תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 3 מ 3
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    לאה גולדברג נולדה בשנת 1911, ברוסיה של היום [מחוז פרוסיה המזרחית, גרמניה, של אז]. אביה סבל מהפרעות נפשוית עקב התעללות שעבר כשחזרו בתום מלחמת העולם השניה לליטא, שם חיו.
    גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות בשלוש אוניברסיטאות שונות בעולם, ואת הדוקטורט שלה כתבה על הניב השומרוני. עם תום לימודיה חזרה לליטא ולימדה שם מספר שנים ספרות.

    היא עלתה לארץ בשנת 1935, ובאותה שנה כבר יצא לאור ספר שיריה הראשון- 'טבעות עשן'.
    שנה לאחר מכן עלתה אמה לארץ, וגולדברג חיה איתה עד היום שבו היא [לאה] מתה.
    גולדברג עבדה תחילה כמורה לספרות בבית ספר, ובמקביל ערכה מספר מגזינים [לבוגרים ולילדים], בניהם גם מגזין שיועד לילדי התפוצות. בשנת 1950 הוצעה לה עבודה באוניברסיטה העברית ושם היא הקימה את החוג לספרות השוואתית.

    בשנת 1970 נפטרה גולדברג ממחלת הסרטן, בהיות בת 59 שנים. לאחר מותה זכתה בפרס ישראל לספרות יפה [אמה המשיכה לחיות עוד כשנתיים לאחר מותה של גולדברג, וביקשה שעל מצבתה ייחרטו- "אמה של לאה גולדברג"].



    ** / לאה גולדברג


    האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
    ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
    ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
    או שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

    או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
    על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
    ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
    כאור בשולי הענן.

    ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
    וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
    ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
    ומותר, ומותר לאהוב.

    את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
    השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
    וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
    כאחד הדשאים, כאחד האדם.



    השיר נכתב בשנת 1943, כאשר ממדי זוועת השואה היו ידועים כבר ליושבים בישראל. נראה כי המשוררת ביקשה לבטא את הזכות הבסיסית לחיים, של אלה שלא היו בין קורבנות התופת; להמשיך בחיים, לחיות, לחוש, לאהוב, למרות הזוועות הנוראיות של השואה. במרכז השיר עומדת הבחירה בחיים כפשוטם, בשקט, באהבה, למרות המציאות הקשה ומלאת הסבל; מתוך ההווה הכאוב, יש תקווה, יותר מכך, ישנה תביעה להגשמת החיים בסליחה ובחסד.

    השיר פותח בשאלה, בתהייה: "האמנם עוד יבואו ימים.."- האם תהיה קיימת האפשרות לימים אחרים, שונים, שיש בהם סליחה וחסד, ימים בהם "תלכי בשדה..." . בשאלה הזאת בולט הספק באשר לאפשרות קיום חיים פשוטים, של רוגע ושלווה, נקיים מאשמה, כאשר משהו קשה [כמו זוועות השואה] מעיב עליהם. המשך הבית הראשון, בדומה לשני הבתים שאחריו, מתאר את ההליכה ההיפותטית הזאת.
    תיאורי הטבע המואנש ותחושותיה של הנמענת מציירים תמונה רוגעת, הרמונית ושלווה. הנוף לאורך כל השיר הוא נוף טבעי- שדה של שבולים לאחר הקציר, בסוף הקיץ, עם תחילת ימות הגשמים (אותו ניתן להסיק מהביטויים- "שלפי שבלים", "מטר"). כמו כן, אנו למדים מהביטוי ימי "סליחה" כי אלו הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, ימים של חשבון נפש, של ניסיון למחוק את העבר ותקווה להתחלה חדשה. הדימוי "כהלך התם" מצייר את הנמענת כמי שחולפת בתמימות ובתחושת שלמות בשדה; היא יחפה, האספסת מלטפת את כף רגלה או שלפי השיבולים (חלקי הקנים של השיבולים שנקצרו) ידקרוה, אך דקירתם לא תכאיב, אלא תמתק.

    למגע הטבע ברגליה של האישה, מצטרף מגען של טיפות הגשם על חלקי גופה העליונים: כתפיים, חזה, צוואר וראש, עם פתיחת הבית השני. ההליכה בשדה הרטוב נוסכת באישה שקט, שקט שהולך ומתרחב כמו שהאור בשולי הענן מתרחב, כאשר הענן מסתיר את השמש. דימוי זה מצייר באור חיובי ונעים את היום הגשום- אמנם יש בו עננים שיכולים להעיב על החיים, אך יש בכוחה של הנמענת בשיר להתגבר על כך, ולהתמסר לשקט ולמרגוע, לאור השמש שנמצא בשולי הענן.

    בבית ג' מצטרפים לחוש המישוש שני חושים: הריח והראיה. נשימת ריחו של התלם מרגיעה את הנמענת בשיר, והיא רואה גם את השמש המשתקפת בשלולית המים, המזהיבה מהשתקפות השמש, במה שככל הנראה הוא שעת בין ערביים של שקיעה ודמדומי השמיים. שני הטורים האחרונים בבית זה כמו מסכמים את התחושה המרכזית- ישנה תחושה של חירות ופשטות - מותר לנגוע, מותר לאהוב, מותר לחיות ללא רגשות אשמה. המגע הפיסי שתואר בשלושת הבתים הראשונים- המגע של הטבע בגוף, מצטרף למגע הנפשי- מותר לנגוע, לא רק בגוף אלא גם בנשמה- מותר לאהוב.

    בבית האחרון נחשפת המציאות המפחידה כפי שהיא, המציאות המאיימת על החיים. הבית נפתח באמירה- בקביעה חד משמעית המחוזקת ע"י נקודה בסופה: "את תלכי בשדה. לבדך." קביעות אלה באות בניגוד לתחילת השיר ושלושת בתיו הראשונים שהעלו את ההליכה התמה והשלווה בשדה כשאלה [האם ההליכה הזאת, כמו ימים של סליחה וחסד, היא אפשרית]. כאן אין ספק- או שקיים איזה שכנוע פנימי של הנמענת- למרות הכל את תלכי. גם אם את תלכי לבדך- את תעשי את הבחירה הזאת בחיים, בשלווה, באהבה. ייתכן ובחירה זו עשויה להראות אגוצנטרית ועלולה לעורר ביקורת מצד החברה, וייתכן כי יהיה לה מחיר בשל כך- הבדידות, אך למרות זאת יש לבחור בחיים. הדרכים אמנם עדיין יש בהם דם, אימה, מוות, אך יש בה הכוח לא להיצרב מכך, לא להינזק מכך. זאת משום שגם במציאות עקובה מדם, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו, ולמימוש זכותו הבסיסית- לחיות, לאהוב. בחירה הזאת נובעת מתוך הרצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר, מתוך יושר הלב וצניעות, כמו טבעיות ופשטות הדשא, להיות כאחד מהם.

    החזרות והלשון הציורית בשיר באים כולם להדגיש את הדרישה הזו לחיים של שלווה ושל שקט. החזרות של המילה 'תלכי' מדגישות את הדרישה להמשיך הלאה, להמשיך לזוז- ללכת. ואף על פי שבבתים הראשונים עומדת שאלת ההליכה בספק, בבית האחרון היא מודגשת בבירור; היא נדרשת.
    כמו כן, החזרה בבית השלישי על המילה 'מותר' מדגישה את הצורך שבחירות האדם בחייו, כאילו גולדברג מנסה לשכנע את הנמענת שזה בסדר להמשיך בחייה, להמשיך לאהוב- על אף הזוועות.
    החזרה בטור האחרון בשיר- 'כאחד הדשאים, כאחד האדם.' מדגישה את הבסיסיות שבצורך הזה, כמו מעין מסכמת את השיר בטענה שאי אפשר לעצור את החיים, שזו דרכו הטבעית של האדם- להתגבר, להמשיך לחיות ללא רגשות אשם.

    ההליכה היא הליכה מטאפורית- היא בעצם באה לייצג את חיי האנשים שחיו במדינה באותם ימים. היא באה לתאר את החיים הפשוטים והשלווים, אלה שבהם ניתן להסיח את הדעת בדברים פשוטים ובנאלים כמו אהבת הטבע והאדם, מבלי לחשוב על זוועות השואה.

    נראה כאילו השיר בא לשכנע את הקורא, בצורה ציורית כמעט מושלמת לחלוטין, להמשיך בחייו- בלי לחוש אשמה, בלי להרגיש חייב.


    כתגובה לשיר הזה של גולדברג, מאיר אריאל כתב את 'שדות גולדברג'. אני ממליצה לכם לחפש את שני השירים האלה- 'שדות גולדברג' בביצוע של מאיר אריאל, ואת 'את תלכי בשדה' [שזה השיר שניתחתי כאן] בביצוע מקסים של חווה אלברשטיין.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    נהניתי לקרוא, ח"ח על ההשקעה בכתיבה.
    גם לי יש איזו חיבה מסוימת ללאה גולדברג, אולי בגלל פלוטו.


    באטל הורן, כ"ץ.
    "כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות"
    -אלעזר בן יאיר, ראש מתאבדי מצדה.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    01.01.2011
    הודעות
    1
    היי יש לי עבודה
    להגיש בספרות למחר ,
    למעשה זו השנה הראשונה שלי בספרות
    העבודה על השיר של לאה גולדברג - האמנם עוד יבואו ימים ..

    ** / לאה גולדברג


    האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
    ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
    ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
    או שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

    או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
    על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן.
    ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
    כאור בשולי הענן.

    ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
    וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
    ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
    ומותר, ומותר לאהוב.

    את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
    השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
    וביושר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
    כאחד הדשאים, כאחד האדם.




    והשאלה היא כזו : קרא את השיר
    השיר פותח במילים " האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד "
    הסבר באמצעות שלושת התמונות ( א - ב - ג ) מרכזיות בשיר ,
    את הספק והתהייה שהדוברת מבטאת בפתיחה ..

    2 . האם הספק והתהיייה מקבים תשובה בסוף השיר ?
    ( בית - ד' ) נמק את דבריייך ..


    מה עושים פפה ? אין לי מושג מה זה ספרות או מה זה השיר הזה בכללל
    אני נורא חלשה בספרות !!!!!
    אשמח אם מישו יעזוור לי בהקדם האפשרייי !!!!!
    שתף ב-Google+

הרשמה