תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 7 מ 7
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    15.12.2006
    עיר
    עזבו אותכם קטנות...
    הודעות
    11
    סילביה היקרה

    השעה עכשיו היא שלוש לפנות בוקר.
    אני פה כבר כמעט שבועיים ועדיין לא קיבלתי העברה.
    קר פה מאוד, ושלג לא מפסיק לרדת.
    למזלי ציידת אותי במעילים חמים, אני אוהב אותך מאוד.

    אנחנו שומרים על כביש ראשי צפונית למוסקבה.
    כבר יומיים לא ישנתי, אבל יחליפו אותי בשמירה בעוד כמה דקות.

    יחד איתי שומר עוד בחור צעיר ממוסקבה, ועוד שני אוקראינים.
    כולם פה מאוד נחמדים, וההווי טוב.

    שלשום הותקפנו, על תדאגי אף אחד לא נפגע.
    דימיטרי חטף כדור ברגל, אך הוא פונה לבית חולים במוסקבה, ועכשיו הוא בסדר.

    אני אשמח אם תשלחי לי סיגריות.
    סיגריה היא מצרך חשוב כאן.
    משלמים עשרים דולר לקופסה של ארבע סיגריות.
    כבר יותר משתלם להפסיק לעשן.

    כרגע אנחנו מחכים למשלוח של מזון שצריך להגיע מהאזורים הכפריים.
    אנחנו אוכלים רק שעועית כבר כמעט חמישה ימים.
    זה טעים, אבל מסריח.

    בוריס דואג להכניס למרק גם קצת בשר, כדי שמישהו יאכל.
    הוא הטבח דרך אגב.
    גם הוא ממוסקבה, טוב אמת לא ממש ממוסקבה, הוא מסמולנסק.
    הוא הבטיח להביא את כל החבורה לשם בסוף המלחמה.

    אשתו מנגנת על פסנתר, ויש להם פונדק.
    הוא מספר שמגיעים אליו מכל רוסיה, ואפילו מפולין.

    יש לו שני בנים ותינוקת.
    הוא הראה לי תמונות שלהם.
    אני כבר מחכה שתהיה לנו תינוקת משלנו, או תינוק.
    כשנתחתן כמובן... אני מקווה שבקרוב, כשתגמר המלחמה.

    אני עונד את הטבעת כל הזמן.
    היא חשובה לי יותר מחיי.
    אני אוהב אותך, אני ישלח לך מכתב כשנעזוב את האזור.
    אני מקווה מאוד שזה יהיה בקרוב, המפקד אמר שזה תלוי בתנועת הטנקים.

    טוב אני צריך להאיר את סשה, הוא שומר אחרי.
    אני אוהב אותך מאוד

    ביל סטיאוארט ג'ייסון – מוסקבה 1941



    ביל קיפל את הדף הצנום שעליו כתב את המכתב וטחב אותו בכיסו.
    הוא זרק את עט הדיו השבור שהכתים את חולצתו על השלג הלבנבן הקפוא, וקם ממקומו ליד מכונת הירייה הכבדה והחלודה.
    חתיכות מתכת כיסו את מעילו.

    אף על פי הקור האדיר ששרר, הוא הוריד את כפפותיו העבות על מנת לבדוק את חום גופו של חברו לשמירה.
    ביל הניח את כף ידו הנוקשה על מצחו העדין של סשה.
    שיערותיו החלקות השחורות והקפואות התנפנפו ברוח הקרה של מוסקבה.
    הוא היה קר מהרגיל.
    נזלת נטפה מאפו ישר על מעילו החום הארוך.

    "סשה, לקום, לקום מהר" לחש ביל.


    סשה התעורר בפתאומיות וקם על רגליו.
    הוא העביר את ידו הימנית על פניו על מנת לנגב על שובלי הנזלת שעיטרו את אפו, לאחר מכן טען מחסנית בנשקו, והתיישב ליד מכונת הירייה.
    סשה הוציא מכיסו סיגריה חצי גמורה, והדליק אותה בגפרורים שהיו זרוקים ליד המחסנית.

    "תשמע לי ביל" הוא אמר ומבטא רוסי כבד, ושאף שחטה אחת קטנה, "על תעיר אותי אף פעם בלחישות, הייתה לי חוויה קשה בקשר לזה".
    הוא הסתכל על הכביש.
    רסיסי קרח עטפו את העשבים למרגלותיו.

    סשה הוציא את העשן מפיו, ואז חזר לדבר:
    "שרתתי בהתקפות הראשונות, והעירו אותי בלחישות בזמן התקפה, ומאז אני מפחד שכשמעירים אותי בלחישות זאת התקפה, על תעשה זאת שוב לעולם".
    "בלאט, נגמרה לי הסגריה".
    סשה שאף עוד שחטה אחת אחרונה, ואחז בשתי ידיו בבקבוק וודקה שהיה זרוק על האדמה.

    "תשתה, לחיי אמא רוסיה" הוא אמר.
    "אאאה... אתה בעצם לא מפה, אתה אמריקאי, טוב.. אז תשתה לחיי התירס, אני לא יודע מה אוהבים אצלכם שם באמריקה".
    ביל פתח את פקק המתכת על הבקבוק.
    "לחיי השלום", הוא לחש ולגם מהמשקה החריף.
    סשה צחק בצחוק רוסי טיפוסי, ושתה גם הוא מנה גדולה של וודקה.
    עיניו השחורות הגדולות נפתחו לרווחה.
    "איאיי... משקה טוב במיוחד", הוא אמר וטחב את הבקבוק בכיס מעילו העבה.

    "שיישאר לאחר כך".


    שני החיילים בהו בדרך הקפואה, בפרצופים מוזרים.
    טיפות גשם עדינות ירדו מהשמים והשמיעו צליל חלש כאשר נפלו על גגון המתכת בעמדת השמירה בשולי הכביש.
    "טוב אני הולך לישון", אמר ביל, ונשכב על האדמה ליד עוד שני חיילים רדומים.
    "תישן בלאט, גם ככה משעמם פה".

    סשה סובב את ראשו לבדוק שבקבוק הוודקה עוד בכיסו, ואז הסית את מבטו חזרה לכביש.
    הוא ניגב שוב את אפו המנוזל ואז התחיל לדקלם בקול בס צרוד:
    "ממדרונות השלג בצפון עד שקיעות החמה בדרום אמא רוסיה עומדת גאה, מול כל אויביה אוכלי המתכת, היא נלחמת בכוח וחוכמה. בקבוקי משקה עימנו, ודגל בליבנו נעוץ, עוד איתנים אנו, ולמוות לא נרוץ. כמו עץ עומד במלחמה, ממול שדות קפואים, אנחנו נלחם בכוח נגד הכופרים. ואם ישנו עוד ילד קט, שדם סובייטי בו.
    אנחנו נלחם חזק רק למענו."
    סשה הזיל דמעה קטנה בעינו הימנית, ואז ניגב אותה מייד.


    "בלאט, תכף בוקר."


    השמש הפציע בשמיים הקודרים, והגשם הפסיק לרדת.
    קרני אור שמימיים האירו את החיילים הישנים בעמדות השמירה בשולי הכביש.
    רדיו קטן וקפוא בעמדת השמירה ניגן אופרה רוסית של בוקר אביבי במוסקבה.
    דקות אחדות של שקט מופתי הדהדו כמו יבבות חיילים בוכים בשדה גדול.
    פתיתי שלג לבנבנים ירדו מעל לקסדות המתכת הכבדות על ראשי הלוחמים השוכבים.

    ואז משהו שבר את ההרמוניה התמידית.
    עשרות טנקים עברו על הכביש במהירות מופרזת, וערערו את שנתם של החיילים.

    "לאן זה?" שאל סשה את אחד המפקדים שנסע הג'יפ משוריין צמוד לאחד הטנקים.
    "הגרמנים הגיעו לסמולנסק, הם השמידו את כל הצי האווירי, בקרוב הם יגיעו גם למוסקבה."
    "סטלין נתן הוראה לשלוח לשם טנקים, בקרוב גם אתכם ישלחו".
    "אייאי, אמא רוסיה רוצה מלחמה", צחק סשה ואחז בחזקה במכונת הירייה.
    המפקד הסתכל עליו במבט מרחם והמשיך לנסוע.
    אבק יצא מבין גלגלי רכבו, וטיפות של שמן וזפת טפטפו מנעליו.
    אילו היה מבין סשה מדוע הביט בו כך המפקד.

    אילו הבין מדוע.


    עיניו נצצו באור השמש העולה, ושיערו התנפנף ברוח.
    כמו תמונה מסרט דרמה ישן, הוא בהה בטנקים העוברים על כביש הבטון הרחב.

    שעה תמימה עברה בשקט רגוע.
    מידי פעם עברו כמה חיילים כשבידיהם מתרסים גדולים.
    הם פיזרו אותם על הכבישים והמשיכו ללכת.
    כנראה למקום בטוח יותר.

    פיצוצי תותחים הדהדו באוזני החיילים השומרים כל כמה שניות.
    שברו את השקט עד להפגזה הבאה.
    מוזיקה עדינה התנגנה.
    אופרה רוסית ככל הנראה, או לפחות מה שהרדיו שידר באותו הזמן.
    ואז נקטע לפתע השדר.
    רעש חלש נשמע.
    ככל הנראה שיבוש בתדר, או שמא מקרה חרום?
    פחד מצמרר שרר בפתאומיות בעמדה.
    רחש הרוח הנושבת על עלי העצים הסית את מחשבתם של החיילים מהרדיו, והפנה את מבטם לשמים, לכיוון העיר סמולנסק.
    מבין העננים הגדולים שעטו עשרות מטוסים גרמניים, כמו ציפורי מתכת הרתומות למרכבת השטן.
    בצלילה מחרידה הם חתכו את השמים, והתקדמו לכיוון העיר מוסקבה החשופה.
    "לתפוס מחסה!", צעק לפתע יורי והחזיק את ראשו בין ידיו.
    מטר של כדורי מתכת ירד על עמדות השמירה.
    חורים ענקיים הוטבעו על קירות הבתים מסביב לכביש ומעבר לו.
    החיילים נשכבו במהירות על האדמה, והחלו לזחול לכיוון העיר.
    ערמות של גופות מחוררות ומלאות דם מלאו את הרחובות.
    פרצופים מתים התקועים בהבעה מחרידה עיטרו כל פינה על מדרכות הכיכר.
    יורי רץ מהר, והסתתר מאחורי חומת בטון קטנה.

    "רוצו! רוצו!", הוא הורה לחייליו, שזחלו בין מבני העיר, ונורו למוות.


    הוא הסתכל לשמים.
    אדם אשר מחכה למלחמה, מגיע לו להלחם.
    אך כאשר ראה יורי את מכונות ההרג הגרמניות, הוא חשב פעמיים.

    היה זה מין רגע של רוגע.
    בזמן שמסביב אזרחים נטבחו, יורי בהה באופק הקורץ לו מעבר לבתים הגבוהים.
    תוך מחשבה על תקופה יפה יותר, שקטה, הוא דמיין את אשתו וילדיו, מסתכלים עליו.
    מחייכים אליו דווקא בשנה הקשה ביותר שלו.
    רצים איתו בשדות הפתוחים של רוסיה, כמו שהוא אהב.
    "אני איתכם תמיד, על תדאגו לי", הוא אמר בליבו.
    בחיוך רחב שפתיים הוא הושיט להם את כפות ידיו המצולקות.
    "אני אוהב אתכם, אני אוהב..."

    "המפקד! תתעורר המפקד!, אנחנו מותקפים!"


    צעקותיו של בוריס הוציאו את יורי מתחושת השקט שעטפה אותו לרגע.
    "אאאה... כן... סליחה", הוא השיב בנימוס מיותר, ועזב את אחיזתו בשרשרת שעיטרה את צווארו.
    בוריס התיישב על שק תפוחי אדמה שהיה זרוק ליד חומת הבטון הקטנה.
    ידו השמאלית דיממה, ומעילו המלוכלך מבוץ ושמן עטף את גופו המגודל.

    "יורי קיבלנו הודעה בקשר לפנוי אזרחים למרכז העיר", הוא צעק במבטא רוסי כבד.
    "בסדר, תודיע לסשה, דימה וביל לפנות את שני הרחובות השמאליים למרחבים המוגנים, אני אמשיך עם גרגורי לעמדת השמירה על מנת לוודא שלא השארנו תחמושת."
    "כן המפקד", צעק בוריס, קם על רגליו, ורץ אל מאחורי אחד הבתים.
    הוא התרוצץ בין הגופות המדממות ששכבו על הכבישים, משתדל לא לדרוך.
    מעולם לא חשב שבתור טבח צבאי יהיה עליו להעביר הודעה כל כך חשובה, אך למרות זאת הוא רץ כאילו אומן במשך חודשים להתקפה זו.
    כמה שניות של הרג עברו כמו שעתיים של סבל מתמיד.
    הוא רץ עוד כמה רחובות, ואז נשכב על הכביש הבטון הרטוב.
    המטוסים הגרמניים נסוגו חזרה סמולנסק, והשאירו מאחוריהם הרס רב.
    בוריס הביט בשמיים.
    הם נראו לו נקיים פתאום.
    שמיים כחולים ללא מטוס
    הוא קם שוב על רגליו, והחל ללכת.
    מבין המבנים ההרוסים יצאו כמה חיילים, כשבידיהם אזרחים מתים.
    שלב החורבן נגמר, שלב הבכי רק התחיל.
    חברה עשירה מארצות הברית תתרום שקל בכל פעם שמשתמשים בפורומי משחקים ויצירה בעולם ילחצו כך:
    מוכנים? עכשיו ביחד..
    123..
    Ctrl w
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    יש לי כמה בעיות עם זה. נתחיל עם זה שיש די הרבה דמויות ביחס לסיפור קצר, וכשאני אומרת דמויות אני מתכוונת לכאלה שזוכות לשמות והתייחסות. ההתחלה נראתה לי טובה- חייל אמריקאי בשירות רוסי בתקופת המלחמה. נראה לי כמו משהו מוזר שכזה, משהו שמתאים לכתוב עליו סיפור.
    אבל בסופו של הסיפור הוא לא עסק באף אחת מהדמויות, מה שהופך אותן למאוד.. מיותרות. הסיפור לא מסיים אף אחת מהעלילות של הדמויות- לא של ביל, לא של סשה, לא של יורי ולא של בוריס [ולמען האמת, הוא לא מסיים כל כך גם את העלילה של העיר עצמה].

    עוד דבר בנוגע לדמויות- הייתי רוצה להמליץ לך על אקספוזיציה.
    תקבע לך התחלה שבה אתה מציג את הדמויות העיקריות שבהם יעסוק הסיפור [מה שחשבתי שעשית עם ביל, אבל התברר לי כלא נכון], ואחר כך תגדיר מקסימום שתיים- שלוש דמויות משנה, לא יותר, פשוט כי זה מאוד מבלבל. יורי למשל, הוא דמות שמאוד בלבלה אותי.
    הייתי מאוד רוצה שתסיים את הסיפור כסיפור של ביל. הוא התחיל בנימה כל כך אישית, ונגמר בנימה כל כך כוללנית שמאוד הוציאה אותי מהאווירה.

    מעבר לזה, אני רוצה להעיר בנוגע לשימוש הרחב במילה 'רוסי' על כל צורותיה- 'מבטא רוסי' 'אופרה רוסית' וכל אלה, אני רק אגיד שמנקודת מבט של קורא שקורא משהו שנכתב על רוסיה ועל מוסקבה, אני יוצאת מהנחה שהם שם כולם רוסים, חוץ מאלה שמציינים שהם לא [כמו שסשה ציין שביל אמריקאי], לציין שהם רוסים יוצר איזה דיסוננס, איזה ריחוק, של הקורא מהסיפור. כאילו אתה בתור כותב לא רוצה שהקוראים שלך ירגישו רוסים או משהו, לא ירגישו הזדהות.
    הייתי מציעה לעבור על זה ולהוריד את כל הציונים האלה של הרוסים שברורים מעליהם.

    אני מבחינה בלא מעט שגיאות, אני לא יודעת אם זה טעויות הקלדה, משהו שנוצר מחוסר לב, או משהו מחוסר ידיעה. אני עוברת על זה בשבילך ועורכת את זה, רק תשתדל בפעם הבאה לקרוא הכל שוב לפני שתפרסם ולתקן שגיאות שאתה מוצא.

    דבר אחרון-
    אני מזהה את הערך מויקיפדיה טמון לאורך הסיפור, אז אני מנחשת שהוא מוצע לתחרות. תקן אותי אם אני טועה.
    זה מתאר בצורה נאה את מה שאפשר לדמות לקרב של 41', אבל אני חושבת שצריך לעבוד על זה קצת מבחינה סיפורת. נסה לעבוד על זה אם יש לך כוח, יש בזה פוטנציאל נפלא.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    15.12.2006
    עיר
    עזבו אותכם קטנות...
    הודעות
    11
    צדקת.. אכן השתמשתי במידע מאתר וויקיפדיה על מנת לדייק מבחינה הסטורית בסיפור.. הבחנה יפה..
    ועל איזה תחרות את מדברת? "אז אני מנחשת שהוא מוצא לתחרות"..

    תודה על הקריאה ועל התיקונים..
    חברה עשירה מארצות הברית תתרום שקל בכל פעם שמשתמשים בפורומי משחקים ויצירה בעולם ילחצו כך:
    מוכנים? עכשיו ביחד..
    123..
    Ctrl w
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    התחרות שפתחתי לפני שבוע, תחרות אנציקלופדיה, הדיון שלה הוא הראשון בפורום.
    עכשיו אני מניחה שהסיפור לא מוצע לתחרות, אבל מוזר איך שהוא עמד בכל הדרישות.

    אין בעד מה, בשביל זה אני כאן.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    15.12.2006
    עיר
    עזבו אותכם קטנות...
    הודעות
    11
    הסיפור כן מוצא לתחרות.. אני אשמח אם הוא יתחרה...
    חברה עשירה מארצות הברית תתרום שקל בכל פעם שמשתמשים בפורומי משחקים ויצירה בעולם ילחצו כך:
    מוכנים? עכשיו ביחד..
    123..
    Ctrl w
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    22.04.2007
    עיר
    כפר-סבא
    הודעות
    185
    אני חושב שעמר עשתה עבודה מצויינת בהערות הכלליות. (והסיפור, אני בטוח, נראה יותר טוב בלי טעויות כלל.) אך אני חושב שיש להעיר כמה הערות ספציפיות יותר:

    דבר ראשון- אני חושב שיש להסביר איך לעזאזל חייל אמריקאי הגיע לפרונט הרוסי. הרי היטלר פלש באמצע ארבעים ואחת בהפתעה כמעט מוגמרת אחרי ששבר את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ואילו אמריקה הצטרפה אל המלחמה באמת רק לאחר שהותקפה על ידי יפן בפרל-הארבור בסופה של אותה שנה.

    דבר שני- למרות שרוסים מתמשים בלשון קללות הרבה תחת מצבי לחץ ופרולטרים בעיקר, זה ששמת את המילה הזו כל כך הרבה פעמים לא מוצא חן בעיני.

    אני יכול להבין את העניין עם ריבוי הדמויות. אני לא חושב שעשית את זה בכוונה אבל יצרת אווירה של כאוס ומלחמה, כשלא יודעים מי זה מי והסיפורים של כל אחד ואחד מהם מתערבבים למוות אחת גדול ומכוער. העניין הוא שהתעמקת יותר מדי בביל- המכתב הזה מיותר. מספיק היה לכתוב על מחשבותיו של כל אחד ואחד מהדמויות. כמו כן שמות בסיפור כזה הוא עניין מאוד מיותר לטעמי.

    כמו כן משפטים כמו 'אילו רק הבין מדוע' ומבטי הרחמים של מפקד חוליית הטנקים מיותרים גם כן. זה מבטל את המתח בסיפור ויוצר אווירה שקרית של מסתורין שהמקום היחיד שאפשר לדחוף אותו זה אל אותו מקום בו השמש לא זורחת.

    סוף פסוק- סיפור חביב אך מאוד לא מלוטש. מה עוד שאתה צריך לדעת לאן לעזאזל אתה מכוון אותו. הכתיבה והתיאורים מאוד סטנדרטיים ואופייניים אבל זה לא פוגם בהם. לבסוף, אני חייב להסכים עם עמר בנוגע להוספת המילים 'רוסי' כל מהלך הסיפור. הן אינן תורמות ואני חושב שרק ההורדה שלהן תעשה את סיפורך לטוב יותר.

    רוני.
    No worries seems to be a magical phrase. You got hit by a car? No worries. Your kitty was run over? No worries. You have a tumor that's going to kill you within six months? No worries! When one says it everything seemes to get better.

    So live on, without regret or fears.
    Oh. and No worries(:
    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    15.12.2006
    עיר
    עזבו אותכם קטנות...
    הודעות
    11
    תודה רבה.... אני שמח שהגבת...
    חברה עשירה מארצות הברית תתרום שקל בכל פעם שמשתמשים בפורומי משחקים ויצירה בעולם ילחצו כך:
    מוכנים? עכשיו ביחד..
    123..
    Ctrl w
    שתף ב-Google+

הרשמה