תפריט ראשי

צפה בתוצאות הסקר: מיהו הכותב שאת סיפורו הכי אהבתם?

מדרגים
13. אין באפשרותך להצביע בסקר
  • Alpha

    2 15.38%
  • Artigo

    1 7.69%
  • rpgeek

    8 61.54%
  • chaosman

    1 7.69%
  • eyal1360

    0 0%
  • Seter

    0 0%
  • Shai182

    1 7.69%
תוצאות 1 עד 11 מ 11
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    תחרות הסיפורים נגמרה, ועכשיו תורכם לקרוא את היצירות ולהביע דעתכם.

    מתוך 8 סיפורים שנשלחו, בחרנו את ה6 הטובים ביותר, והם מוצגים לפניכם פה, מחכים לשפיטתכם.

    הסקר יהווה חלק חשוב מתהליך הבחירה בסיפורים הכי טובים, אז הצביעו בבקשה.

    הפרסים:

    מקום ראשון, לסיפור הטוב ביותר: ספר מקורי של וורקראפט: יומו של הדרקון.
    מקום שני: דרגה לבחירה בפורומים + גלריית תמונות אישית באתר.


    לינקים מהירים לסיפורים:
    1. Alpha: From Passion into Bloodlust
    2. Artigo: Shadows of a Good Child
    3. rpgeek: מעבר לאוצר ונקודות הניסיון
    4. Chaosman: Cured
    5. eyal1360: המסתורי
    6. Seter: The Battle amidst the Dunes
    7. Shai128: A Tale of Four and One More

    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    From Passion into Bloodlust
    By Alpha




    The sound of the horse-shoes hitting the dirt road has echoed strongly in the forest leading towards the city of Stratholme. They have marched since the dawn of the morning up to that night, making their way through the Orc camps that they left dead behind. The forest wasn't as it was until lately, it was darker, as if as it was corrupted, the trees looked as if they were as old as the Titans themselves.
    The voice of the Paladin commander in charge, Lord Uther Lightbringer was heard "Hold, Knights of the Silver Hand. We make camp here tonight, tomorrow we march towards Stratholme to meet with the prince. Rest well, we are up for a long march, we still have lots of ground to cover, and we cannot do it in the darkness of the night".
    The soldiers unmounted their Horses, Setting up the camp with tents for the night. On the eastern side of that glade Uther has called over the sergeants of this battalion in order to set up security measures for the night.
    Sergeant Thomas, a paladin, knight of the Silver Hand was the leader of the small group that got their break from patrolling that night, he and his soldiers earned their sleep back at the Orc camps.
    Thomas entered the big tent standing in the middle of the camp, to find Uther sitting with a few other Sergeants, discussing the situation of the troops.
    Uther laid his mace down and said "As I already mentioned to you and the other troops, tomorrow we shall reach our destiny of Stratholme, Prince Arthas Menethil, of whom i sure you all know, Is awaiting us there with intelligence he gathered about recent undead activities in the Northern parts of Lordaeron. I sent a runner up ahead to inform him about our arrival. Make sure your troops are assembled and ready to move with the first glimpse of light we get in the Morning. You are relieved." He ended his words, but not before he called over "Sergeant Thomas, I would like you to stay here. I bring news to you."
    All the Sergeants but Thomas has left the tent, "Sire. What news you bring me?" Thomas asked, with a rather stupid and satisfied look on his face.
    "You have a reason to show your teeth, Sergeant. Smiling is defiantly what you should do. I have recommended to the king to award you with a position of a Captain within the Lordaeron Army. My guess is that we will hear from him soon enough" Uther said, patting on Thomas's shoulder "Soon enough you will command small battalions of the army leading them out into city defense and Orc assault missions. Be pleased Sergeant" he added.
    "Thank you, Sire." Thomas responded.
    "Relieved"
    Thomas saluted quickly, turned around and got out of the tent.
    The next morning the soldiers kept on marching, when the skies began to shift their colors from blue to Orange-Red, they have arrived at the Stratholme, to find Arthas awaiting their arrival.
    Thomas was worried, he has known Arthas since they were young kids. He didn't look alright. The prince looked troubled and tired, his skin was pale and his blonde hair was messed up...he was unshaved and dirty and the stench of undead reeked from him.
    Uther could feel it too.
    "Glad you could make it, Uther" Arthas said, with a tone of disrespect to Uther as well as the paladins.
    "Watch your tone with me ,boy. You might be the Prince, but I'm still you superior as a Paladin" Uther responded with an angry tone.
    "As if as I'd forget…"Arthas mumbled quietly.
    Uther ignored his response.
    Arthas headed towards the hills overlooking the camp from one side, and Stratholme from the other. Thomas and the other sergeants unmounted and headed towards them too…
    When they arrived there, he heard only a few words coming from Uther and Arthas.
    "….they will become the undead"
    Thomas asked the other sergeants to stay behind, while his curiosity got him closer to the Paladins.
    "This entire City must be purged!" Arthas yelled at Uther.
    "How can you even consider it?" Uther asked shockingly, with the same shocked look on his face that Thomas had.
    "Theres got to be some other way…"
    Thomas headed down, not believing what he heard his future king ordered his superior.
    A few moments later Uther regrouped the knights, and ordered them back to the Capital.
    "I am afraid that our prince has lost his mind, the darkness that has befallen on this forest has also filled his mind. We will not take part in what the prince offers, and it will be better if you don't know what it is. Me and the sergeants will stay here, the rest head to the Capital. We will arrive in a few days with a situation report"
    That very night, the only people that remained with Uther were Lady Proudmoore, Thomas and the other Sergeants.
    Thomas caught joined Uther for a smoke of the pipe, "Is it true sir? Is the prince going to slaughter the villagers of Stratholme?" Thomas asked.
    "Eavesdropping is not something I'd expect from you. But yes, I am afraid he is. And I cannot do anything to stop him. He is controlling a larger force than we have. That's why I have sent the rest home, I know they would oppose him, and as a prince he has every right to arrest them under the claim that they are committing treason against him". Uther answered.
    They set there, smoking and talking, just like any other father and son would do.
    In days later, after the reign of Menethil ended by the death of King Terenas, and Arthas's return of the dead, Thomas Lightbringer stood next to his father at a final battle, as a Captain, guarding the ashes of King Terenas.
    Both of them died that battle, but Thomas's life has not ended.
    He has returned as undead, former Paladin of the Silver Hand, remaining loyal to the light, but trapped in a vessel of darkness, doomed to wander Lordaeron for eternity.
    Thomas hoped for redemption by making sure that his father will receive a last honor. He has buried him inside a tomb, and on the tombstone he signed:

    " Here lies Uther the Lightbringer
    First Paladin - Founder of the Order of the Silver Hand.
    Uther lived and died to defend the Kingdom of Lordaeron. Though he was betrayed by his most beloved student, we believe that his spirit lives on. He continues to watch over us, even as the shadows close in around our ruined land. His light is the light of all humanity - and so long as we honor his example, it shall never fade.
    -Anonymous "

    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    Shadows of a Good Child
    By Artigo


    Where does the line between good and evil crosses? Who decided where it shall lie? Who is to divide between the two?


    She doesn't belong here. She knew. But what can she do? Scream to the rats lying there with her since she remembers herself? That will just cause them to run away into the darkness, leaving her alone. She wasn't sad. On the contrary – she has always looking for hope, for bravery, for the light in the end of long, wet, dark tunnel. The sewers.

    The sounds of screeching metals woke her up. She was used to it, but something wasn't as she used to. She stood up, shaking off the rat's excrements of her rags without putting any special care in it. She was used to it too. What choice did she have, after all?
    The sound of screeching got louder but now she could here the sounds of yelling men. Human. She put her ear near one of the pipes almost too naturally, and at the same moment she did, she heard them. "Damn think hit the hell out of me, but we got him good, ha!" One of the men said. She pressed her hear stronger on the pipe. "Be quiet you! We don't need anymore of his friends around here so don't help them finding us with your stupid non-stopping whining!" The voices stopped and a dim sound of dragging echoes her ear. She let off the pipe, wondering what that was all about. Her curiosity was too strong. She took her dagger, which was a bit rusty, but that is how she found it, and started to walk. She knew exactly where she is going, as she knew which pipe she had to listen to. Somehow she managed to remain in the dark. She didn't mean to, but the long nights she had to hide from the militia have bonded some uncontrolled habits. Anyway, it was better that way.
    The sounds had started again. They were clearer and louder now, even though she could easily tell they were whispering now. She was close. Very close, maybe around the corner. Maybe from the opening from above. She stopped so she could listen. "Let's just throw him in the water. No one will notice! The rats will probably eat the corpse!" Her hand tided up on the dagger's handle. "Do you want to take that chance? One look from those damn priests and they'll know everything. Let's just keep going till the river, and get rid of the body in the woods. The goblins and wolves will do a better job from the rats anyway!" Body? Murder? She didn't know what to do. She could just do nothing! But no. She isn't the kind that does nothing, and besides, two murderers are walking in her home! She slipped back into darkness and took the shortcut to the main exit from the sewers to the river.
    She waited for them for almost an hour. Either the boy was heavy or they got lost. She sat on the shady stone, almost invisible for the untrained eye. "It's about time" she mumbled to herself. She wasn't amused or nervous. She was thrilled. Not what she is about to do, but from the idea of doing it. She was curios. She wanted to touch, do, smell, see. Everything. Even this. She had everything planned in her head. The improvised net she has set down the river was is place to catch the dead body. She was to take them one by one. First she will make them split up in the sewers on their way back to the surface. But something went wrong, something that wasn't planned. Something she couldn't control, even though it was right in her playground. As the two men came from around the corner her planned passed from catching into something else. The body she though to be a dead body, turned up very much alive. She could see four limbs and even pointed ears head struggling inside a big sack dragged behind the two men. And it gave quiet a fight, considering the fact he was trapped in a sack! She had to stop them before they will throw him into the water, or her net will only help him to drown. Without any second thought she jumped from the shadow, sending a sharp stone toward one the men's knee. A splash of blood. A loud scream. The echo… She was back in the shadow long before he hit the ground, crying. "Wh...Wha…." Another blurry shadow and the other man was on his knees, holding his throat. His eyes moves left and right while his lips opened, trying to send another scream into the cold corridors of her kingdom. She was gone. So is the sack. It was heavy. Much heavier then she was, but was used to carry heavy thing quickly. A useful skill if you are to survive under the nose of the militia.
    She stood over the sealed sack, breathing heavily after the long dragging. Her choices were simple – let him live, or let him die. He was a militia man, as far as she knew. If he sees her, she will have to flee from her home. If she will let him die, well, why should she care at all? After all, if she didn't interfere, he would have died anyway. Once again, her curiosity gets her into trouble once again. She sat on the floor near the sack, which was lying almost peacefully on the cold, wet floor. Only the man's breathing slightly made the sack move up and down softly. Even though the choices seem to be simple, choosing one wasn't as simple. Her logic told her to let him rot, kill her threat. Her heart told her to open it up. Let him live.
    She raised her dagger. Her palm held her dagger tightly. Her dark eyes showed no feeling. She was ready to act. She didn't hesitate after the she have chosen. Not for a moment.
    A swift movement of a blade echoes the empty tunnel.
    The tall elf stood up. His eyes, of course, didn't have to get use to the darkness around him. He looked around him, trying to understand where he is. The smell made sense now. The sewers. The sack was lying near his feet, with a big tear. Near the sack he found a rusty, small dagger. It had fresh blood on it. He raised his look to the darkness of the sewers. A breeze of fresh air hit his face. The exit must be nearby. As he started walking, she was already back with the rats, her family, in the dark sticky hall, her room, with the best consultant, her heart...


    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    מעבר לאוצר ונקודות הניסיון

    מאת rpgeek


    עמוק בתוך מערה חשוכה,שמר טורק הטרול על אוצר אגדי. עד להיום, כולם הלכו לאיבוד במבוך המנהרות הענק. אך כאשר להב החרב פילח את ליבו,הוא הבין כי מישהו חדר את הגנות המבוך. מולו עמדו שלושה הרפתקנים: אשף,כוהן והלוחם אשר תקף אותו. ראייתו היטשטשה,והוא נפח את נשמתו לאחר רגעים מספר.
    ריצ'ארד,הלוחם,שלף את חרבו מגופת הטרול בעוד שקלארק,הכוהן,פתח את תיבת האוצר שעליה שמר הטרול. מגיו,הקוסם,הציץ פנימה. אכזבה עלתה על פניהם. התיבה הייתה מלאה בשטרות של מונופול.
    "יופי! מה כבר נוכל לקנות עם האוצר הזה? את דיזינגוף" אמר מגיו וקילל.
    ------------
    כאשר הקבוצה יצאה מהמערה ,השמש שקעה. הם התהלכו במישור האפרורי כאשר מצב רוחם מדוכדך בעקבות מציאת האוצר. לפתע, עשרה בני אדם לבושים בגלימות אדומות ורכובים על זאבי אימים התקדמו לעברם. "עצרו,פושעים!" קרא אחד מהרוכבים לעברם.
    "שמשהו יגלגל בדיקת ידע (מה לעזאזל הולך פה)" הציע מגיו.
    ריצ'ארד התקדם לעבר הרוכבים כשידיו מורמות למעלה "בסדר,אני מודה,הצצתי במפה של המבוך שהמנחה לא הסתכל!".
    "אז ככה ידעת את הדרך! בכלל לא האמנתי לסיפור שלך על אינטאציה נשית" אמר קלארק המופתע ופניו האדימו.
    קבוצת הרוכבים איגפה אותם ,בעוד שלושת ההרפתקנים מתכוננים להתקפה. זאבי האימים הסתערו לעברם ותקפו בעזרת טופריהם . ההרפתקנים איבדו הכרה תוך פחות מסיבוב.
    ----------
    ריצ'ארד התעורר בצינוק,הוא וחבריו היו לכודים בתא קטן,חשוך ולח. מגיו וקלארק היו כבר ערים. ריצ'ארד סקר את החדר ולא מצא את הציוד שלהם,הוא בוודאי נמצא בחדר אחר באזור.לפתע,עשרת שוביהם התקרבו אל סורגי התא. תשעה אנשים מתוכם עמדו בשורה מאחורי אדם משופם שעל גלימתו התנוסס סמל דרקון צבעוני.
    "שלום פושעים, אני מכונה בפי אנשי הרוזן ממונסטר כריסטו" אמר להם האיש. ריצ'ארד זיהה את קולו,הוא שמע אותו מדבר גם כשתקפו את ההרפתקאנים במישור.
    "ואתם מכת השטן?" שאל אותו קלארק.
    "חס וחלילה- אנחנו אגודת תנו למפלצות לחיות" השיב הרוזן.
    "אתם מה?" שאל קלארק ההמום.
    "אנחנו מגנים על המפלצות מהרפתקנים צמאי דם כמוכם ומוצאים בית חם למפלצות אשר איבדו את בתיהם בזמן פשיטת הרפתקנים על מבוכים" אמר הרוזן בגאווה.
    "אז אתם בעצם מבייתים מפלצות?" שאל מגיו הסקרן.
    "כן,הן חיות מחמד נהדרות." הרוזן אמר ומחא כף,נערה בגלימה האדומה התקרבה לעבר הרוזן.
    "קוראים לי טינה,אני מגדלת את מו-מו,גורגון המחמד שלי. הוא מקסים,אתמול הוא מצא ליד מכרה נטוש המון גמדי גינה בשבילי!" התפארה טינה.
    "גמדי גינה-לא קראת את מגדיר המפלצות אף פעם,נכון?" שאל ריצ'ארד בשקט.
    "לא" השיבה לו טינה כשחיוך גדול מרוח על פניה.
    הרוזן מחא כף בשנית וטינה חזרה לעמדתה בשורה ואיש צעיר כשפניו וידיו היו מלאות כוויות החליף אותה בעמדה שליד הרוזן.
    "שלום,קוראים לי טונג ואני מגדל יסודן אש" אמר הנער
    "אתה רואה,רוזן! תראה מה היסודן עשה לנער המסכן!" התפרץ ריצ'ארד בזעם.
    "אבל הוא אף פעם לא משיר שערות!" העיר טונג וחיוך של ניצחון עלה על פניו.
    "החלקתם על השכל או שסתם גלגלתם כולכם 3 בתבונה!" שאל ריצ'ארד בייאוש.
    כולם השתתקו למספר רגעים.
    קלארק עזר אומץ ודיבר ראשון "אז מה בכוונתכם לעשות איתנו?"
    הרוזן חייך ברשעות "מחר נוציא אתכם להורג. אחר כך אנו נציל עשרות מפלצות בכך שנפטור את עולם המערכה הזה מדמיות שחקנים! נהרוג את כל חסרי הרגישות שרואים במפלצות רק נקודות ניסיון!" קולו של הרוזן הדהד בחדר.
    "ואוצר!" העיר ריצ'ארד בשקט.
    -------------
    כל חברי האגודה,מלבד אחד שנשאר לשמור כבר הלכו לפני שעות מספר.
    "הרוזן הזה!" החל ריצ'ארד לרטון "הייתי מכניס לו אגרוף לפרצוף אם לא תהיה לו התקפה מזדמנת עלי ברגע שאעשה את זה."
    "חייבים למצוא דרך לברוח" אמר מגיו בשקט.
    "אני אעמיד פני חולה,וכאשר השומר יכנס לבדוק מה מצבי נהמם אותו לפני שיספיק בכלל לגלגל יוזמה" הציע ריצ'ארד.
    "שווה לנסות" אמר קלארק.
    בנתיים,השומר היה עסוק בלחפש את מפלצת המחמד שלו,שד מקק. לפתע ,הוא שמע זעקת כאב מכיוון הצינוק. הוא רץ במהירות לעבר האסירים עד שקול פצפוץ מחליא נשמע. הוא מצא את שד המקק שלו. הוא ראה את הלוחם מתפתל וקרא "איה! כואב לי! אני חולה!" בטון משועמם ומבט חסר עניין מרוח על פרצופו.
    "זה המשחק הכי גרוע שראיתי בחיים!" צעק עליו השומר "ואני עוד ראיתי פרסומות של ג.יפית!".
    "אבל אני באמת חולה!" אמר ריצ'ארד בתמימות.
    "ואני אמור להאמין לך?" אמר השומר
    "כן, גלגלתי 20 בבדיקת תרמית"
    השומר השתתק לרגע,ואז מבט היסטרי עלה על פניו.
    "אתה חולה! כמה נורא!"
    ברגע שהוא פתח את דלת התא,כדור אש פגע בו והוא עף כמה מטרים אחורנית.
    החבורה יצאה מפתח התא והביטה בשומר המרוח על הרצפה. לפתע,הרים השומר את ראשו מהרצפה קלות והחל לצעוק "הצילו! הצילו!" והתעלף מיד לאחר מכן.
    "מהר! לחדר הציוד!" אמר קלארק
    "ואיפה נמצא החדר?" התקיל אותו מגיו
    "פשוט תרוצו ותסמכו על האינטאוציה הנשית שלי" אמר ריצ'ארד והחל לרוץ.
    חבריו מהרו להדביק אותו.
    ---------------
    "הצילו!" הצילו!" נשמע קריאת המצוקה. הרוזן הפסיק את עבודתו והאזין לקול הצעקה.
    בטח משהו מאכיל את זאבי האימים,חשב הרוזן לעצמו וחזר לעבודתו.
    לאחר רגעים מספר הוא שמע קולות.
    "מעניין שמפקדת האגודה ממוקמת במבוך" אמר קול אחד.
    "הגענו לחדר הציוד,כל מה שנשאר לנו זה לקחת את הציוד ולהסתלק מכאן" אמר קול שני.
    שלושת הרפתקנים שלכד נכנסו לחדר הציוד והזדעזעו למראהו,או למראה זאב האימים שרכן לצידו. הוא הפסיק את מלאכתו,סידור חדר הציוד ופנה אליהם.
    "אז הצלחתם לברוח מהצינוק" אמר הרוזן ברשעות "אצטרך להרוג אתכם עכשיו במקום מחר".
    בלי הציוד שלהם,כוחה של החבורה הידלדל-ובאיחוד של ריצ'ארד שהיה חסר תועלת בתור לוחם ללא נשק.
    "תקוף אותם! זאב אימים" קרא הרוזן והצביע על החבורה.
    לפתע,זאב האימים נשך את זרועו של הרוזן,בעוד האחרון מנסה לנער את הזאב מידו וזועק "תקוף אותם! לא אותי!" בייאוש. מגיו ניצל את ההזדמנות ושיגר כדור אש לעברם. הרוזן והזאב התפוצצו והתעופפו אל השמיים,כאשר הם גורמים לחורים בתקרת המבוך. לאחר מכן הם הסתחררו באוויר ונראו קטנים יותר ככל שעפו לעבר האופק. כאשר לא נראו,נקודה זוהרת וקטנה הופיעה בשמיים וקול "דינג" קטן נשמע.
    "אני בטוח שהוא היה בצוות רוקט פעם" אמר ריצ'ארד בביטחון.
    החבורה מצאה את הציוד ומהרה להסתלק ממפקדת האגודה. הם התחמקו מכל חברי האגודה בקלות,באיחוד כי רובם הלכו לעיר לחפש בתים חמים למפלצות. כאשר ריצ'ארד יצא מהמערה,היה אמצע היום. אור השמש סנוור את פניו והוא הצל על עניו בעזרת ידו.
    "לא כדאי שנטפל בשאר חברי האגודה?" הציע מגיו כאשר יצא מהמערה.
    "לא,אני מתערב איתך שתוך שבועיים כל חברי האגודה יאכלו על ידי חיות המחמד שלהם" השיב ריצ'ארד.
    ---------
    הרוזן התעורר באמצע היער,כאשר גילה שרגליו נאכלו.
    "הכל בגללם!" קילל הרוזן "אני עוד אנקום!".
    הרוזן החל לזחול בנחישות לעבר המפקדה.

    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    Cured
    By Chaosman




    Chapter 1

    He stepped silently in the shadows, trying to remain unseen, suddenly he heard a loud scream. He continued to walk lightly, trying to stay in the shadows to remain unseen, then he saw two people, at first sight he thought they were kissing, but after awhile he noticed they were not kissing, it was a vampire, draining the blood out of a young girl's neck.
    The vampire turned slightly, Garros didn't think the vampire had seen him. He continued to crouch in the shadow, getting away from where it happened, he turned back to see if the vampire was still there,but he was gone.

    Chapter 2

    Garros got to the house he was planning to break into, he started to climb on the wall and entered the courtyard, he walked stealthily at the side of the wall, the window was open.
    He entered the house, only to find the house owner lying dead on the floor.
    He examined the body closely, and he saw there were two biting marks on the neck, The vampire, he thought to himself. He looked back from the window he entered through, the vampire was down there, standing in the courtyard and looking at him.
    Garros went to the window at the other side of the room, it was not far from the courtyard wall, he knew he could make it, he had to.
    He jumped, almost missed the wall, he jumped down, and then he started to run, his heart beat fast, he turned back to see if the vampire was after him, he didn’t see him.
    *Slam!* He ran across into someone, he looked up, the vampire was there, he couldn't understand how he got there.
    The vampire grabbed his neck, lifted him from the ground, and then, in a quick move, his fangs were in Garros's neck.
    He thought that this is the end and he's going to die, but suddenly, the vampire pulled out his fangs from Garros's neck, and threw him into to corner of the alley.

    Chapter 3

    Garros woke up, he was in pain, he felt like he fell from a high distance.
    It was still night, he couldn't remember much of what happened, the last thing he remembered was that he looked back to see if the vampire was after him.
    He got up and started walking to his house.
    When he got there, the doorman told him "You look awful Sir! Are you feeling alright?"
    "Yes" Garros said.
    He got inside his apartment, he was terribly thirsty, he drank some water, but he was still thirsty, he kept drinking, but it didn’t help him, he felt he was going crazy, and then, it came back to him.
    He suddenly started to remember what happened to him.
    But what he couldn't understand was why the vampire didn’t kill him?
    Suddenly he felt really tired, and went to sleep.

    Chapter 4

    He woke up, he was still in great pain, he was still thirsty, he tried to drink water again, but it didn’t help him again.
    He got out of his building, the sun was so bright for him, he felt he was burning.
    He rushed inside, and then he started to realize why the vampire hadn't killed him: he started to turn into a vampire himself.
    He waited for the dark.
    Night, he went out of his building and went back to the where he first saw the vampire, when he bit the young girl last night.
    The vampire was there, standing, like he was waiting for him.
    "Who are you?" Garros asked him, "My name is not important, but there are more important things right now."
    "What do you want from me?" Garros asked. "You must be wandering why I haven't killed you, are you not?" "Yes.." said Garros, "I want you to perform a simple task for me, and then I will tell you how you can be cured." The vampire said.
    "What do I have to do?" "Good" said the vampire.
    "First, I want you to go to a ship named The Black Dawn and kill the captain . He and I have certain… History, if you want to call it like that. It's in the docks right now."
    "Fine, I'll do it.."

    Chapter 5

    Garros made his way to the docks, the ship the vampire spoke of was there, he saw a light from one of the windows in the ship, he guessed it was the captain's cabin.
    He started to walk towards the ship, walking slowly in the shadows, there were two guards there.
    He dropped some crates to make a diversion, by the time the guards got there, he was already on the ship.
    He entered the ship, only to see that the ship was ruined, and all the crew slaughtered.
    He heard some weird noises, he begun to walk lightly to the stairs ahead of him. Suddenly he heard footsteps, he quickly entered the shadows to see who or what was making the noises, a door was opened, and a walking abomination went out of there, it's face was covered with blood, one arm cut off, it walked slowly, then it stopped, Garros could hear it was sniffing, then the walking corpse turned towards him. Garros pulled out his bow, aimed, and shot the walking corpse in the head, it didn’t stopped, it continued to come after him. Then Garros remembered he had a flask of holy water that he had stolen when he was in the church.
    He threw it on the undead, *splash*, the walking corpse stopped, and turned into ash.
    Garros kept walking silently towards the captain's room.
    He opened the door, the captain was there, sitting, he made weird noises, Garros realized he was an Undead too, he threw another flask of holy water at him, the corpse got up, looked at Garros, and vanished.

    Chapter 6

    Garros got out of the ship, it was almost morning. He thought he could go back to the vampire at the alley.
    He started to walk a little bit fast, still in the shadows, he couldn't let the guards see him.
    When he got the alley, the vampire was not there. Garros ran back to his house, and went to sleep. When he woke up it was already dark outside, he went back to the alley. The vampire
    was there, "I did it" said Garros "He's dead". "Very good" the vampire said, "Very good indeed." "Now tell me! Tell me how I can be cured!".
    "Very well" "Heed my words for I will not repeat them. In the north part of the city, there is a castle and there there's a special artifact I would like you to obtain for me"
    "What is it?" "The Crows Necklace, this is the object I would like you to retrieve" "What do you need it for? How will it help me to come back to normal again?!" "This is none of your business. Do you want the cure or not?" "Yes…"

    Chapter 7

    Garros got to the castle, It was well guarded and he saw a small window at the side of it.
    He got past the guards with ease, and entered the castle.
    It was not long before he found the necklace. He turned around to see if there are any guards, but they were none. Something didn’t feel right, he went back the path he entered and got out of the castle. The vampire was there, "How is this possible?" Garros asked himself.
    "There it is" He gave the necklace to him. "Well done" the vampire said. "Now, I will tell you what you want to know." "The only way you can be cured is by dying." "What?!" Garros yelled. "How can this be? There must be another way" "I am sorry, but there isn’t."
    The vampire pulled out his sword and pierced it into Garros's heart.
    "This is it" the vampire said. "You are now… Cured."




    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    המסתורי
    מאת eyal1360

    זה היה יום גשום וסופות התחוללו בחוץ.קולות רמים של בכי נשמעו באוויר הקר."מצאתי אותו מונח לצד הדרך בתוך תיבת עץ שהייתה מרופדת בכמה שמיכות".
    אמר אדם בקול מרוגש ורך. הוא החזיק בשתי ידיו תינוק עטוף כולו בשלוש שכבות של שמיכות עבות,עשויות צמר כחול,עליהן ארוגים דרקונים אדומים.
    התינוק נראה כבן שנה והיו לו עיניים ירוקות עם גוון וורוד וקסום.עיניו הצרות שנעשו אדומות ממאמץ,לא הפסיקו להוריד טיפות מלוחות משק הדמעות שהתנפח מבכי ממושך.
    "מה את אומרת אנה?" שאל הקול בתמימות.
    אנה הייתה עלמה יפה.היה לה יופי ניגודי,שיערה השחור כנגד עיני הטורקיז הגדולות שהקרינו חום ואהבה.
    "איזה אנשים חיים בעולם הזה?איך אדם מסוגל לנטוש תינוק קטן כל כך " אמרה אנה ברחמנות.
    "מה את אומרת?לא יכולתי לראות תינוק סובל בחוץ בתנאים הקשים והמשתנים האלה ולחלוף מעליו מבלי לשים לב".אמר הקול בסמכותיות.
    קראו לו וויין.הוא היה אדם בשנות השלושים לחייו,שיערו הקצוץ נצבע בגוון כסוף והוא נישא לגובה של כמטר אחד ותשעים סנטימטרים.היו לו תווי פנים חדים ותמימים.הוא היה בעל עיניים חומות וגבותיו הדקות עמדו בצורה ישרה כפלס והעניקו לו מבט רציני.
    "אתה יודע שתמיד חלמנו לילד" אמרה אנה..."אבל בגלל המצב הקשה חשבנו לחכות עם זה.מי יודע אולי זה סימן מהשמיים שחלפת בדיוק במקום"."זו גם מחשבה שחלפה במוחי" אמר בהסכמה.
    אנה הייתה אישה אומללה רוב ימי חייה,כבר כשנולדה נאלצה לעבור ניתוח מחריד לכריתת ריחמה,לאחר שנולדה עם מום מולד שגרם לה לסיבוכים.
    אנה גדלה והייתה לנערה אוהבת,הייתה לה אהבה עזה לכל סוגי הבריות.היא גדלה למשפחה מרובת נפשות ותמיד חלמה שיבוא יום והיא תינשא ותקים משפחה משל עצמה,אך המציאות הייתה מרה מן החלום שחלמה,אנה הייתה עקרה.
    "אבל..." אנה חשבה לעצמה."אם זה שהשאיר אותו בחוץ רק הלך לכמה דקות?".ווין ענה בלי לחכות,"ואולי פשוט נטשו אותו...אני לא יכול להישאר עם מצפון נקי ולהחזיר אותו לשביל רק כדי לחכות שמישהו יאסוף אותו" הוא עצר לרגע,חשב ואז המשיך בהיסוס."בואי נשאיר אותו כאן אצלנו.אמנם ביתנו אינו גדול או מפואר במיוחד,אך אם נשתדל נצליח לסדר לו מקום ראוי ונגדל אותו כאילו היה בשר מבשרנו".שניהם הסכימו עם ההחלטה בלב שלם.הם לא יכלו לראות יצור כלשהו קורא לרחמים ולהישאר אדישים ובטח שלא להחזיר אותו לאותו שביל בוא נמצא.

    מאז אותו יום קודר החליטו אנה ו-וויין לעזוב את רוב עיסוקיהם ולמסור ולהקדיש את כל חייהם למען אותו תינוק.שניהם התייחסו אליו כמו אל בן ולא חסכו ממנו דקה אחת.
    חלפו להם ימים אחדים.כל הזמן הזה הזוג חשב על שם מיוחד.
    בוקר אחד אנה ראתה כי ווין נראה מרוגש.לאחר שניות של זמזום פזמון שהכיר,פנה לעברה ופלט מפיו...
    "חשבתי על שם" אמר כשעיניו קורנות."חשבתי על...אוקטוביוס.זה שם ארודיאני שמשמעותו עוצמה וזה גם מתאים לחודש שבו מצאנו אותו." הוא הביט באנה וחיכה שתגיד את דעתה.
    "אני חושבת שהשם הזה יתאים לו בהחלט" השיבה בשמחה.
    הזוג הצעיר היו מאוחדים גם בנפשם,מריבות ביניהם היו נדירות בהחלט וגם כאשר התווכחו עשו זאת בנחת רוח לשמה.
    אוקטוביוס היה ילד מיוחד.הוא קלט דברים במהירות רבה והיה בעל יכולת תפישה שכלית גבוהה יחסית לילדים בני גילו. כבר כשהיה בן שנה וכמה חודשים למד ללכת בלי ליפול וידע לדבר שפה שוטפת ולהבין אינטלקטים מסובכים יחסית לגיל כה מוקדם.
    אנה לימדה אותו לקרוא מגיל צעיר ו-וויין לימד אותו לכתוב.למרות שהם היו בני המעמד הנמוך וכסף זה לא דבר שזרם להם בין הידיים,הם הסתפקו במה שהיה.
    ווין עבד כרוכל פשוט,הוא היה חכם מאד,אך מכיוון שלהוריו לא הייתה דרך לרכוש לו ידע, היה נוהג ללמוד מחבריו השונים.
    בדרך זו למד לקרוא ולכתוב.היה לו ידע בסיסי בנושא מסחר בין אנשים,אך הוא פיתח את הידע הזה עם הזמן.
    ווין היה אדם אהוב בקרב חבריו ואנשי אורח שונים,אך המצב במדינה לא היה מזהיר.לכן היה עובד כמה שעות,מרוויח את המעט שיכל להרוויח וחוזר אל ביתו.

    אנה הייתה עקרת בית. למרות שתמיד רצתה לפתח את השכלתה ואת מעמדה לא יכלה למצוא מקום שיכבד את צרכיה מספיק ולכן העדיפה להקדיש את עצמה למטלות הבית ולבעלה.
    אוקטוביוס העניק להם שמחה.הוא חייך תמיד.
    הוא הרבה לשהות בחברת הוריו המאמצים גם כשגדל מעט,הם היו נוהגים לדבר על כל דבר,החל מהדברים המשמחים ועד לסודות הכמוסים ביותר.
    למרות שהיה לו כמעט הכול,הרגיש אוקטוביוס כי חסר לו משהו.זאת הייתה הרגשה פנימית בלתי פוסקת שרק גדלה עם הזמן.חסרו לו חברים.למרות שהיה ילד אוהב וחברותי ילדים זרים היו נרתעים מפניו. הוא אף פעם לא הבין זאת. למרות מאמציהם של אנה ו-וויין לעזור לו להכיר חברים הוא החליט לוותר.מאמציהם הרבים העלו תהו.
    עם הזמן נהג להסתגר בחדרו. הוא חי עם הרגשה שהוא לא כמו כולם.שיש בו משהו שונה.
    ילדים בני גילו כינו אותו "אוקטובר השחור".טענו כי הוא מביא עמו מזל רע,קללה אשר רובצת על הסובבים אותו.
    אוקטוביוס עבר את רוב זמנו במחשבות מחרידות.הוא חשב לעצמו רוב הזמן שאולי מקומו לא נמצא בעולם,היה מדמיין שאנשים ברחוב קוראים בשמו,שמעריכים אותו כראוי.היו לו חלומות שהיה רואה בהם את הוריו,אך כשהיה מנסה להביט בפניהם היה מבחין בכך שהן ריקות,חסרות תווי פנים.באחד מחלומותיו הבחין בילד צעיר אשר הסתתר מאחורי חבית עץ גדולה,הילד ישב מכווץ וכשסיבב ראשו והביט בעיניו,ראה אוקטוביוס את הפחד שרבץ בו.
    הוא התחיל לתהות מה לא טוב בו. השנאה בתוכו כלפי החברה הלכה וגדלה עם השנים.היא לא הפסיקה לגדול ולצמוח,כמו צמח מטפס. כשהיה יוצא מן העיר היה נתקל בכל מיני קללות עסיסיות שנזרקו לעברו ובאנשים רעים.הוא התחיל להיות חסר סבלנות ופעם אחת גם קרה שנתקל בילד מבוגר ממנו שזרק לעברו עלבון וזאת הפעם הראשונה שאוקטוביוס לא יכל לשלוט עוד בכעסו ופשוט התפרץ בזעם והתנפל על הילד המסכן ולא הרפה ממנו,עד שהעוברים ושבים ניתקו אותו מאחיזתו הפראית. מאז הפך להיות מנודה.כשהיה נכנס לפונדקים באזור היה סובל מיחס משפיל ומעיניים נעוצות.במהרה הפך אוקטוביוס לבדיחה אשר משוטטת לה בעיר.
    ההשפלה הגיעה גם אל וויין ואנה.האשימו אותם בכל מיני האשמות ריקות מתוכן."תרסנו את הבן שלכם!" אמרו,"אולי פשוט מקומו בבית,שיקבל זאת".
    כמה פעמים מצא עצמו וויין מתווכח עם הורים של ילדים שונים ומנסה להגן על בנו מהשמצות מיותרות.

    .....................................
    "יש בי משהו שונה" פלט אוקטביוס ערב סגרירי אחד."לפעמים אני מרגיש שאני לא שייך לכאן.אני מביא רק צער וכעס בכל מקום בו דורכת רגלי." הוסיף כשקולו נשמע שבור.
    אנה קטעה אותו."אל תאמר דברים כאלה.אתה יודע שאין בך דבר רע "."אתה יודע כמה אנחנו אוהבים אותך? אנו רוצים שתהיה מרוצה ככל האפשר" הוסיף וויין."אבל...." אוקטביוס החל להגיד."אני מנסה לגרום לאנשים סביבי להבין שאני בדיוק כמו כולם.אז למה לא מקבלים אותי?ולמה נועצים בי מבטים כל הזמן?"
    "אתה יודע..." השיבה אנה."לאנשים יש מנהג מגונה שנקרא ביקורת.הם לא יכולים לקבל אנשים שטובים מהם או מיוחדים מהם...מיוחדים כמוך".וויין הוסיף בתקיפות "אתה צריך להבין בן.אתה תהיה תמיד מיוחד בדרך שלך.אל תיתן לדעות ולמעשים של אנשים כאלה להמעיט מערכך,תדע שאתה צריך להעריך את עצמך בזכות מי שאתה,ולא לתת לאף יצור להשפיל אותך .."."אנחנו אוהבים אותך יותר מכל דבר" הוסיפה אנה בחיוך עדין.
    זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתנהלו שיחות כמו זו,מדי חודשים של רגשות אשם ונחיתות היה צורך בפורקן רגשי אשר הוריו לא היססו להעניק לבן חסותם,הם התפללו שהמצב יתהפך לטובה למענו.

    שלושתם עמדו זה מול זה בשתיקה ארוכה עד שאוקטביוס חתך את השקט התנשף ואמר כי הוא מבין ,"אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדיכם" חיוך מאולץ עלה על פניו.הוא השפיל מבטו ופנה ללכת לכוון חדרו שהיה במרחק צעדים ספורים מדלת הכניסה.
    השעות עברו באיטיות רבה. במהלך הזמן הזה וויין ואנה לא הפסיקו לדבר ביניהם.
    בשעות הערב המוקדמות התיישבו במטבחון שנמצא כמה צעדים מימין לדלת הכניסה. הם דיברו בנחת ביניהם,השתדלו לא להישמע. "אני חושב שהגיע הזמן שנספר לו" אמר כשפניו חיוורים."אתה בטוח שזה הזמן המתאים לזה?" היססה אנה.
    הם התלחששו בשקט וכמעט שלא נשמעו. "הוא מספיק בוגר כדי לדעת מהי האמת."
    לאחר שהביטו זה בזו,הגיעו להחלטה משותפת בין שניהם.הם יספרו לו.
    הם צעדו בצעדים קטנים ושלווים אל חדרו שהיה חשוך.
    הוא ישב שם בחושך, בוהה בתקרת החדר הגבוהה,היא הייתה מלאה כתמי צבע אפור שהזכירו בצורתם ענני גשם. הוא היה טרוד עד כדי כך במחשבתו ולא הבחין בהם בשעה שעברו את פתח דלתו.
    " אוקטביוס.." וויין נשמע כשקולו צלול.
    אוקטביוס הניע ראשו בקפיצת בהלה וחזר לתודעתו.
    "יש דבר מה שהיינו רוצים שתדע" הוסיף.אנה עמדה סמוך למיטת העץ הבלויה והביטה בעיני בנה.הוא הביט בשניהם בתמיהה והקשיב לכל מילה ומילה.
    היה מתח רב באוויר,האווירה התמלאה לחצים ואז פתח וויין בסיפורו.

    "זה היה כמעט לפני שמונה שנים.התקופה הייתה קשה והמצרכים בביתנו התמעטו וכמעט נגמרו,לכן יצאתי לאחד הכפרים הסמוכים לזודיאק,לקנות מצרכים שונים.במהלך דרכי לכפר סטימבורג השוכן כשלושים קילומטרים דרומית לזודיאק נדדו מחשבותיי.הן קפאו על עומדן כשעמדתי מרחק כמה מאות מטרים משערי העיר כששמעתי לצד השביל הראשי שהיה ריק מאנשים,בכי מחריד וצרחות שהגיעו מתוך תיבת עץ אלון קטנה שנחה לה לצד השביל.סקרנותי גברה בקרבי ובאיטיות רבה צעדתי אל עבר התיבה,ומה שנגלה לעיניי היה מראה שעורר בי רגשות עזים.הבטתי היישר אל עיניו של תינוק כבן מספר חודשים.עטוף בשמיכות צמר כחולות שעליהן מודפסים ציורים של דרקוני אש אדומים.היו לו עיניים בצבע ירוק עז עם גוונים של וורוד שתאמו את צבע לחייו הוורודות.בלי לחשוב פעמיים החלטתי לקחת אותו והתחלתי לצעוד במהירות בחזרה לכיוון זודיאק,שכחתי לשם מה יצאתי מהעיר.זה היה יום גשום וקור מקפיא עצמות שרר בחוץ.
    כעבור כשעה של הליכה מהירה נכנסתי הביתה ונעמדתי מול אנה" היא חייכה חיוך קטן."היא הייתה מופתעת כשראתה שבידיי תינוק.כעבור שיחה קצרה החלטנו אנה ואני להשאיר אותו בביתנו...". "קראנו לו... אוקטביוס!!" אמרו ביחד.
    לאחר רגע עיכול החלה תחושה של חנק לחלחל בגרונו.הוא הביט בשניהם במבט חלול וריק מהבעה.הוא לא ידע מה לומר,זה נחת עליו כמו רעם ביום בהיר.כשניסה לדבר מילים לא יצאו מפיו.מחשבות רבות התרוצצו בתוך ראשו המבולבל.אנה מהרה והביאה כוס עם מים.היא הושיטה את זרועה לעברו כשהכוס רועדת בידה,אך הוא סרב בתוקף.
    כעבור שניות שנראו כנצח לקח מספר נשימות עמוקות וניסה להגיד.
    "אבל...." אמר בגמגום ואז בכעס,"למה לא אמרתם כלום אף פעם!?" התפרץ כשחום וחוסר וודאות חונקים את קולו.אנה ליטפה את שערו השחור בידה. וויין אמר "חיכינו כל הזמן הזה לרגע המתאים אוקטביוס " ענה בצער.
    "אתם יודעים מי הם הורי האמתיים?" שאל בזמן שמכה את דמעותיו וניסה להרגיע את מחשבותיו."מצאתי אותך רק עם השמיכות בהן היית עטוף. הלוואי וידענו מי הם הורייך האמתיים"."יהיו אשר יהיו" הוסיפה אנה,"אני בטוחה שאהבו אותך מאוד ושליבם נשבר כשנאלצו לעשות זאת. אך כנראה לא הייתה להם שום ברירה אחרת" .
    כעבור מספר דקות הם הניחו לו לנפשו ועזבו את חדרו בעיניים אדומות ודומעות.
    עכשיו נותר לבד בחדרו.
    התיישב על מיטתו כשכעס מציף אותו.מי היה לפני שמצאו אותו? למה הוריו עזבו אותו בקור?מה עליו לעשות עכשיו?
    שאלות רבות התרוצצו במוחו במהלך אותו לילה שנראה היה כי עצר מלכת.
    שאלות רבות שנשארו ללא מענה...

    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    The battle amidst the dunes: Memories from the Akurian campaign – Part I

    By Seter





    [Written in Alzhedo]

    The faint desert breeze greeted us as we marched out of the main gates of Calimport towards the western wastelands. Our forces summed to eight hundred strong and included light cavalry, archers, footmen and light siege weapons. Our destination – The territory of the Akurians, who lately laid siege and terror on our trade routes, killing both soldiers of his majesty and innocent commoners alike…

    *****
    I remember how the Syl-Pasha reacted in light of this vile threat. I remember how he ordered mobilization of troops without a second thought, all in the defense of the great empire of sand. He sent his most skilled soldiers to defeat the Akurian threat for the sake of us all…

    *****
    And so we were on our way, to battle. Not knowing how will it end but praying to lady luck to smile upon us. The marching of this vast army echoed through miles, conquering the hearts of even the bravest of warriors. The drums and trumpets wailing into the air, tunes of victory and war. The clashing of armor and scimitars added to this army a nature of a well working machine of war, generating confidence in the hearts of the commoners who watched us as we passed them by. It was a glorious vision to behold, a vision that inspired every one who gazed upon it.
    And so we were on our way, to battle, to an easy triumph or so we thought. As we passed the high dunes of Charkann'ah we could hear a faint roar which grew more and more powerful and more fearsome – The enemy was waiting for our arrival, the enemy was there strong and ready.
    As we drew closer to Fort Ah'jakor, the home of those rogue savages, the young soldiers began to waver and how could they not? For those brutes were there in full force – Two thousand strong! Oh how fear slowly sneaked up into my heart seeing this large and intimidating army, the same army that we had to defeat…

    *****
    The Akurians were a vile savage clan who crossed our boarders from the north and settled into the western wastelands. They built their settlement around an abandoned old fort, that was named by our elders as Ah'jakor which means "The sharpened rock". A scout was once sent by the Sly-Pasha himself to learn more about the Akurian invaders…. A month later a patrol of soldiers found his remains impaled on a wooden pole. His hair was burnt, his eyes were torn out, and his guts were opened. It was the first of many victims, with every victim we lost to them the Akurians became bolder and more cruel.
    They were as if spawned from the womb of giants but moved with the agility or werecats and had the strength of a bull. An enemy that seeded terror in the hearts of the Calishites, an enemy that needed to be stopped…

    *****
    We stopped just as we reached the canyon, remaining close to Trfaik's pass. The roars became even stronger and the clashes of axes against shields were added to spread panic among our ranks. Their army's structure was in a disarray, hardly able to follow orders in our military standards, but a wise man once said that disorder and lack of strategy can sometimes be the end of a well trained army because you know not what to expect.
    We quickly arranged our lines and forces. Part of our archers remain on the canyon's bottom with the footmen and cavalry while the other part was positioned with our light siege weapons on the mountains for a long and more effective range. The footmen drew their scimitars and readied their shields while the cavalry readied their spears. We decided to wait and draw the Akurian in, letting them do the first move.
    We didn’t wait for very long for the savage horde grew restless, after all patience is never the strongest point of the brutal forces. And so they started their approach, their pace become faster and faster with every moment that passed. Their speed was almost demonic as they closed a mile in a matter of couple of minutes. General Masada drew his falchion and signaled the men on the mountain to release a barrage of arrows and heavy stones and quickly after we could hear the sound of a barrage released towards the advancing menace. As it hit its target we could see dozens of Akurians fall yet the rest of the army pressed onward never ceasing even though the first barrage took them by surprise, so did the second and the third and the sixth. They lost warriors but their courage and lust for blood never decreased as they charged our position…

    *****
    It is said that the best way to begin a battle on the field is by ranged skirmishes. It draws the enemy from his position and causes him to alter his plan and help the other side to continue with his and set the pace of the battle.
    A wise military leader also does all he can to try and prevent the other side to have an option to use such method for it can shift the campaign from one side to the other.

    *****

    The Akurian scourge was now closer and closer to the position of our front lines and so the skies quickly became clear of arrows and heavy boulders with attempt not to harm our own.
    General Masada gave the word and a barrage of spears was launched forward toward our assailants but such attack had less luck and the approaching menace suffered only a mere handful of casualties. They were now closer than ever and their sight grew more fearsome and disgusting and suddenly the clashes of armors was heard yet again only this time it was due to trembling.
    General Masada noticing this quickly drew breath and yelled: "We do not fall back! Rememer that we are all Calimport's finest and boldest! We shall make these savages pay for their past deeds and deny them their future! This ends now…. For the Syl-Pasha and for Calimshan!"
    And just as soon and as sudden the trembling has started it ceased and courage was once again apparent in the faces of our brave protectors, the soldiers of Calimshan.

    *****

    As the army started it march toward the Wastelands I glanced back to the palace and could see the shadow of the Syl-Pasha gazing through the window upon us. Could it be that doubt of this mission nested this ruler's firm heart? Did he fear for our very lives?
    And all of a sudden I turned my gaze away from the palace and back to the road. A faint grin appeared upon my lips and I thought to myself that such is a mere silly notion for our Majesty is strong and his faith in us is even stronger. And so while mounted upon my horse, advancing toward our goal I promised myself – I will not fail you, my Syl-Pasha, I shall match my devotion to your faith and succeed.

    *****
    "For the Syl-Pasha"! The footmen roared as General Masada gave the command to charge the Akurian beasts and they quickly leaped from their position with speed. Their destination – The Akurian army's center.
    The clash of sword and axe was imminent as the two forces now drew closer to one another… Each side matching its speed to the other side.
    The two forces were just mere steps away from each other, within reach….Of death or victory.






    שתף ב-Google+

  8. #8
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    Tale of Four and one More
    By shai182





    Cold morning breeze swiped across the village as the elven maiden, covered with cloak and hood over her head walked in to it, gassing from side to side at the people surrounding her, working on every day chores, trying to earn a living as they say, but none know what happened the night before, the world seem to be a bluer for some one that seen what our elven maiden did, she enters the inn, a name of which she barely made out, but dragon was part of it, she found a table in the far corner, steeling down in one of the chairs, griping her stomach, in apparent in pain then sighs light, pulling her hood back exposing her red hair. She sits back trying to relax, as the bar maid comes near her with her brown, with olive colored dress and blonde hair, leans over the table and speaks:
    “Hello” she smiles softly “I’m Annie, if you need anything just call my name”
    The elven maiden raises her green eyes to her watching with pained expression, asking what seen a strange question:
    “Where am I?”
    The waitress blinks for a moment then tilts her head to the side examining the elf as she answers:
    “In the city of Fornol ma’am, in Dragontails inn ma’am”
    Then she widens her eyes as she notices something:
    “Are you hurt… by the gods what happened”
    The waitress leans closer to the elf as she touches her hand, a hand that retracts it self faster then Annie can move:
    “Look Annie” the elven maiden shrugs her face “if I needed care I would head for a temple, what I need now is a drink and some piece and quiet” she then gives her a cold stare that caused Annie unease “ma’am I was just…” Annie made a concerned gaze, making the elf relax a bit and look away “look, get me wine, and… If I need some one to talk you I will call you… for now I need my rest” the elf settled down lightly as she watched that the waitress walks off still not moving her worried gaze of the elf.
    But before Annie returned to the table, the elven maiden’s eyes slowly collapsed from exhaustion.
    After what seem like a day, the eyes opened up to a roof that didn’t resembled to the inn’s, and a soft bed replaced the wooden chairs, as the elf tried to move she groaned in pain a pain she forgot about, as she looked under the covers seeing fresh bandages applied to her stomach, the her attention pulled of the bandages to the lack of clothes on her, with a sighs she gazed around the room for her belonging not to find anything of hers what so ever, and the room was well organized, all the shelves seem to be properly arranged with books and scrolls the closets stood in one spot but nothing about this room would say a word about the missing clothes, she flops back in to the band shrugging her lips in failed attempt to remember how she got here.
    “Well why these things always happen… I need to stay away from human inns” she examines the roof “Well I know better then that” she sighs lightly “I will always go to those inns… seeming I like the attention…” she puts a small smirk on her face, but her self reflection cut shirt by the sound of rapid foot steps behind the door, she take hold of the covers and lift them to the neck, gazing at the door.
    The foot steps slow down a bit by the door, a moment later the door opens wide and Annie enter to the room with a small tray in one hand and the armor that was on the elf along with the equipment in the other, this girl seem to be a lot stronger then she appeared.
    She placed the tray on the table at the far end of the room, on that tray was a cup of what it seem water, and plate of food, steams rising off it, and the smell told the elf that it was potatoes with cow meat, and some souse that made the drool work over time in the elven mouth, but she quickly shrugged those thoughts off her mind, and watched as Annie delicately ranged the armor and the rest of the equipment on a chair, everything seem clean and as if it was new.
    “So… what happened?” the words that left elf’s woman lips startled Annie as she jumped back like a kid, turning her eyes to the bed.
    “ Oh, you passed out” she replayed after calming down as her hand resting on her chest “And I asked them to get you here” she smiled with the same softness as before in the inn.
    “And my clothes… I hope you took them off and not some old healer” she gives a questioning gaze at Annie, as Annie flushed a bit and then smiled “don’t worry I did that, and applied bandages” then Annie walks near and pulls the covers away, with a great resent from the elven woman “Hey, that is one thing then I’m out in the dream world and another then I’m awake” pulling back the covers, making Annie stop “ sorry, I just wanted to see if the bleeding stopped” her eyes shown true concern as she watched the elf, and the elven maiden sighed pooling of the covers “just get me something to wear, this is uncomfortable as it is” Annie smiles, and begin to examine the bandages, then after confirmation of no blood she rushed over to the gear and brought back some silk loose dress to the elf, who shrugged at the choice but reluctantly put it on her self. “Well in this thing I will not have to tolerate the pain” the elf sighs as she watches her leather armor, then to the tray on the table, Annie that followed the gaze quickly rushed to the table getting the dish for her guest “Well true this armor was so tight, had to spent nearly an hour taking it off you” she places the tray in front of the elf as she stands beside the bed watching.
    “Is something wrong?” the elf asks as she feeling the eyes on her head.
    Annie blushes a moment and then walks away “No, just wanted to see if it’s to your liking ma’am” elf shrugs a moment “you can call me Aliana” she gaze at Annie and smiles reassuringly, Annie returns the smile and joyfully sits on one of the free stools in the room “A pleasure to meet you Lady Aliana”.
    Aliana slowly finished her meal while Annie watching her quietly, as she finish the dish Annie swoops up to her feet and rushes of to the bed taking ht tray. “Thank you* Aliana spits out as Annie about to leave the room, stopping her at the door step, she turned to Aliana with smile and keeped walking.
    “Now why would she be so nice to some one she does not know?” those thoughts escaped Aliana’s mouth as she set in the bed, waiting for her hostess to get back. Aliana then watched the door slowly, waiting for Annie to get back. The moment she walks back to the room Aliana throws a question “Why….?”
    Annie a bit in disarray blinks and replies; “Why what Aliana?”.
    “Why are you doing this?” Aliana looks around for a moment them back at Annie “For all you know I’m a criminal of sort, why help me?”
    Annie a bit taken back at the question then smiles and replies “Because I know you are not one of those” this created light confusion for Aliana her head at the moment could not think well and she watched any awaiting for an explanation, and she didn’t waited in wane; “Well for one, I already meet you a few weeks back ma’am, you where brining in an wanted criminal to the militia along with your friends” she smiles “Turning in for coin, so I figure you ever a bounty hunter or an adventurer” Annie’s eyes fall on the dark green armor with dark golden stripes on it, “And by the look of that armor I would say you are and adventurer”
    Aliana set with nearly wide open mouth as she watched the girl explain, “Gods so what I still can be a killer or a thief” Annie smiled a moment then she took out a small medallion from her pocket, and Aliana’s eyes go wide open, the medallion had light dark green with an Oak engraved in to it, “Is that mine” Aliana asked as she reached forth to take it, but Annie pulled it away, “No this one is mine, yours in your back pack milady” Aliana sighs and then watches Annie questionably again “Who are you really, not many have that medallion and fewer ever show it in open” Annie smiled and then walked to the cabinet, retrieving a dark saber out of it, the blade seem to be more ceremonial then a weapon, “The medallion was given to me then I married my husband” she then gives the blade to Aliana who’s eyes go wide and a name slips out from her lips “Marik” Annie smile as she hears it, “he was here the I brought you in milady, and he helped me to bring you in here then left to meet with your elder, or something” Aliana sighed and then lay back to the bed, watching the sealing again “I didn’t needed that kind of attention” she sighs eying a small smirk on Annie’s face as she replies “Marik said the same thing, but he knew that something terrible happened if you got hurt so…” Aliana cut in to the words “he thought it be best to report to my mother… I hope he is reporting to her” she shrugs a moment as she searches for an answer from Annie, but Annie didn’t have one.
    “May I inquire what happened to you milady, who harmed you so…“ Annie shrugs her eyes a moment “brutally”
    Aliana sighed a moment and then turned to the window that stood to the left of the bed, “You know, my house have enemies on all the lower Plaines of Abysse” Annie nods lightly “So I heard from my husband” Aliana sighs as she stands up and walks to the window “Well one of them managed to get to me, thinking he could kill me…” she looks down to where her bandages under the dress, “But you send him back…right?” Annie watched her hopeful, but didn’t got an answer only a soft yelp, at this point she stopped questioning her guest, and left the room to make some tea, leaving Aliana by the window, with her quiet tears, and what ever happened in that fight to her.

    Thought now it is for sure that the creature that did this will pay far more then the mire pain of the nine hells.





    שתף ב-Google+

  9. #9
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    הודעות
    2,104
    בחרתי את הסיפור של rpgeek מכיוון שהוא קליל, נחמד ויש לו הומור עצמי חביב.

    גם הסיפורים האחרים ראויים לציון במיוחד של seter, אבל המקוריות של rpgeek הפעם ניצחה
    שתף ב-Google+

  10. #10
    הצטרף בתאריך
    05.02.2007
    עיר
    תיל אביב
    הודעות
    706
    מתי התוצאות הסופיות?
    שתף ב-Google+

  11. #11
    הצטרף בתאריך
    15.10.2006
    הודעות
    11,582
    נכתב במקור על ידי rpgeek
    מתי התוצאות הסופיות?
    ביום ראשון הבא.

    שתף ב-Google+

הרשמה