תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 5 מ 5
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    אני אוהבת אותך.
    את כל כולך,
    את היופי.
    הנוי.
    החן.

    אני אוהבת את הדרך שבה אנחנו , יחד , שלמות.
    אני אוהבת את הדרך שבה את מביטה בי , תמיד בעיינים.
    אני אוהבת את הדרך שבה את משקפת אותי ,

    החן.
    הנוי.
    את היופי.
    את כל כולך.
    אני אוהבת אותך.
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    המילה האחרונה היא טיפה.. איך לומר, האכלת הקורא בכפית.
    מה גם שהיא עושה עוול עדין לבניה של הכתיבה.

    והבניה...
    אני נרגשת מלראות דברים כאלה. זה פלא בעיני.
    זה נראה כל כך לא הגיוני, איך שיר יכול להיות מסודר כל כך, וכל כך.. זורם.
    הלוואי עלי. הלוואי עלי..
    חבל שאין לי מילים טובות מספיק לתאר את הערכתי.

    [עריכה:
    עכשיו כשאני מסתכלת על זה שוב, בבית השני, הטור הראשון, המילה האחרונה. אני חושבת שזה צריך להיות 'שלמות'. אני מתארת לעצמי שזה היה איזה נסיון למתוח קצת את הקורא, ואולי זה אפילו מתאים, אבל.. כן.]
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    20.01.2007
    הודעות
    880
    אני נורא אוהב את איך שכתבת את זה, אבל זה פשוט מרגיש לא גמור: כאילו אתה יוצא לריצה, וכשאתה מסיים אתה מגלה שאף אחד לא מדד לך זמן. המילה האחרונה היא באמת קצת... נדושה.
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    ג'ואנה - אהבתי ממש את הרעיון שלך , ולכן שינית את השיר , ותודה על המחמאות

    אור- אתה יכול להסביר בפירוט רב יותר למה אתה מתכוון?

    אגב , ניסיתי להוריד את המילה בבואה מהשיר , אבל אז יוצא הטעם מכל הבית האחרון , הוא מאבד את הסיבה לחזרה ואת המשמעות. אז כרגע, המילה נשארת.
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    צר לי, אבל אני לא מסכימה, אם לא הבניה המשתקפת של הבתים שנותנת מקור ויזואלי לעניין הבבואה, אז הטור האחרון בבית השני מסביר לחלוטין את החזרה בבית השלישי. אבל.. טוב, זו החלטה שלך.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה