תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 15 מ 15
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    זה משחק סגור להרשמה. בבקשה, כל מי שאינו משחק, לא להגיב כאן. למי שבא לעקוב, בכיף, אבל בלי להגיב.
    להזכירכם-
    orr-מייקל.
    Joeana-קיילי.
    Anijen-סת'.
    Battle-horn-ג'ייק, אלכס.
    דאן (מחליף את אילון)-ארטיום.

    מה שקרה עד עכשיו (מי שקרא כבר, דלג לסוף)-
    [טיזר]
    האוטובוס הצהוב נע בשקט על הכביש הריק, הגשם מתופף ברוגע על חלונות הפלסטיק שלו. הנהג היה האדם הער היחיד באוטובוס, קבוצה של תלמידים ותלמידות לבושים במדי הפוטבול והמעודדות של בית-הספר היו מוטלים בספסלים האחוריים, ישנים בעייפות. הנהג נתן מבט במראה האחורית וחייך.
    בדיוק ברגע הלא נכון.
    אחד הגלגלים החליק לתוך חור בכביש והאוטובוס החל לזגזג על הכביש הרטוב, מאבד שליטה. הנהג שבר את ההגה בפאניקה לכיוון אחד הצדדים, והאוטובוס נזרק אל תוך יער הארזים בצד הדרך, מידרדר קדימה ללא שליטה. התלמידים עכשיו היו ערים כולם. הנהג נאבק על שליטה בהגה בזמן שצרחות פאניקה עלו מהספסלים האחוריים. "מה לעזאזל קורה פה?!" צרח ג'ייק, מנסה להשיג שיווי משקל כשהוא עומד בין הספסלים. האוטובוס החל לנטות על צידו בעודו מחליק במורד הגבעה, עד שלבסוף נפל על צידו הימני, ועצר.

    ההתאוששות הייתה איטית. ג'ייק קם, אוחז בראשו, וניגש אל קדמת האוטובוס.
    הנהג היה מוטל, חסר חיים ומדמם מכל חלק אפשרי, על רצפת האוטובוס. האוטובוס נפל על צד הדלתות, כך שאי-אפשר היה לפתוח אותן. ג'ייק ניגש אל דלת החירום שבגג, שכרגע היה הקיר הימני. הוא סובב את הידית ובעט בדלת, וזו עפה החוצה. עכשיו כולם כבר עמדו מאחוריו, וזחלו אחריו החוצה. גשם זלעפות ירד בחוץ, אבל לאף-אחד לא היה אכפת יותר מדי. מייקל נעמד ליד ג'ייק בשתיקה.
    "נדפקנו חזק."
    ג'ייק הביט מסביב. "בוא איתי." הוא החל לטפס על צד האוטובוס, "יש אוכל בתא המטען." הם פתחו את תא המטען והוציאו משם שני ארגזים ומיכלי מים. "לאן עכשיו?" ג'ייק שאל. "ראיתי משהו בהמשך, זה נראה כמו בניין." אמר סת', מצביע עמוק יותר לכיוון החורש. הוא החזיק שלושה פנסים גדולים שלקח מהאוטובוס. "אז קדימה." ג'ייק ומייקל התרוממו והחלו לרוץ לאותו כיוון, כל השאר אחריהם.
    "הנה זה!" ג'ייק הצביע קדימה. מולם עמדה, מתנשאת לגובה מטר, בימת בטון עגולה וענקית, עם חרכים בצדדיה. מייקל הביט מסביב. "הנה הפתח!" הוא הצביע על מכסה ברזל חלוד שסגר על עיגול בטון באדמה הרטובה. מייקל וג'ייק ניגשו אל הפתח, ומשכו אותו בחוזקה עד שנפתח בחרקה. כולם ירדו למטה בסולם הברזל החלוד. סת' הדליק את אחד הפנסים שהחזיק.

    לפתע נשמעה חרקה מבהילה, והפתח מעליהם נסגר בחבטת ברזל.
    "שיט."

    [מייקל]
    "וואו, פשוט מצויין!" אמר מייקל בדכדוך "לא רק שהפסדנו במשחק הדפוק הזה, אלא שאנחנו גם תוקעים בתוך חור באמצע שום מקום, בזמן שנהג האוטובוס שלנו שוכב מת בתוך אוטובוס הפוך!" הוא כמעט בעט בקיר, והפסיק כשהבין מה תיהיה התוצאה. מטפס בזריזות על הסולם, מייקל מנסה להרים את מכסה הברזל הכבד - ללא הצלחה.
    "יהיה נחמד אם מישהו יבוא לעזור, אתם יודעים!" הוא אומר בדכדוך.

    [ארטיום]
    ארטיום, אחד הבנים היותר גדולים מקבוצת הפוטבול תופס ברגלו של מייקל ומושך קלות. "תן לי לנסות, נמושה" הוא אומר בלגלוג במבטא הרוסי הכבד שלו ומתחיל להדחף במעלה הסולם, כמעט מפיל את מייקל. הוא מנסה להרים את המכסה בכול כוחו, אפשר לראות את השרירים שלו מתנפחים ומתאמצים למרות כושרו המצויין.
    "אם לא הייתי מקבל את המכה ההיא בצלעות כשהאוטובוס התהפך", הוא מתרץ, "אולי הייתי מצליח להרים את זה, אבל זה מאוד קשה". הוא אומר, ויורד באף מורם כדי לשמור על מעט הכבוד שנשאר לו.

    [סת']
    "אני יודע שאנחנו קבוצת פוטבול והכל," מציין סת' מהחשיכה, "אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחיות את הסטראוטיפ של המון שרירים וקצת שכל." הוא מדליק את אחד משלושת הפנסים שהביא איתו ומחל להאיר על הבטון סביבם. "מישהו רואה מפתח?"

    [קיילי]
    "אל תתחילו עכשיו, טוב?" קיילי מציינת מהכיוון הכללי בו עומד סת'. היא קרבה אליו כדי להיות בקרבת מקור האור, לקבל תחושת ביטחון מסוימת- גם אם מפוברקת. "נראה לי שכדאי שנמשיך ללכת מכאן, אולי יש יציאה מכיוון אחר. ובכל מקרה, זה לא שבחוץ היה יותר נעים. כאילו, איזה קור." היא נוטה לפטפטת יתר בשביל להפיג את השקט שמשתרר. כל עוד היא לא באמת צריכה להודות שיש בעיה גדולה- ככה טוב לה. היא מושכת מעט את שולי חצאית המעודדת הקצרצרה יתר על המידה שלה מטה. זה לא שבפנים כל כך חמים ונעים, אתם יודעים.

    [ארטיום]
    "שרירים גדולים זה כן", ארטיום מוצא את הרגע המתאים ביותר (או שלא) לנפח קצת את החזה והידיים, "אבל מוח קטן? אתה הרי יודע שאני בראש כיתת המתמטיקה, מקנא?" הוא מרים את האף אפילו יותר גבוה, כי הצליח לדעתו להערים ולהשפיל את סת'.
    "אבל אנחנו נסיים את זה אחר כך, אני ואתה, כשנצא מפה.." הוא אומר ומסתכל על קיילי. "קר לך? את רוצה אולי את המעיל שלי?" הוא מוריד אותו ומגיש לקיילי בחיוך כובש.

    [קיילי]
    קיילי מביטה בארטיום לרגע ואז חוטפת את המעיל, מתעטפת בו- הכל למען אחד, ואחד למען עצמו. "תודה רבה." היא מחייכת בחן ולאחר מכן תופסת את זרועו של סת', חובקת אותה ומניחה את ידה על הפנס גם כן. ככה, בשביל קצת שליטה. גברים תמיד אפשר לנצל ולזרוק. כמו נורית- שגם אכלה את התפוח. "בואו נעוף מפה, אני לא סובלת את המקום הזה, ואני פה בקושי כמה דקות."

    [ארטיום]
    ארטיום מכווץ את פניו בזעם ומאגרף את ידיו. <סוקה בלאט> הוא חושב לעצמו ובמרמור הולך אחרי הילת הפנס שבידיו של סת'.

    [סת']
    סת', שתמיד היה העדין יותר מהקבוצה; ככל שזה הגיע למראה, מחייך חיוך דק, שכביכול מופנה אל קיילי המסכנה במצוקה, אך מבט חטוף אל ארטיום מבהיר לו למי יועד באמת. "בואי." הוא מאיר על הקירות, נטוע במקומו, עד שאלומת האור מתקבעת על דלת הקבועה בצידו השני של החדר. "ווּאַלָה."

    [ארטיום]
    "דלת, יופי, עכשיו אפשר לצאת מפה..." אומר ארטיום ודוחף את סת' הצידה בעודו צועד בכבדות גופו לדלת. הוא שולח את ידו לידית, וברגע שהיא נוגעת בה, הוא מקבל הלם חשמלי ומעוצמת הזרם הוא ניטח באחד הקירות ושוכב על בטנו ללא תנועה חוץ מעוויתיות הנוצרות בעוד שהחשמל הנותר מטייל בגופו.

    [קיילי]
    קיילי נועצת מבט בגופו העצום של ארטיום שנח על הריצפה וכעבור שניה פולטת צווחה רועמת, נצמדת לזרועו של סת'. "או מאי גאד. או מאי גאד. שמישהו ילך לטפל בו!!" היא צורחת בהיסטריה, היא מתקרבת לרגע לעברו ולאחר מכן נסוגה שוב ונצמדת לזרועו של סת' כשהיא מבחינה בעוויתות, "אמא'לה..." היא ממלמלת בלחץ גובר, ודואגת לחסום את הדם בידו של סת' מלהגיע.

    [מייקל]
    "סעאמק, חתיכת קוף מטומטם!" צועק מייקל בבהלה "נו סת'? איך הגאונות שלך יכולה לעזור לנו עכשיו?" הוא אומר בציניות מעוצבנת, ורץ לעבר ארטיום.

    [ג'ייק]
    במשך כול זמן המריבה ג'ייק ישב בצד, שעון על הקיר, ומחזיק את הראש שלו בין הברכיים באותו שקט שהוא תמיד היה שרוי בו.

    כשארטיום התחשמל הוא הרים את הראש במהרה, קפץ ממקומו ורץ לכיוונו. הוא דוחף את מייקל וסת' טיפה הצידה ובודק לארטיום דופק. כשהוא מגלה שיש דופק ונשימה הוא שואל בקול "למישהו יש מים או משהו כזה?"

    [סת']
    "כאילו שאתה היית עושה משהו אחר, מייקל, אז תפסיק להתחנחן." עונה סת', ואז מעביר את אלומת האור מארטיום וג'ייק שעל הרצפה אל אספקת האוכל שהביאו איתם. "בטח יש שם ג'ריקן איפהשהוא." הוא דוחף את הפנס לידה של קיילי וניגש לחפש אותו. "הנה." הוא מרים את המיכל הצהוב והכבד בשתי ידיו ומניח אותו בכבדות לצידו של ג'ייק. "אתה רוצה שאני גם אטעם את זה, מייקל, לראות שזה לא מורעל או משהו כזה?"

    [מייקל]
    "אני רוצה שתטעם את זה כשאני אדע שזה רעל, איינשטיין" אומר מייקל, וממהר לשפוך קצת מים על פניו של ארטיום, ומנסה לנער אותו קלות "ארטיום? אתה בסדר בנאדם?"

    [ארטיום]
    ארטיום פותח את עיניו, ומשתעל קשות. הוא מתקשה לנשום בסדירות, והוא צורח מכאבים בעוד הוא מסתכל על היד שלו.
    היד שלו חרוכה, העור נשרף לחלוטין ורוב מה שרואים זה הבשר, המדמם והשרוף בחלקים מסויימים. הדבר היחיד שיותר נורא ממראה השרירים, הגידים והרצועות החרוכים הוא הריח של בשר אדם שרוף. ארטיום ממשיך לצרוח בקולי קולות "סוקה בלאט! היד! פשול נחוי! אהה!".
    הוא מנסה עם היד התקינה לקרוע חלק מהמכנסיים שלו ללא הצלחה מיוחדת חוץ מאיזה קרע קטן. "שמישהו יביא לי רצועה של משהו! בלאט!" הוא צורח בעוד שדמעות זולגות מעיניו.

    [סת']
    סת' משליך לעבר ארטיום מגבת, מהסוג שמקבלים השחקנים אחרי משחק, או בהפסקות. "הוא נראה לי בסדר." הוא מעיר, בטון עוקצני קמעה. "אז איך יוצאים מכאן?"

    [ארטיום]
    ארטיום כורך את ידו עם המגבת המלאת זיעה באי רצון. לאחר שסיים, הוא קם על רגליו ומוחה את דמעותיו על שרוול החולצה הקצרה שלבש מתחת למעיל בעזרת היד הטובה, מה שמזכיר לו כמה קר לו בלי המעיל, שנתן לקיילי. הוא רועד מדי פעם, אך לא אומר כלום.
    הוא פוגש בעיניו של סת', דבר הנותן לו הזדמנות לנסות ללא הצלחה להרוג אותו בעזרת מבט, כמו שהיה מאוד רוצה לעשות, אבל הוא בטוח שהוא מעביר אליו את המסר.
    "לא יודע, גאון, חשבתי שאולי בחור חכם כמוך היה יודע.." הוא אומר בכול הארסיות שהצליח לגייס למרות מצבו העגום והמשפיל.

    [מייקל]
    "לא יודע..." אומר מייקל "אבל נראה לי שנתחיל בלמצוא את המתג החשמלי" הוא אומר בחיוך.
    'זה סימן טוב' הוא חושב לעצמו. אחרי שנים ארוכות של היכרות עם עצמו, מייקל ידע שכשהוא מתחיל לצחוק, סימן שהוא התרגל למצב - וכשהוא התרגל למצב, הוא כמעט תמיד ידע מה לעשות. 'חוץ מהפעם הזאת שאתה מעדיף לשכוח...' לוחש קול קטן בתוכו, וצמרמורת עוברת בגבו של מייקל. 'הי סת', אתה החכם מבינינו. מה לא מוליך חשמל כמו שצריך, או איך שלא תגיד את זה?"

    [סת']
    "עץ," עונה סת', "פלסטיק." הוא משתתק, חושב. "גומי וסיליקון, כמו הסוליות בנעליים שלנו. גם אנחנו, בעצם, לא מעבירים חשמל, אם הרגליים שלנו לא נוגעות באדמה. כלומר, אנחנו כן, אבל אם היינו מרחפים זה לא היה עושה לנו כלום. אבל מאחר ואף אחד מאיתנו לא פיתח יכולות טלקינטיות לאחרונה..."

    [קיילי]
    ידה של קיילי האוחזת בפנס רועדת. כמו גם ידה השניה, אבל הרעידות ביד הראשונה מהוות את הסיבה לצללים הנעים על הקירות מסביב. היא שואפת נשימה עמוקה ומשתנקת מעט. המראה של היד לא עשה לה טוב. לא טוב בכלל. זהו, צריך להודות- יש בעיה.
    וזה לא היד של ארטיום. לא. למי איכפת מהיד שלו? למי איכפת ממה יקרה לו עכשיו? היא כלואה פה בחדר הזה והכל הולך ונהיה גרוע יותר.
    "אני נשארת פה. האוטובוס התרסק, מישהו בטח ימצא אותו בקרוב. והוא גם ידע שהיו שם מלא אנשים כי הוא חייב. ולאן הם יכולים ללכת אם לא לתוך היער? ואם לא לתוך היער אז לכאן. כן, בדיוק. אני לא מתקרבת לזה," היא מחווה בידה על הדלת, שואפת אוויר עמוק פנימה, "אני נשארת כאן ומחכה שימצאו אותי. מצידי תלכו כולכם." היא משתתקת לרגע ארוך, גם אם השיחה על החשמל שמתנהלת ברקע לקשקושים שלה היא לא שומעת כלום. "לא, בעצם, אל תעזבו אותי לבד כאן. אני מתחננת." היא מאירה את הדלת ומתקרבת אליה. היא נעצרת מולה ורק אז נותנת למידע שסת' פלט לאוויר להיקלט בראשה, היא מסירה את אחת מנעליה ולאחר מחשבה מרובה גם את המעיל שארטיום הציע לה, היא עוטפת את הנעל במעיל ונוגעת עם סוליית הגומי שלה בדלת. משתהה. אומנם שום חיוך לא עולה על שפתיה עם העובדה שלא עבר אליה זרם חשמלי, אבל איזושהי הקלה ניכרת בהבעתה, היא מכניסה את כף ידה אל תוך הנעל ומשליחה הצידה את המעיל של ארטיום, העיסוק במחשבה מונע ממנה לחוש בקור או בחום. היא הודפת מעט את הדלת, נשענת עליה, מגוננת על ידה עם סוליית הנעל.
    "כן," היא אומרת כעבור רגע, "בטח, בחורים חסונים שכמוכם. תנו למעודדת הרזה והקטנה להדוף את הדלת. בכל הכוח הגדול שלה. היא בטוח תצליח."
    זהו, קיילי. הצלחנו. יש שליטה.
    "נו?" היאמתלוננת בקול רם מעט, "למה אתם מחכים?"

    [ג'ייק]
    "פאק, קיילי, אל תעשי את זה." ג'ייק שולח יד קדימה, בסוג של מחווה לא מודעת. מסיבה מסוימת ג'ייק נשמע אדיש גם כשזה לא מתאים. הקול שלו משום-מה נשאר מונוטוני. "הגענו מלמעלה. מה הסיכויים שדלת הצידה תוציא אותנו?" הוא מביט לרגע מסביב. "אני לא חושב שכדאי שננסה לגעת בדלתות בלי שנדע מה לעזאזל יש מאחוריהן. תנסו לחפש מתג." ג'ייק ניגש לעזור לארטיום לחבוש את היד. "סת', יש לך מושג באלקטרוניקה?" קולו נשמע מעט חסר-אמונה, אבל אולי זה רק בגלל הטון המעצבן שלו. מי שנותן בג'ייק מבט יותר מעמיק, ישים לב שכל הצד הימני של שיערו השחור ספוג בדם. לא נראה כאילו אכפת לו.

    [ארטיום]
    "אממ...ג'ייק.." אומר ארטיום בקול מבולבל ומרים גבה. הוא שולח את ידו לכתפו של ג'ייק. "אתה מודע לכך שהמוח שלך בורח מהצד של הראש שלך?" הוא שואל ומעלה חיוך קטן.

    הוא יודע שאם הוא מחייך, הוא מתוח. הוא תמיד מתמודד עם מצבי לחץ, אימה, וצער עם חיוך, זה פשוט תמיד היה ככה. במקום לבכות, ארטיום תמיד היה פורץ בצחוק כשכול השאר בוכים בכי מר. הוא התחיל להיות מאוד מודאג, הוא הרגיש צחוק קטן מתגנב במעלה גרונו.

    [ג'ייק, אלכס]
    ג'ייק שולח בארטיום מבט נוקב. "הוא לא יברח עד שאני אתן לו את רשותי." הוא אפילו לא מחייך, אף שארטיום מבין שהוא דיבר בהומור. הוא מסיים עם היד של ארטיום וקם. "סת', תן לכמה אנשים פנסים ותתחילו לגשש. אולי נגלה איפה אנחנו לעזאזל." ג'ייק שולח באלכס מבט דואג, וצועד לכיוונה. הוא מתיישב לידה. "מה שלומך?"
    ***
    שיט.
    כל-כך שיט.
    השנה הראשונה בבית-הספר. המשחק הראשון של העונה. לעזאזל.
    קר כאן...
    אלכס מתבוננת מרחוק בג'ייק ובמעשיו. הייתה איזושהי הקלה בלהיות איתו כאן, אבל זה לא הספיק. עברו כמה חודשים מאז שנהייו חברים, ואלכס למדה להכיר את ג'ייק יותר מכל אחד אחר. אבל עכשיו... אלכס לא מצליחה להוציא מהראש את התמונה של דרק, חצי מגופו מרוסק ומדמם מתחת לאוטובוס.
    עוד צמרמורת עוברת בה. קיר הבטון מאחוריה מאובק וקר, אבל לא היה דבר אחר. היא מתיישבת בפינת החדר, מכונסת בתוך עצמה. היא החלה להרגיש רטיבות בעיניים, וקיללה את הרגע שבו עלתה על האוטובוס. ג'ייק מתחיל לצעוד לכיוונה, היא מבחינה. היא מביטה בו עד שהוא מתיישב לידה.
    "מה שלומך?"
    הקול שלו כל כך מעצבן!
    "מה שלומי?" היא מרימה לעברו מבט זועם. "מה שלומי? ג'ייק, לעזאזל איתך! אנחנו תקועים בבונקר בטון באמצע שום-מקום," מבלי שתשים לב הדמעות מתחילות לזרום. "האוטובוס מרוסק יחד עם הנהג, ואף אחד לא יודע איך לצאת מהמקום המחורבן הזה! אני קופאת כאן, ואני רעבה, ו.. ואז אתה בא אליי," עכשיו קולה כבר ממש הופך ליפחה. "ושואל 'מה שלומי'! מה שלומי!" היא מניחה את ראשה על ברכיה הצמודות, בוכה בדממה. כמה שניות עוברות. ג'ייק מתקרב אליה בעדינות, ומניח על כתפיה את הז'קט שלו. כל-כך חמים... היא תופסת בצווארון הז'קט ועוטפת את כתפיה. לפתע, ללא התרעה מוקדמת, היא קוברת את ראשה בכתפו של ג'ייק, מתייפחת לתוך חולצתו. "ג'ייק, אני כל-כך פוחדת." היא יכולה להרגיש שהוא מופתע, אבל לא אכפת לה. הוא מניח יד על ראשה, מלטף את שיערה החום, החלק. "הכל יהיה בסדר." הוא אומר בשקט, היא יכולה להרגיש שהוא באמת מאמין בזה. הוא חוזר על המשפט שנית, כנראה כדי לנסות ולשכנע אותה. היא מרימה את ראשה, מוחה את דמעותיה בקצה שרוול הז'קט וממשיכה לשבת שם בדממה. ג'ייק מביט בה בשתיקה. "תקשיבי," הוא אומר לבסוף, ומחכה מעט. הוא מביט לעבר כל שאר חבריו, שמסתובבים בחוסר-אונים בבונקר בתוכו נלכדו. "אני כנראה לא אהיה בסביבה לעזור לך בזמן הקרוב, הם צריכים מישהו שיעזור להם להתעשת." הוא נשמע כל-כך אצילי כשהוא מדבר ככה. אלכס גיחכה לעצמה. ג'ייק התעלם מזה, והיא הייתה מלאת תודה על כך. הוא קם. "תשמרי על עצמך, אין לי שמץ של מושג מה מתחבא פה."
    **
    ג'ייק ניגש חזרה אל כולם. "תקשיבו, אם הדלת מחושמלת זה אומר שתי אופציות: או שיש כאן מקור חשמל גדול, כמו כבלים או משהו כזה, או שיש גנרטור. עכשיו, אם יש מקור חשמל, זה אומר שיש דרך להדליק אור. אם זה גנרטור," הוא שותק לרגע, מביט בכולם בעיניים שחורות ונוקבות. "זה אומר שיש כאן עוד מישהו, והוא לא רוצה שנצא."

    [סת']
    "יודע מה עוד זה אומר?" סת' מעיר. עכשיו כבר ממש אין לו סבלנות. הוא ידע שלהצטרף לקבוצת פוטבול לא מחמיא לאינטיליגנציה שלו, אבל, בחייכם! "זה גם אומר שהוא לא רוצה שנמצא את המתג של האור. יודע מה זה אומר, ג'ייק? זה גם אומר שאם כל אחד יקח פנס ויתחיל לעשות מה שבא לו, בקרוב מאוד, אנחנו ניתקע בלי אור. יודע מה זה אומר, ג'ייק? זה אומר שלא יהיה סיכוי שנצא מכאן אם לא נעבור את הדלת המחורבנת הזאת, וזה לא כאילו אם נדליק את האור פתאום נדע מה יש מאחוריה." הוא מנופף בידיו בתנועות מוגזמות, בסרקסטיות, "אנחנו לא נדע מה יש מאחוריה גם אם -" הוא כבר לא יודע מה להגיד ומשתתק, מהדק את שפתיו הדקות ונועץ בג'ייק מבט מעיניים כהות. "אלכס צודקת. זה בונקר. בונקר זה מושג שמגיע מהשדה הסמנטי של מלחמה. זה רק הגיוני שיהיו לו הגנות מסויימות."

    [מייקל]
    "הי, בואו נפסיק עם הדרמות!" צועק מייקל "לאף אחד לא יעזור להתחיל לצעוק אחד על השני, אז בואו נרגע רגע. יש לנו זמן - עד כמה שמצער לשמוע את זה. אני מציע שפשוט נערוך הצבעה פשוטה, וזהו." הוא מסתכל לראות אם מישהו מקבל את דעתו, מנסה להראות רגוע כשבתוך עצמו הוא חייב לשבור משהו. 'איפה השק איגרוף הזה כשצריך אותו?' חושב מייקל בעצבנות.

    [ג'ייק]
    "תקשיב לי, חתיכת פקעת עצבים." ג'ייק לא נשמע עוקצני, גם כשהוא עוקץ. זה כבר מתחיל להרגיז. "לשבת פה בחושך זה לא מה שיעזור לנו, ואני מניח שגם לא יעזור לרוץ מדלת לדלת מבלי לדעת אם יש עוד ברירה." ג'ייק מביט בסת' ארוכות. העיניים שלו חודרות מדי. הטון שלו מתחיל לעלות. "כל מה שאני אומר זה שמפה ירדנו, לעזאזל! פה יש לנו בערך מושג איפה הקרקע ופה יש לנו..." העלייה בטון הדיבור שלו גרמה לו לכאב חד באיזור החתך. עווית כאב עוברת בפניו, הוא מתנער קלות וממשיך, בטון נמוך יותר. "ופה יש לנו מושג קלוש איפה הכביש. אם אולי נפסיק לרגע לריב, אולי נצליח לחשוב בהגיון. מישהו פאקינג חשמל את הדלתות, סת', לא עושים דברים כאלה בבונקרים." ג'ייק מניח יד על החתך. שורף. צריך לעשות משהו עם זה בקרוב.

    [סת']
    "אולי כדאי שתשב." הוא עונה, מעט בכניעה, ואז מוסיף, "אני עם מייקל."

    [ג'ייק]
    "אני לא יכול לשבת, אני צריך-" לעזור לכם להתאפס. "יש לי כמה דברים לעשות." הוא לוקח כמה נשימות שקטות. "אני מסכים להצבעה. למרות שאני לא רואה משהו טוב שיצא מזה." הוא שולח מבט לכיוון אלכס בפינה, אותה הוא בקושי מצליח לראות בגלל החושך.

    [קיילי]
    קיילי נועלת בדרמתיות מסוימת את הנעל שהסירה מעל רגלה. את אלכס היא הכי שונאת. זה לא שהיא חשקה בג'ייק אי פעם. אולי רק קצת. אבל אלכס פשוט משדרת חולשה פתטית. והיא הכי שונאת חולשה פתטית. זה לבוא ולבכות על הבעיה גם כשהיא קטנה. וכשהיא בסדר גודל כזה?
    איך אמורים לשמור על קור רוח כשיש איזה אפרוח שמצייץ לו בפינה, הא?
    היא ניגשת אל ג'ייק ומניחה את שתי ידיה הקטנות על כתפיו, בעזרת שרירי הזרועות שפיתחה עם הזמן היא כופה עליו להתיישב על הריצפה. יופי, עוד קצת שליטה במצב.
    "אני אומרת שננסה לצאת מהדלת המחשמלת. ניסינו לפתוח את הדלת למעלה, זה לא עבד. ויש נורא הרבה רעשים מוזרים בחדר הזה." היא זורקת רק לרגע מבט קצר לכיוון הכללי של אלכס, "אנחנו עוד נירקב פה."

    [ג'ייק, אלכס]
    ג'ייק נכנע בחולשה ללחיצה של קיילי, משום מה הוא מרגיש שזה בסדר. תחושה מוזרה של רוגע אופפת אותו. הוא מניח את הראש על הקיר בחולשה.
    **
    אלכס השקועה בפינתה שמה לב לפתע לחסרונו של ג'ייק, מביטה מסביב וקולטת אותו. היא צועדת לכיוונו במהירות. "ג'ייק, ג'ייק תתעורר." היא מנערת את כתפו בעדינות, אבל במהירות שנובעת מהיסטריה. הוא מתעורר מיד, אף שיש משהו מוזר בעיניים שלו. היא מחזיקה את כף ידו בשתי ידיה הקטנות, מחממת אותה. "אני צריכה אותך ג'ייק, בבקשה אל תירדם עכשיו..."

    [סת']
    סת' בכלל לא מרוצה מהמצב. הפוסטמה הזאת, אלכס -- הבן-אדם מדמם מהראש, למה נראה לה שהיא חשובה מספיק כדי לדרדר את המצב שלו. אוו-אני-רק-אשב-בצד-ולא-אעזור-בכלל, אתם תעשו את כל העבודה, ואני אתרפק על ג'ייקי-פו המסכן! לא אכפת לו בכלל מג'ייק, לא במובן הזה, הוא היה מתעצבן גם אם זה היה כל אחד אחר. שתמות כבר, הכלבה. "לא, אני לא חושב ככה." הוא מניח את ידיו בכיסי מעיל הקבוצה שלו, "קודם כל, צריך לעשות משהו עם הראש שלך."

    [ג'ייק]
    ג'ייק נאנח, מקבל עליו את הדין. "מה כבר יש לעשות? אין עם מה לחטא, אין עם מה לחבוש בצורה נורמלית." ג'ייק לוקח נשימה ארוכה ונאנח שוב. "להגיד את האמת, אני מניח שגם ארטיום לא יוכל לשרוד הרבה זמן ככה בלי לקבל זיהום."

    [ארטיום]
    "אתה אל תדאג לי קטנצ'יק..." הוא אומר לג'ייק בנימת צחוק מסויים. צחוק, זה אירוני איך הדבר משמש אותו בשני מקרים שונים לחלוטין, שמחה, ופחד. הוא קם על רגליו, ומתמתח.

    הוא מסתכל על הדלת, על סת', על מייקל, ובעיקר משהה את מבטו על קיילי.

    "אמממ..." הוא מתחיל להגיד משהו בעודו בוהה בקיילי.

    הוא מסתכל על ג'ייק, ועל החתך שלו. שוב על הדלת.

    זה כבר יותר מדי.

    הוא מתחיל לצחקק, חוסם את הקול בגרונו כמה שיכול.

    הוא מסתכל על החברים שלו, ושוב על הדלת.

    בלאט!

    ארטיום רץ לכיוון הדלת במהירות שרק מי שמשחק פוטבול והוא בגודל הזה יכול לרוץ. הוא מפנה את כתפו לדלת, וכאילו הייתה עוד איזה שחקן פוטבול נכנס בה בכול כוחו. הדלת מתעקמת מאוד, אבל עדיין עומדת על ציריה.

    עכשיו ארטיום באמת צוחק.

    הולך לוקח כמה צעדים אחורה, ומנסה שוב, ושוב, ושוב..

    *קלאק* *קראנץ'* *בום*

    הדלת נופלת מציריה.

    ארטיום מתיישב בצד, מתנשף, מחזיק את הכתף שלו עם היד הטובה, צוחק
    .
    [סת']
    סת', פיו פעור, נד בראשו ופולט צחוק חולני ומלא יאוש. "אם מישהו מכם טרח להקשיב בשיעורי ספרות כשקראנו את 'בעל זבוב', אני חושב שתבינו לבד מהמחכה לנו בעתיד הקרוב."

    [קיילי]
    קיילי מביטה בארטיום לרגע ארוך ולאחר מכן פונה ללבוש שוב את מעילו שזרקה קודם. היא סוגרת אותו היטב ומסירה תחתיו את חולצת המעודדות שלה- ניכר בה שהיא מיומנת בהתפשטות שכזו, מתחת לשכבה דקה של הגנה. וזה לא אומר עליה שהיא קלה להשגה. הו לא.
    היא מושיטה את החולצה הדקה לג'ייק, "תלחץ על הפצע." היא אומרת בהיסח הדעת ופונה אל סת', היא אוחזת בזרועו שוב, כמתגוננת, ומרימה את הפנס לעבר הדלת שנפערה, לפתח.
    "רק שזו תהיה הדרך החוצה..." היא ממלמלת כך שרק סת' יוכל לשמוע אותה.

    [ארטיום]
    "כן.." הוא משחיל בין צחוק לצחוק "אני באמת מקווה שייפול עליך סלע חזרזירון!" הוא צוחק אפילו יותר וקם. "סלע, או היד שלי, אותו הדבר" הוא מתחיל להירגע קצת.

    לרדת על אחרים תמיד הוריד קצת את המתח ממנו, הוא ידע שלא יעשו לו כלום, הוא ענק, והוא תמיד עמד מאחורי זה.

    הוא נותן בסת' מבט, וחוזר לשבת.

    [ג'ייק, אלכס]
    "תודה." ג'ייק לוקח את החולצה מקיילי בפנים חתומות, הוא נראה כאילו הוא מנסה בכוח שלא לתת בה מבט נוסף. הוא קושר אותה על ראשו ומהדק אותה חזק. "סת', בבקשה אל תהיה כל-כך פסימי." ג'ייק נותן בארטיום מבט מוזר, ואז מציץ בזהירות, ממרחק של בערך מטר, אל תוך החדר. חושך מוחלט. "תאיר פנימה." אלכס נצמדת לגבו של ג'ייק, מניחה יד מתוחה על כתפו ומביטה גם היא.

    [סת']
    סת' מחייך אל ארטיום את אותו חיוך דק, שאומר 'אתה אולי ניצחת בסיבוב הזה, אבל תראה על מי קיילי נמרחת', והולך איתה לעבר המשקוף. הוא מאיר פנימה, סוקר אותו באלומת האור.

    [ג'ייק]
    ג'ייק, שכרגע הכי קרוב לדלת, מביט פנימה, אלכס צמודה מאחוריו. אלומת האור מטיילת קודם כל על עוד דלת, זהה לקודמת, קבועה בצידו השני של החדר, במרחק של כשלושה מטרים. היא ממשיכה לנוע מסביב, עוברת על חדר משרדי. בצד השמאלי יש שולחן עבודה מעץ, שתי מגירותיו מונחות עליו מלמעלה, ריקות ומרקיבות. דפים מפוזרים על רצפת החדר, ומאחורי השולחן יש כיסא משרדי אכול-עש. ארונית ברזל זרוקה על הרצפה, ועל הקיר יש לוח שעם, עליו נעוצים כמה גזרי עיתונים.
    ולבסוף, ליד הלוח, שני מתגים
    .
    [קיילי]
    "זה נראה כמו משרד." קיילי מעירה, מציצה מעבר לכתף השניה של ג'ייק, היא אוחזת בזרועו של סת' ומושכת אותו לקראת החדר השני, אבל לא בחוזקה- למען האמת, סת' הוא היחיד שאיכפת לה ממנו. אז אם הוא לא ממש להוט להיכנס לחדר, היא לא תכריח אותו.
    "אולי נוכל לפחות לגלות איפה אנחנו.. אני מהמרת על איזה.. ממסד טיפולי סודי."

    [ג'ייק, אלכס]
    ג'ייק נכנס לחדר אחרי קיילי, בצעדים זהירים. אלכס נשארת בחוץ, נצמדת למשקוף הדלת, מרותקת לג'ייק ולמעשיו. ג'ייק כורע להתבונן בדפים על הרצפה. "כולם ריקים." הוא מרים אחד מהם בעדינות, והוא נקרע בידיו. "רטוב." הוא מציין לעצמו בקול. "על חלק מאלה היה כתוב משהו, יש סימנים של דיו מחוק. בטח בגלל הלחות." הוא מתרומם, מביט סביבו. "אלכס, בואי לכאן." הוא מושיט יד לכיוונה, ואלכס אוספת אותה ונכנסת פנימה. "אני רוצה אותך לידי. אל תעזבי את המבט שלי." הוא לוחש לה, אוחז את ידה בחוזקה.

    ***
    יאללה להמשיך!

    באטל הורן, כ"ץ.
    "כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות"
    -אלעזר בן יאיר, ראש מתאבדי מצדה.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    מייקל:
    "נו? אז מה יש לנו כאן?" אומר מייקל וצועד פנימה, בועט את הכיסא הצידה ומתחיל לחפש במגירות השולחן "זבל, זבל, זבל..." הוא אומר ובעודו מחטט, זורק ערמות של דפים מאחוריו. לפתע ידו נוגעת במשהו קשה, והוא מרים אותו במהירות "הי, זה מעניין" הוא אומר לעצמו. "חבר'ה, נראה לי שמצאתי מישהו שיעניין אותנו!" הוא אומר, ומרים לאוויר את החפץ שמצא: מפתח.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    17.08.2007
    הודעות
    11
    ארטיום:

    Блядь, כמה שנמאס לו.

    "כדי שהמפתח יעניין אותנו, אנחנו צריכים למצוא דלת למפתח הזה." ארטיום מתרומת ברטינה. נמאס לו מהאיטיות שלהם, נמאס לו מהאטימות שלהם. נמאס לו מסת', נמאס לו מקיילי, ועכשיו נמאס לו גם ממייקל - הוא מצא מפתח, הגאון. הם לכודים, קפואים, פצועים והיציאה היחידה שהם מכירים כבדה מדי, לא נעולה מדי - ומלבד זאת כואבת לו היד, והוא בהחלט צחק מספיק ליום אחד.
    בתנועה חדה הוא חוטף את הפנס מסת' ונכנס לחדר, מאיר את הקירות בתנועות רחבות, זורק את הזהירות לעזאזל. האידיוט מרוח על האידיוטית בכניסה לחדר, הגאון מצא מפתח, והיחיד שהוא עוד העריך כאן, איכשהו, מדבר עם עצמו על ניירות רטובים. הו - והיה את התמהוני הקטן - אבל הוא לא הדאיג את ארטיום. אחרי הכל, תנועה אחת שלו תרסק לילד את הראש.
    הדבר היחיד שהדאיג אותו היה היציאה, ואם כל האיטיים מפחדים, הוא לא. נדמה היה לו שהוא הבחין בצל מלבני על הקיר הרחוק, והוא החל לחצות את החדר בצעדים מהירים, זועם על הדחף שלו לצחוק.
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    קיילי מסננת קללה מתחת לנשימתה. הצליל נשמע יותר כהשתנקות, ולא ברור בכלל למי הוא מכוון. בכל אופן, החדר מפוצץ ברבבות אנשים שהייתה מוכנה לקלל, במיוחד הרוסי המגודל הזה שמנסה להוכיח את עצמו כל פעם מחדש ובסופו של דבר עושה מעצמו צחוק. באמת שזה כבר נהיה מעצבן.
    "הי, ארטיום," היא אומרת אט אט, איבוד מקור האור מידיה וידיו של סת' עיצבן אותה יותר מהכל. "אני שמחה שאתה שש למצוא את הדרך החוצה. באמת. במיוחד אתה, שכבר ספג את כל המכות שאפשר לקבל מהחדר הקודם שעברנו בו. תעשה טובה, רק בפעם הבאה שאתה מתחשמל או עף אחורה, שזה לא יהיה לכיווני, טוב?" ממתיקה את דבריה בחיוך עדין ומתוק, ארסי במידה שווה. היא חוזרת ונצמדת אל סת', קבורה במעיל שלקחה מארטיום. הלחות בחדר ממש בלתי נסבלת, כשהיא חושבת על זה. זה כאילו מישהו שטף את הכל בגל גדול מדי של גועל נפש.
    "זה כל כך מסריח." ממלמלת, "אני חושבת שאני נרקבת בעצמי כאן." מבטה נעוץ בגבו של ארטיום, כדי לראות מה יעלה בגורלו. זה יכול להיות משחק כזה, להסתכל מה קורה לכולם ולבדוק בסוף מה דרך התגובה הכי טובה להגיב בה. בנתיים נראה שלפסיכי מאחורה יש הכי הרבה סיכויים לצאת מכאן שפוי. מעין אנטי-תזה שכזו למה שיקרה לכולם.
    כולם.. זה מונח כל כך כללי.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    ג'ייק מביט בארטיום עמוקות. אם היה משהו שהפריע לו, זה האגו של ארטיום. הוא בכל המובן מניע את כולם לטירוף. אבל הוא לא יעיר לו. הו לא. לפחות לא עכשיו. דחף עמוק בתוכו אומר לו שהוא עכשיו הסיבה היחידה שהם לא אוכלים אחד את השני, ואם הוא יכניס את עצמו למריבה- הו, לא לא לא. "אני חושב שהוא יתאים לדלת הזאת." הוא מחווה לעבר הדלת בצד החדר בסנטרו. הוא מביט בלוח השעם, בעיתונים, ומתמקד על המתגים. "על החיים ועל המוות." הוא ממלמל, שולח יד אל המתג השמאלי, ולוחץ. רגע של ציפייה, ג'ייק מתכונן לפיצוץ. כלום. המתח בתוכו מתפוגג, אף שמשהו בתוכו קיווה שהאור יידלק. הוא לוחץ על הימני, מעט פחות לחוץ. שוב כלום. "שיט." הוא ממלמל, ונאנח. משהו בתוכו מאיים להתפרץ החוצה, מנסה לגרום לו לתת להכל לצאת, לצרוח על כולם- ועל אף אחד- ולדפוק את הראש בקיר, למוות. ג'ייק נאנח שוב. "מה עכשיו?" הקול עדיין מונוטוני, שום רעד, שום כלום.


    באטל הורן, כ"ץ.
    "כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות"
    -אלעזר בן יאיר, ראש מתאבדי מצדה.
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    "אני מניחה שנעשנה אחד ועוד אחד, ונחבר את המפתח המדהים של מייקל, לדלת המופלאה שארטיום תכף הולך להפיל מציריה. שוב." קיילי מניחה את מבטה אל ג'ייק ולאחר מכן מחליקה אותו בגועל אל אלכס. היא כזו עלוקה, אלוהים. "אבל זה לא קצת לא הגיוני, שהדלת חישמלה את ארטיום והמתגים כאן לא עובדים? כלומר, חייב להיות חשמל איפשהו." היא מנופפת מעט בידיה מול פניה, היא לא יודעת את התשובה לשאלה המטומטמת הזו, ובקצב ההתנהלות של המפגרים סביבה, אולי כדאי שהם לא יחזרו לעסוק בענייני אלקטרוניקה. "לא משנה," היא ממלמלת בחצי אנחה מיואשת, "ארטיום תפתח את הדלת."
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    ג'ייק מהנהן, אף אחד לא רואה את התנועה שלו בחושך. "אתם יודעים מה," הוא מהסס מעט, אבל מושך בכתפיו וממשיך. "אני חושב, אני חושב שאני אלך לישון." הוא מצפה להבעות פליאה. "אני עייף. אף פעם לא הייתי כל כך עייף. ובחושך שיש עכשיו אי-אפשר לראות כלום, גם בחוץ. אני חושב שאני אלך לישון, ונראה מה יקרה בבוקר. אולי משהו מהאור ייכנס איכשהוא לאנשהוא." הוא לא הולך לשום מקום. יש רגע מביך מעט, שתיקה. ג'ייק מחכה לחוות דעתם של האחרים. אלכס לא אומרת דבר, היא נותנת בו מבט לרגע ואז מביטה ברצפה. ברור לה שאם הוא הולך לישון, גם היא תלך. היא מרגישה כאילו כולם כאן רוצים לרצוח אותה. כשהיא מביטה בקיילי, לרגע עולה בה החשש שזה נכון. לפחות לגביה. היא, היא מקנאה?..

    באטל הורן, כ"ץ.
    "כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות"
    -אלעזר בן יאיר, ראש מתאבדי מצדה.
    שתף ב-Google+

  8. #8
    הצטרף בתאריך
    17.08.2007
    הודעות
    11
    אוף פליי:

    ג'ואי! Long time no see, טוב לראות אותך (:

    ארטיום:

    כן, זו בהחלט דלת - מלבן ריבועי מעץ כהה, ידית עגולה במרכז, מנעול קטן מתחת. לפחות זאת עשויה מעץ ולא טעונה בחשמל, עלתה המחשבה בארטיום, והוא החניק את הצחקוק בשיעול קצר ויחיד. הוא שלח את ידו קדימה וסובב את הידית בעדינות.

    הייתה חריקה שקטה, אך הנקישה של דלת נפתחת לא באה. נעול.

    "היי, בוא לכאן." הוא קורא למייקל, מתעלם מהשיחה המתנהלת בין האחרים. "תביא את המפתח." ובינתיים - לא שהוא מפחד, פשוט בלאו הכי אין לו מה לעשות עד שמייקל יבוא - ארטיום ניגש אל כיסא הפוך שנח סמוך לדלת ובתנועה מהירה וחזקה שחרר את רגל הפלדה מהמושב הסדוק.

    רק ליתר ביטחון, כן?
    שתף ב-Google+

  9. #9
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    מייקל קם מהרצפה 'לעזאזל איתם. חוץ מלריב ולצעוק אחד על השני הם לא יודעים לעשות שום דבר, החבורה הזאת'. "בדרך אליך ארטיום" הוא אומר "'חת, שתיים, שלוש... לונג שוט!" הוא צועק וזורק לארטיום את המפתח כאילו היה כדור, מקווה שזה יעלה קצת את האווירה האכורה.
    שתף ב-Google+

  10. #10
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    ג'ייק מביט בשתיקה מאוד מביכה במייקל וארטיום. הוא מושך בכתפיו. "טוב, לילה טוב לכם." הוא פונה לעבר הדלת. "הייתי ממליץ גם לכם ללכת לישון, כולנו עייפים מהמשחק והתאונה, שינה רק תעזור." הוא יוצא לחדר הראשון, אוחז בידה של אלכס ההולכת לצידו. הוא מדליק פנס, וסורק בעזרתו את החדר, מחפש פינה נוחה. "אלכס," הוא אומר בשקט בעוד אלומת האור נעה, "אני צריך לבקש ממך משהו." היא נותנת בו מבט שואל, תלויה על זרועו הפנויה. "אני צריך שתשארי חזקה. בשבילך, בשביל כולם, ובשבילי." הוא נשמע מאוד רציני. "את עמוד האחיזה שלי, אלכס." דמעות רגשניות עולות בעיניה, היא מחייכת, מביטה בו. היא מכירה את עצמה מספיק טוב כדי לא לנגב אותן. ג'ייק מסתובב אליה לפתע, מביט בה עמוקות, ונושק לשפתיה. היא נותנת לעצמה להיסחף, לרחף מעל המציאות הכואבת של הכלא בה היא תקועה, לעלות למקום אחר, חופשי וטוב יותר. הוא מרחיק את פניו ממנה לאט, התחושה מתפוגגת כלא הייתה. הוא מביט בה שוב, ואז הולך לאחת הפינות, ונשכב פרקדן על הרצפה הקרה. אלכס נשכבת לידו, ראשה מונח על חזהו ושיערה מפוזר במורדו, מאזינה לנשימותיו בעיניים עצומות. הזמן עובר לאט, החדר הופך חשוך יותר ויותר, והזוג נרדמים.

    באטל הורן, כ"ץ.
    "כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות"
    -אלעזר בן יאיר, ראש מתאבדי מצדה.
    שתף ב-Google+

  11. #11
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    "אני" קיילי מוצאת עצמה מדגישה כל אחת מהמילים הבאות בצורה מוגזמת למדי, "מוקפת" היא מסתובבת ועוקבת במבטה אחרי אלכס וג'ייק הנבלעים בחשכת החדר הראשון, "בחבורה של אידיוטים. זוז." היא פוסעת בנחישות אל ארטיום ודוחפת אותו, מוציאה מידו את המפתח, בין אם תפס אותו או הרים אותו מהריצפה עקב כושלות שכלית קלה, נועצת אותו בדלת, משחררת את גלגלי המנעול והודפת את הדלת, נרתעת מיד לאחר מכן לאחור. בכל זאת, אי אפשר לדעת מה מצפה שם בפנים. "חרא על החושך הזה." היא ממלמלת בשקט, כך שארטיום הוא בערך היחיד ששומע את זה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  12. #12
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    סת' מבחין ברטיעה של קיילי. הוא ממהר אליה. "את בסדר?" הוא שואל ואוחז בזרועה בעדינות, משחק-אותה הבחור המתחשב, "את רוצה שאני אכנס איתך?"
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

  13. #13
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    קיילי שולחת מבט בסת' ומשתתקת לרגע. אולי לא הייתה צריכה להרפות ממנו, יחסי הגומלין בינהם... ובכל זאת, היא מאוד זקוקה לשפיות של סת' כדי לא לאבד את העשתונות. היא זורקת מבט לאפלת החדר שלפניה ונושכת לרגע את שפתה התחתונה. "לא, אולי כדאי שמי שמחזיק את האור יכנס ראשון." היא אומרת אט אט ושולחת את מבטה אל ארטיום שמחזיק את הפנס. היה ייתרון מסויים בזה שהוא חטף אותו מהם. חוץ מזה, הוא רגיל לחטוף את הכל, הוא בטח יעמוד מול מה שלא נמצא שם.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  14. #14
    הצטרף בתאריך
    17.08.2007
    הודעות
    11
    השפתיים הדקות של ארטיום נמתחו בחיוך מזלזל; הוא הרים את מוט הפלדה שהיה פעם חלק מכסא, ופנה אל האפלה הדוממת, לא מפגין - או לפחות מקוווה שאינו מפגין - כל סימנים לפחד.

    סוצ'קה. היא הייתה מתה לראות אותו מפחד - שניהם היו מתים. אלומת אור הפנס, לבנה ובודדה כמו יד רפאים, חלפה על הרצפה האפורה והרטובה ונעה מעלה, נעלמת בחשכה הסמיכה שלא הצליחה להפיג. צעד אחר צעד, ארטיום התקדם פנימה, עיניו מצומצמות בניסיון להבחין בדבר מה בפנים.
    הכל היה שחור, ריק, חסר תווים... הוא לא הצליח לעמוד אף על גודל החדר או תוכנו; למעשה, הדבר היחיד שהוא ראה - וגם הוא נראה ערפילי ועמום - היה נצנוץ כלשהו על הרצפה מולו: שלולית כלשהי, כהה מכדי להיות מים...
    ארטיום קפא במקומו. אומנם היה שמח להוציא את הכעסים שלו על מישהו, אך הוא לא באמת רצה למצוא מישהו, לא כאן. הוא היה מסתפק בסת' בשמחה - אבל שלוליות כהות ותווים עמומים בחשכה, אותם החל מוחו אחוז האימה לפרש כדמויות שכובות, חסרות תנועה, לא שמחו אותו כלל.

    "אה... אלה, האחרים - הם באמת הלכו לישון?" הוא שאל, מנסה להדחיק את פנים החדר ואת התמונות הדמיוניות, הצבעוניות, בהן השתעשע מוחו בניסיון לדמיין מה יראה אם יתקדם ויקרב את הפנס אל מה שלא היה על הרצפה. זה לא חייב להיות דם; לא רק דם נראה כל כך כהה, בלאד, זה יכול להיות גם דיו או מים מלוכלכים.
    הוא נותר, עומד בכניסה לחדר האפל, פנס בידו האחת ומוט פלדה באחרת, מחכה לתשובה כלשהי - תמיכה כלשהי - מהאחרים.
    שתף ב-Google+

  15. #15
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    קיילי נותרת לרגע ארוך מאוד במקומה, נטועה לצידו של סת'. היא סורקת את אפלת החדר הבא מעבר לכתפו של ארטיום, כל כך חשוך שאי אפשר לראות שום דבר, גם לא גושי צל. "לא יודעת," ממלמלת כעבור רגע, היא קרבה אל גבו של ארטיום, לופתת בידה השניה את זרועו של סת' ומציצה מעבר לכתפו של ארטיום. "מה יש שם? זה חי? תבדוק אם אפשר להדליק את האור." היא הודפת מעט את זרועו של ארטיום שאוחזת במוט הפלדה, מעודדת אותו לצעוד פנימה מצד אחד, ומזכירה לו שיש לו איך להתגונן מהשני, יותר נכון, איך לגונן עליהם.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה