חודשים, משוכנע שיש איזשהו מסמך שפספסתי. רתמתי את כל החברים החדשים שלי מהעיר אך עדיין לא מצאנו כלום. בכל זאת, עם כל האנשים שעוברים על החומר. אני מרגיש שהחיים שלי עומדים להסתדר.

    לקח לנו זמן רב אך מצאנו את הרמז. גם אני לא האמנתי בהתחלה, טופס קטן ועלוב על משלוחי דגים לבתי המסדר השונים. שם זה היה, הכתובת של כל בית מסדר ביפן. הצלבתי את הכתובות עם הסיפורים שזקני המסדר סיפרו לנו בילדותנו. מסדרו של הנאור היה לאגדה כבר אז, עוד לפני שהתקרב להארה, בתור המסדר היחיד ששמר על הדרכים הישנות. ידעתי שהוא נמצא בחלק הדרומי של האי. אחרי הסינון נשארו רק ארבע בתי מסדר, אותם אצטרך לבדוק באופן אישי. המסע התחיל ברוח טובה. כל החברים שעזרו לי לחפש ארגנו מסיבה לכבוד עזיבתי. חבל שהייתי חייב לעזוב מוקדם, אבל אני חייב להתקדם. אני לא אתן לתורה של המסדר לשקוע.
    עבר זמן רב עד שמצאתי את המקום אליו אני הולך, "האמונה המשחררת". זה היה מקום מוזר, אפילו יחסית לבתי המסדר האחרים. כל המנזרים האחרים התקדמו לכיוונים ודרכים משלהם, כל אחד מנסה להגיע להארה בדרכו שלו. ה"אמונה משחררת" הוא היחידי שנשאר נאמן לדרכים העתיקות במשך יותר מארבע-מאות שנה. למרות שלא שררה חיבה יתרה בינם לבין המסדר שלי, שהתקדם עם העולם, הם קיבלו אותי בחיבה. כשעברתי בין הבקתות שפוזרו מתחת למנזר ראיתי את חברי המנזר מתפללים במשך שעות. שמעתי שהם לא אוכלים דבר חוץ מאורז במשך כל חייהם. המקום הזה העביר בי צמרמורת. כל מה שהמסדר שלי האמין בו היה ההפך המוחלט ממה שנעשה כאן. אחרי שסיפרו לי להיכן פנה הנאור במסעותיו, יצאתי משם ללא עיכוב. עכשיו אני מתקדם ושום דבר לא ימנע ממני להגיע אל ההארה. אני אוכיח את דרכו של המסדר. לא ייקח זמן רב עד שאגיע אל היעד הבא - המקום אליו הלך הנאור: מסדר "תפילת השמחה".
    "רוב בני האדם אינם מוכנים להודות במגרעותיהם: אני, לעומת זאת, מוכן - אילו היו לי..."
    שתף ב-Google+

הרשמה