"יומני היקר..."

"קר? לי קר. מאוד מאוד קר לי."
"אומרים שעוד יהיה יותר קר."
"ריקי אמר שיהיה ממש קר מחר, או שזה היה עוד יומיים, אבלמה שבטוח, זה שהוא ידאג לנו לשמיכה חדשה."
"כי בכל זאת, לאמילי קר, וגם לי."
"אוף!" "למה ריקי חוזר כל כך מאוחר מהעבודה שלו, למה הואנותן לי ולאמילי לשבת מאחורי המכולת של אדון ג'ספר כל היום ולחכות לו שיסיים למייןאת העגבניות והמלפפונים."
"שיגנובבשבילנו."
"טוב, אז אתה מבין, אני רעבהקצת, כי עכשיו בערך חמש בערב, ואני ואמילי פה מחכות כבר משש בבוקר ויושבות עלהמדרכה."
"ויש שלג, ויש אנשים נחמדיםשזורקים כסף, ואני אומרת לא תודה, לא צריך, אבל אמילי לוקחת, היא לא יודעת שזה לאיפה לבקש."
"טוב, למרות שלא ממש ביקשנו, נתנו לנו."
"ריקי אמר שהוא לא מרשה לנולבקש כסף."
"יש לנו מספיק כסף, אני ידעגלנו, תמיד הוא אומר."
"הוא לא מבין אותי, אני צריכה לשמור על אמילי הזאתי כל היום על המדרכה, ואפילו לא איכפת לו שתכף יש לייום הולדת, ושאני יהיה בת שתים עשרה, ושאני גדולה."
"טוב, אז ככה בערך נראה עוד יום בחיים שליבינתיים."
"איזה מזל שמצאתי אותך, אתהחברי הטוב ביותר."

קייט הקטנה סגרה את יומן כיסה הקטן בעל הדפים הרטובים מהקור באוויר והכניסה אותו למעילה המסורבל והעבה.
היא הסתכלה על אמילי הקטנה בת החמש, בעלת הלחיים האדומות והנפוחות.
הן נראו כמו סופגניות כטנות, ועליהן ריבה.
היא הסתכלה עליה בעיניה הכחולות ובשערה הג'ינג'י, והניחה את ראשה על בטנה של קייט.
"אני עייפה קיטוש, כואב לי בראש", היא אמרה.
קייט הביתה בה וחייכה.
"תכף ריקי יסיים את העבודה שלו, עוד לא פחות מחמש דקות."
העננים עברו מעל השמיים, ולאט לאט נעלמו.
החושך ירד על ניו יורק, והותיר את הרחובות חשוכים.
פנסי העיר דלקו לפתע, ואור קטן בקע בלב הבנות.
"כבר ערב, תכף ריקי יחזור!" שמחה אמילי.
טיפת אושר קטנה נחתה על מצחה, ומלאו את מוחה מחשבות על אפשרות שריקי אחיה יקח אותה למסעדה.
"טוב, להתראות אנדרס", אמר לפתע איש שמן ויצא מפתח החנות כשעל בטנו הנפוחה היה כרוך סינר אדום ארוך ועליו ציור של חזיר שמן.
"להתראות אדון ג'ספר," אמר נער גבוה בגיל הנעורים המבוגר, ויצא גם הוא מהחנות וכיבה את האורות.
"ריקי!", צעקה אמילי, ורצה יחפה על השלג לכיוונו של האדם המסתורי.
"אמילי אהובתי!, כמה שהתגעגעתי אליך יפה שלי, מה שלומך?" שאל האדם העונה את השם ריקי, וחיבק את הילדה בחזקה.
"קייט שמרה עלי פה בזמן שעבדת בחנות", השיבה לו אמילי.
"איזו ילדה גדולה", אמר ריקי.
קייט חייכה.
"ולילדות גדולות מגיע פרס, אינך חושבת אמילי?" שאל רוצה ריקי.
"כן, מגיע!" אמרה, וקיוותה לקבל גם משהו.
"ממ... בדרכי היום לעבודה במכולת מצאתי על המדרכה משהו מיוחד מאוד וחשבתי מיד שתרצי בו," הוא אמר והכניס את ידו השחורה משיטפי הדם שאותם קיבל כתוצאה מעבודת הסבלות.
הוא חיטט קצת בכיס.
"שומעת צילצולים? אולי רעשים קטנים?" שאל, והחל לקפץ כמו מנחה בתכנית טלוויזיה.
שתי הבנות ישבו על המדרכה החשובה והרטובה במעיליהן השחורים הערוכים ובהו בו בעיניים חמדניות.
"אני מצאתי משהו מיוחד מאוד.."
"משהו מאוד מאוד מאוד מיוחד!" אמר ריקי.
"נו! תגיד לי!" צעקה אמילי.
"אמילוש, תחכי בסבלנות," אמר ריקי וציחקק בקול חזק.
"אני הבאתי לך בובה."
ריקי הוציא מכיס מעילו הגדול בובת חוטים קטנה.
מלוכלכת, צהובת שיער ומחייכת.
"תודה לך ריקי! תודה! אתה האח הטוב בעולם!" צעקה אמילי וחיבקה את אחיה בחזקה.
"בשמחה חמודה, זהו המעט שהעשה עבורך אחרי שאת מחכה פה כל היום בשבילי", אמר לה.
השלושה התקדמו בחושך הרחוב.
בין האורות החלשים.
הולכים להם על המדרכה הקטנה.
פוסעים בשביל המוביל לרחוב השכן.
ובדרך ריקי סיפר להן סיפורים, סיפורים על אדון ג'ספר השמן, ועל בנו הטומטם.
אותם סיפורים מצחיקים שאותם קייט כל כך אהבה לשמוע.
"זוהי המתנה שלי", הייתה אומרת לאחיה כשהיה מביא מתנות לאחותה בת החמש.
"תספר לי ספורים."
"אני אינני יכולה להסתובב, כי עלי לשמור על אמילי, לכן, תביא לה מתנות ותספר לי סיפורים."
זה היה ההסכם שאותו הסכימו השניים.
ואז ריקי המשיך לספר: "בקיצור, אני ואדון ג'ספר מתווכחים איכן להניח את דליי העגבניות שהגיעו, ולפתע נכנס בנו השמן של האדון לחנות."
"אני רוצה ממתקים!" "צעק השמן בקול בכייני, ואביו אדון ג'ספר ישר הביא לו ממלוא החנות."
"הילד השמן אכל וזז, ובסוף כשיצא מהחנות רגלו נתקע באבן, והוא מעד."
"כמובן שאדון ג'ספר רץ ישר לעזור לו, אל אני ישבתי וצחקתי."
"בליבי כמובן, אם היה רואה את צחוקי היה מפטר אותי מיד", אמר לאחיותיו.
"וואו, הוא באמת שמן", אמרה אמילי.
"מאוד מאוד שמן אמילוש!" אמר לה ריקי.
"ומה את קייט?" שאל.
"היא חמודה", אמרה אמילי.
"נכון מאוד אמילוש", אמר שוב ריקי, וחייך שוב ושוב.
שלג לבנבן ירד על מדרכות הרכוב בו צעדו האחים יחד וצחקו בקולי קולות.
"קדימה אמילי! שירי!" צעק לנ אחיה בחוזקה.
ריקי המאושר הרים את אחותו הקטנה באוויר.
אמילי הקטנה הרימה את ידיה גבוה ומילמלה את מילות השיר "ניו-יורק ניו-יורק".
"אמילי באמת!" אמרה לי קייט.
"מה?! מה את רוצה?" שאלה אמילי.
"נו באמת, למה קייט? היא התביישה, עכשיו היא שוב תכעס."
"נראה לך טיפש?" צחקה פתאום אמילי מאוחרי המעיל הגדול והשחור.
"אא? עבדת עלינו שדה קטנה?" צחק ריקי והרים את אחותו על כתפיו.
"מגיע לך!" אמרה, והביטה בקייט הצוחקת בצד.
"אתם זוכרים שהיינו במנהטן."
"היה הרבה יותר טוב שמה," אמרה קייט.
"זוכרים שהיינו רצים אחרי בית הספר למעדנייה של אבא, כל יום, בלי להפסיד שניה."
"ושהיינו עושים תחרויות בדרך, ושאני תמיד הייתי מנצחת."
"היה אז כיף מאוד", הוסיפה אמילי.
"את לא זוכרת בכלל, את היית קטנה," אמרה קייט.
"אני לא!" התגוננה אמילי.
"דיי!" צעק ריקי, והביט שקייט בפרצוף חמוץ.
קייט סובבה את ראשה והביטה בדוכן נקנקיות קטן שעמד בקצה הרחוב.
ריקי נענח, ואז פתח את פיו כאילו שהוא מתכוון לדבר.
הוא היסס מעט, ואז סובב את ראשו במהירות.
"קייט את זוכרת שהיינו הולכים ביחד לפארק השעשועים?" שאל אותה.
קייט הביטה בו בחיוך מופתע.
"זוכרת את הגלגל הענק? איך תמיד פחדת מימנו?" שאל אותה ריקי, בחיוך תמים.
"כן, אני זוכרת," אמרה קייט.
"פחדנית!" צחקה פתאום אמילי.
"את סתם פחדנית, זה בכלל לא מפחיד", אמרה הילדה הקטנה.
"תפסיקי כבר! ככה את אומרת לי תודה שאני שומרת עליך! באמת תודה לך."
"בנות דיי, אמילי תפסיקי כבר", אמר ריקי המותש מיום העבודה.
"את תיבת הנגינה אתן זוכרות בנות?" שאל אותן פתאום בציחקוק ושבר את השתיקה הצורמת.
"איזו תיבת נגינה?" שאלה אמילי.
"אא.. עוד לא נולדת אז בכלל", אמר ריקי, "או שנולדת ואני לא זוכר, אבל בכל מקרה היה לנו שכן שקראו לו אדון בטיאו."
"אני זוכרת את אדון בטיאו!" הוסיפה מהר קייט.
"ידעתי שתזכרי אותו," אמר ריקי וצחק, "אנחנו זוכרים אותו בזכות השם שלו."
"כן!" אמרה קייט, "יש לו שם של תפוח אדמה, בטאו נשמע כמו בטטה".
אמילי צחקה גם היא, ואיתה גם ריקי.
"ואת זוכרת שאדון בטיאו נתן לך את תיבת הנגינה כשחגגת יום הולדת שבע? את זוכרת?" היתגר אותה ריקי.
"ממ... אני לא חושבת, אבל תמיד נחמד להזכר באדון בטיאו", השיבה לו קייט.
"אדון בטטה!" צעקה אמילי פתאום.
ריקי דגדג את רגלה והיא צחקה בקול חזק.
"אני רעבה ריקי," היא אמרה.
"ממ.. יש לי קצת כסף בכיס."
ריקי ניגש לאחד מהמוכרים בפינת הרחוב.
"תשארו כאן אני כבר חוזר," הוא אמר לשתי אחיותיו שהתיישבו על המדרכה המושלגת וחיכו לארוחה טעימה.
ריקי חזר במהירות כשבידו לחמניה ובתוכה נקנקיה.
על הנקנקיה היה מרוח קטשוף וחרדל, ולאורכה היה בקוע חתך עמוק שממנו יצא ריח טעים ומלא תיאבון.
"ממ.. טעים נכון?" שאל ריקי וחתך את הנקנקיה לשני חלקים גדולים.
אמילי וקייט הסתכלו במטעם בעיני עגל גדולות.
"לאכול!" אמר ריקי.
שתי הבנות הקטנות נגסו במהירות באוכל החם.
השניות עברו במהירות, והדקות אפילו יותר מהר.
"הכל נגמר", אמרה קייט, ועל פניה היו מרוחים כתמי חרדל.
"זה היה טעים נכון?" שאל ריקי שאינו אכל כלל.
"אני עייפה," אמרה אמילי.
ריקי הביט בקייט בפרצוף מודאג, אבל גם מצחיק והרים את אמילי על ידיו.
"זה נראה לי כמו מקום טוב לישון בו," אמר בבטחון.
קייט הניחה את ראשה על חתיכת קרטון שהייתה על המדרכה.
ריקי נשכב גם הוא.
הוא הביט בשמיים השחורים הנקיים מענן וכוכבים, וקיווה שמחר יהיה טוב יותר.

כותב: אור אזולאי (אני)