תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 8 מ 8
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    כשהביאו את העטלפים שיטרפו את היתושים ויצילו אותנו מהמגפה, בחיי ששמחנו. אמרנו ככה- מזל, ימנעו את הסיכון האפשרי לחלות בקדחת. בכל זאת, עם כל זיהום האוויר הזה וההתחממות הגלובלית, למי יש ראש לחטוף מהטבע גם קדחת. בעמק בית שאן, כל בריכות הדגים והסרחון הבלתי נדלה בלאו הכי גם גררו איתם את המתקפה הכי גדולה שהייתה בארץ מאז שהחלוצים חשבו על האקליפטוס. הכוונה ליצורים עם הכנפיים, לא לאיזה צבא פולש, פורש, כובש או כל מני שכאלה.

    לתקופה קצרה הכל נראה כמו גן עדן. לקראת סוף אוגוסט בשנה שעברה, כשהקיץ כבר כמעט והתחיל לקפל את הזנב שלו בין הרגליים, היתושים נעלמו עם הקדחת, והעטלף לבן השוליים נראה כמו הפתרון שמעולם לא יכולנו להרשות לעצמנו [ככל הנראה בגלל שהתעסקנו בכל ענייני הריסוס וההדברה הכימית ולא זכרנו שיש דברים נפלאים כמו שרשרת המזון של הטבע]. הכל התחיל להיות הרבה יותר נעים, הרוח החלה לנשוב ולהניע את האוויר ברכות כזו שעודדה עשרות בנות עשרה לצאת ולשכב על הדשא מול בתיהם, פעם על הבטן, פעם על הגב. הם כבר לא היו שם יותר. פשוט ככה. החום התגנב לאיטו לצד השני של העולם, ולקח איתו את היתושים ואת הלחות הנוראית. מה שנשאר בעמק בית שאן היו המעיינות שפעם הוצפו בענני חרקים.
    והעטלפים, כמובן.

    חיינו איתם בשקט בהתחלה. בלילות עוד היית יכול לשמוע איזו צווחת בהלה של נערה כאשר אחד מהם חלף מעל לראשה, או קריאת השתאות שוקקת מפי איזה ילד שיצא לטייל עם אמו באחד הערבים. הם התחבאו בעצים כמו ציפורי הלילה, אבל הבריקו עיניים לעומתנו, ובמקום קריאה מהדהדת בשדרות, פשוט נחו שם דוממים, נעוצים בנו את מבטם.
    אבל כשהתחילו להיגמר היתושים, והתחיל להיגמר המזון, הם עברו טרנספורמציה, ואנחנו כבר לא היינו הולכי רגל פשוטים. עם כל יתוש שהם בלעו לקרבם, אנחנו הפכנו לאט לאט לקורבנות פוטנציאלים. זה לא קרה בבת אחת, מובן שלא. הם התחילו קודם מהמכרסמים הקטנים, ואחר כך מחיות הבית. אבל הם חיו ביננו, וככל שהתפתחו קורבנותיהם, ככה גבר השינוי שהעטלפים עברו; הם הפכו גדולים יותר, מאיימים יותר, ושולי כנפיהם הלבנים נדמו כסכינים החותכים את חשכת הלילה.
    הקורבן הראשון הפליא את כולם כאילו לא חיינו בזירת רצח מתמדת במהלך כל החודשים האחרונים. בחוצות הלילה התנפלה להקה של חמישה שטניים שכאלו על הגנן בכפר רופין. השמועה אומרת שמה שמצאו ממנו בבוקר לא נראה כלל כיצור אנושי. הלילות התארכו והפכו לגיהנום שאיש לא דמיין שיתעורר אי פעם. לא כאן, לא עכשיו. באיטיות התפתחותית הצליחו כל בני הקיבוצים לבנות לעצמם דפוס התנהגות בלי לומר מילה איש לרעהו. עמק המעיינות כאילו שקע בעוצר כללי כאשר קרני האור האחרונות משכו אל מאחורי ההרים.
    הם היו שם כמו שומרים נאצים בגטאות הפרושים על פני רבדי אדמה רבים בשקע הארץ הזה. נסינו להיפטר מהם, לגרום להם להיעלם. אבל מהרגע שבו השתנו והפכו למפלצת שהם היום, לא היה בידנו דבר לעשות בנידון. ולמען האמת, נגזר עלינו לחיות תחת מרותם לנצח.

    עוד יבוא היום שבו הם יכופפו את אצבעות ידנו לחלוטין, ולא תישאר לנו אלא הברירה היחידה להיכנע לכוחם. זה שאנחנו עוררנו במשאלת ליבנו הנסתרת. זה שייחלנו לא בכל פעם שהכנו בחוזקה על עורנו על מנת להעלים אותם, את החרקים הקטנים, שניערנו וריססנו והרעלנו ונחנקנו והרחנו וסתמנו וסבלנו. עוד יבוא היום בו ילדי, אלה שיוולדו כלואים באפלה הרכה שטומן בחובו המרתף בבטן האדמה, יחלמו עליהם.
    הם אמנם מצצו את דמינו, אבל העטלפים הגיעו לכאן כדי להכחיד את כולנו. סוג כזה של נקמה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    לקח לי המון המן להבין מה בעצם מפריע לי בסיפור הזה. כשהתחלתי לקרוא אותו דווקא התלהבתי, אבל הסוף השאיר אותי די מאוכזב: לא הצלחתי להבין את הנקודה שלך, בעצם, וזה די הרס לי את כל שאר החוויה מהקטע. הוא(הסוף) כאילו לא מספיק... סוגר, מסיים את הקטע, לא מספיק דרמטי בשביל כל השאר.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    t
    הודעות
    409
    קראתי את הסיפור ואני מסכים שמשהו מפריע לי בו. חשבתי על המשמעות של המילים "סוג כזה של נקמה" שבהתחלה הפריעו לי בסיפור. האם זה משהו כמו, ששינו את האיזון האקולוגי או הטבע אז הוא נוקם? או נקמה על זה שהאדם חושב שהוא עליון ויכול לעשות כרצונו? או משמעות אחרת שלא חשבתי עליה. אני אשמח לקבל תשובה.

    הדבר השני שהפריע לי בו הוא המעבר החד של "הם עברו טרנספורמציה". העניין הפשוט הוא שדברים כאלו קורים באיטיות רבה בטבע ולמרות שיש לך פסקה שלמה על הנושא העניין עדיין מציק לי. אני לאחושב שהדבר יציק לכולם, דברים כאלה פשוט מסיחים את דעתי מהטקסט

    אגב, אני לא חושב שיש בעיה עם הסוף. הוא אפילו מסכם די טוב לדעתי. אני לא יודע למה אבל הסיפור הזה הזכיר לי את הספר "ככלות העשב" למרות שהוא לא כל כך דומה או טוב הוא עדיין מה שעלה לי לראש.

    ולבסוף ח"ח באמת מעניין וכתוב יפה ורואים שהשקעת.
    "רוב בני האדם אינם מוכנים להודות במגרעותיהם: אני, לעומת זאת, מוכן - אילו היו לי..."
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    31.10.2006
    עיר
    הוד השרון
    הודעות
    1,630
    כתיבה מרתקת. גרמה לי להידבק למסך.
    מעבר לזה, את כבר יודעת שיש לי בעיה עם סיפורים שמרגישים לי חסרי מטרה.
    אבל היה נחמד לקרוא. משאיר טעם של עוד.



    this is HEALTHY cough blood
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אני מודה ומתוודה- זה לא באמת חותר לנקודה ספציפית. זה היה יותר משחק על הכלל של 'לפעמים סיפור פשוט בא כדי לספר סיפור', אבל בהתחשב במחסור בעלילה, אני רואה את החסר.

    קראתי את הסיפור ואני מסכים שמשהו מפריע לי בו. חשבתי על המשמעות של המילים "סוג כזה של נקמה" שבהתחלה הפריעו לי בסיפור. האם זה משהו כמו, ששינו את האיזון האקולוגי או הטבע אז הוא נוקם? או נקמה על זה שהאדם חושב שהוא עליון ויכול לעשות כרצונו? או משמעות אחרת שלא חשבתי עליה. אני אשמח לקבל תשובה.

    הדבר השני שהפריע לי בו הוא המעבר החד של "הם עברו טרנספורמציה". העניין הפשוט הוא שדברים כאלו קורים באיטיות רבה בטבע ולמרות שיש לך פסקה שלמה על הנושא העניין עדיין מציק לי. אני לאחושב שהדבר יציק לכולם, דברים כאלה פשוט מסיחים את דעתי מהטקסט
    הנקמה שאני דיברתי עליה היא יותר לכיוון הפגיעה באיזון. יותר... what goes around comes around. או בעיברית צחיחה- המעשים שלך עכשיו יבואו לנשוך אותך בעכוז אחר כך.
    זה שילוב של שני הדברים שאמרת, בגלל שהאדם מנסה לעצב את העולם לפי ראות עיניו, אז אתה יודע.. הוא פוגע באיזון, ואז זה בא ו, טוב, נושך אותו שמה מאחורה.

    חככתי בדעתי אם להרחיב את פסקת הטרנספורמציה או לא, אבל החלטתי שלא. בעיקר בגלל שהמטרה הכללית שלי בסיפור הייתה להשאיר אותו בגדר האולי. הרי במציאות שלנו העטלף לבן השוליים לא יכחיד את כל היתושים, ובטח של יתרבה ויהפוך לטורף מפלצתי אוכל אדם.
    ברור לי לחלוטין שבטבע זה יקח כמה שנים טובות [אלפים?] עד שהעטלף לבן השוליים יהפוך למפלצת שתיארתי כאן, וברור לי שהתיאור המצומצם מאוד שנתתי לא מספק תקופה ענפה שכזו. אבל הרעיון היה להשאיר את זה בגדר פיקציה.
    במקום שבו, אחרי שהקורא סייים לקרוא את הסיפור, הוא יוכל להישען אחורה ולהגיד- 'פח, זה לא יקרה'. אני מסכימה שזה עלול להפריע ללא מעט אנשים, ואולי אם הייתי יושבת בצד הקורא זה היה מפריע אפילו לי. אבל ככה אני רואה ורוצה את זה כרגע. פיקציונלי.

    אורר [רק בסוף השבוע האחרון הבנתי שאור עם דבל ר' זה כמו אורר במלכוד 22. ולא קראתי את מלכוד 22, זה פשוט שאבא שלי זיבל לי על זה בשכל ואז זה התקשר לי אליך]- אני מסכימה שהסוף יצא חלש יותר. אני מתקשה מאוד לשמור על רמה גבוהה של דרמטיות [אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה] לאורך הסיפורים שלי. אבל היי- אני מנסה לעבוד על זה, זה כבר משהו.
    מצד שני, אם אתה רואה, יש איזו השלמה עם המצב בסוף הסיפור, כמו בן ערובה שנמאס לו להיאבק והוא נכנע לכולאיו. בגלל זה אני בכל זאת רואה אותו כמאוד, מאוד מתאים.

    בנוגע לטעם של עוד... רוני טען שמעניין אותו אם אני אכתוב המשך לזה.
    כששמתי את הנקודה בסוף הסיפור אמרתי לעצמי שזה נשמע כמו פרולוג של סרט [אחד ממש גרוע]. אבל אני חושבת שבטעם של עוד הזה, ועצם העובדה שאני לבטח לא אמשיך את הסיפור.. זה עושה את כל העסק לשווה. אם לא בעיניכם, אז, טוב, לפחות בעיני.

    תודה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    נכתב במקור על ידי Joeana
    אורר [רק בסוף השבוע האחרון הבנתי שאור עם דבל ר' זה כמו אורר במלכוד 22. ולא קראתי את מלכוד 22, זה פשוט שאבא שלי זיבל לי על זה בשכל ואז זה התקשר לי אליך]- אני מסכימה שהסוף יצא חלש יותר. אני מתקשה מאוד לשמור על רמה גבוהה של דרמטיות [אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה] לאורך הסיפורים שלי. אבל היי- אני מנסה לעבוד על זה, זה כבר משהו.
    מצד שני, אם אתה רואה, יש איזו השלמה עם המצב בסוף הסיפור, כמו בן ערובה שנמאס לו להיאבק והוא נכנע לכולאיו. בגלל זה אני בכל זאת רואה אותו כמאוד, מאוד מתאים.
    את יודעת, יכול להיות שזה בדיוק מה שמפריע לי: שהמספר מסכים עם הסיטואציה. שהוא אומר, 'טוב חבר'ה, זאת היית אשמתנו, בואו נשלים עם זה', וכמעט כל סיפור, לפחות כל סיפור שאני יכול לחשוב עליו כרגע, בא להראות את ההפך, שאנשים מתנגדים למה שקורה סביבם: אחרת אין לאן להמשיך, השיגרה לא מעניינת את אף אחד.
    ובקשר לקטע עם האורר, לא קראתי ולא ראיתי את מלכוד 22, אני כותב orr כי עם r אחד זה "או", וזה מציק. P:
    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    נתחיל מהטוב - הכתיבה כרגיל , הרעיון מגניב ביותר , לא כי עטלפים זה סופר מקורי אלא בגלל ההקשר לארץ ישראל. הו , ישראל , דלק של סיפורים בשבילי.

    ולהמשך , מה שהפריע לי היה הבהירות שבסיפור , האיטיות (בניגוד לת'וג מתברר) האבולוציה פחות מדליקה אותי מהמחשבה שהעטלפים בחרו באיזשהו שלב לעבור לבני אדם. אז הם גדלו , וכו' , וכן הלאה , ורק אז זה קרה.
    אוקי , הגיוני , אבל .. פחות כיף לא?


    אם היה מתמזל מזלי להמציא את הסיפור הזה , הייתי מוותר על כל הפסקה מ"הם עברו טרנספורמציה " עד מאיימים יותר" והייתי מנסה להזריק מסתוריות מהירה לסיפור , פתאום זה קורה , פתאום , לא יודעים מה קורה , פחד , עטלפים.

    מצד שני , זה רק אני , ומי שמכיר אותי יודע שאני אוהב חוסר סדר בסיפורים.
    מצד שני אני גם אוהב את הסיפורים שלך
    שתף ב-Google+

  8. #8
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    את יודעת, יכול להיות שזה בדיוק מה שמפריע לי: שהמספר מסכים עם הסיטואציה. שהוא אומר, 'טוב חבר'ה, זאת היית אשמתנו, בואו נשלים עם זה', וכמעט כל סיפור, לפחות כל סיפור שאני יכול לחשוב עליו כרגע, בא להראות את ההפך, שאנשים מתנגדים למה שקורה סביבם: אחרת אין לאן להמשיך, השיגרה לא מעניינת את אף אחד.
    אני מודעת לעניין, ואני חייבת להודות שאם זה מה שהפריע לך- אין גאה ממני. אני מאוד אוהבת לשבור מוסכמות שכאלה, במיוחד במידה כזו. הרי בתכלס, לא אני ולא אתה הינו נלחמים בצורי מפלצתיים שיכולים להתנפל עלינו ולאכול לנו את הראש. זה יותר.. מציאותי. וכל הסיפור הזה משחק על עניין המציאותי-פיקציונלי.

    מצד שני , זה רק אני , ומי שמכיר אותי יודע שאני אוהב חוסר סדר בסיפורים.
    מצד שני אני גם אוהב את הסיפורים שלך
    מה אני יכולה להגיד.. זה נכון. :]
    תודה רבה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה