בשניה שהיא שאלה את זה הכל נמחק, אני נשבע.
כבר הייתי בטוח שהיא מבינה אותי לגמרי, שהיא האחת, זו שלא תלך מסביבי ותבחן אותי בעין מהורהרת, במעין פוזה כזו של- "הוא פסיכי או שיש היגיון במה שהוא עושה?".
אני נשבע בחיי, באלוהים ובשמש- הייתי מאוהב בה עד מעל לראש.
היא ידעה כל פרט שלי. היא הצליחה להבין כמה זה משמעותי כשאני מוציא את האוזניות מהאוזניים, שאני עושה את זה רק כשאני מרגיש שאני חייב שכל החושים שלי יהיו ערים- כי אחרת, בלי מוסיקה, אני מרגיש רדום ואפילו מת.
היא הבינה טוב מאוד מה המשמעות בשבילי להיות הרבה שעות בתנועה, תמיד ללכת ממקום למקום, לא לתת לעצמי רגע אחד של נחת, כי אחרת אני אתחיל להתפרפר והכל ייהרס לי.
אבל מה שהכי אהבתי בה, זה את זה שהיא תפסה אותי כבן אדם מתוח והגיוני, אחד כזה שכשהוא נוסע באוטובוס הוא בהכנה מהשניה שהתיישב לבחון את הנוף בחוץ כדי לדעת מתי לצלצל בפעמון. היא ידעה שאני לא מהאנשים שבוהים החוצה ונותנים למחשבות שלהם להפליג ואז ככה, באמצע חילופי המחשבה הם שמים לב שהם כבר הגיעו לתחנה שלהם.

אבל בשניה אחת היא הפילה הכל.
איך שהיא שאלה אותי- "כן, אבל למה לא בקיץ?", ידעתי שהיא שיחקה בי.
למה לא בקיץ, הא?
כי בקיץ זה נמס, חמודה. אי אפשר לאכול קרטיב בקיץ באותה הנאה שאפשר להתענג עליו בחורף. אז מה אם זה קר יותר בקיץ? זה כלום. בחורף מה שנעים זה העקצוץ שבא אחר כך, לאט לאט, כשאתה מקבל שוב את התחושה בשפתיים אחרי שהן קפאו לגמרי. בקיץ זה לא כיף. זה מטפטף עליך, ונוזל עליך, וכל מה שאתה יכול לעשות זה למצוץ בקול גדול בשביל שזה לא יטפטף על המכנס הלבן או איזה חרא אחר. ואם אתה כל כך שקוע בזה שהקרטיב לא יטפטף עליך, או ילכלך אותך, איך אתה מצפה להנות ממה שנמצא לך בין השפתיים?