תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 8 מ 8
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אני סובלת מבעיה כזו בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.

    אני יודעת שירשתי מאמא שלי את חוסר יכולת הריכוז, מה שוגרם לי להתחיל לעשות דברים כשאני באמצע משהו אחר [וזה קורה לי בכל מהלך החיים שלי. כמה טוסטים שרפתי בגלל ששכחתי שזה מה שהתחלתי לעשות], אבל עדיין הייתי רוצה לנסות לעבוד על זה.

    רוב תקופות ה"יובש" היצירתי שלי לא נובעות ממחסור ברעיונות או משהו.
    להפך, בתקופות האלה אני מתחילה הכי הרבה דברים. אבל אני לא מסוגלת לסיים. אני מתחילה לכתוב, או לצייר, ואני מפסיקה לאט לאט. לאט לאט יוצאת לי הרוח, החשק.
    אני יודעת שהרעיונות שלי נפלאים. וזה מאוד ממנע אותי כשאני מתחילה לעבוד עליהם, אבל איפשהו באמצע הדרך הם נראים לי כל כך חסרי תוכן, כל כך לא שווים, שאני מוצאת את עצמי מוחקת הכל, או זורקת הכל.
    כל כך הרבה התחלות אבדו לי בגלל הדבר הזה.

    ואני מנסה לעבוד על זה, באמת.
    אני מתיישבת להמשיך את "נדודי שינה", סיפור ארוך שאני כותבת כבר כמה זמן, ואני לא מסוגלת. אני קוראת את זה וזה נראה לי לא שווה מאמץ.
    אני מתחילה לצייר ואני עוזבת את זה באמצע [זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת דברים מגומרים, עם רקע מלא והכל].
    אני כותבת שירה, יושבת איזה חצי שעה שלמה רק כדי שיצא לי משהו, ואחרי קריאה נוספת אני לא יכולה לסבול אותו, אז אני מוחקת.

    מישהו נתקל בזה פעם?
    והצליח להתמודד עם זה?
    כי לי זה עולה על העצבים, וכמה שאני מנסה זה פשוט.. נראה לי לא שווה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    17.05.2007
    עיר
    אילת סיטי
    הודעות
    49
    קורה לי המון..
    אפילו בציור שאני עובד עליו עכשיו אני מתפנה באמצע לציורים אחרים כי אין לי הכי כוח להמשיך אותו (אבל נוספה לי קצת מוטיבציה בגלל הפורום)..
    יש לי גם כמה סקצ'ים ישנים שתכננתי לצבוע עדיין סרוקים איפשהו במחשב, אבל כמו שאני רואה את זה כבר 'עבר זמנם'..
    לא יודע אם אצלי זה גם מחוסר ריכוז או שפשוט אני רגיל לנטוש דברים באמצע, אבל קורה לי גם הרבה שאני משקיע במשהו ואז לא טורח לשמור אותו או פשוט משאיר אותו בצד כי זה כבר לא מעניין אחרי שהתחלתי..
    לפעמים זה גם נובע מחוסר זמן או כוח בגלל לימודים או שעייפות בכללי ואני מוצא את עצמי בלי זמן להשקיע ביצירות חדשות או ביצירות בתהליך ואז אני משאיר דברים חצי גמורים לתקופת זמן ועד שכן יש לי זמן כבר אין כוח להמשיך את מה שהתחלתי..
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    אני כותבת שירה, יושבת איזה חצי שעה שלמה רק כדי שיצא לי משהו, ואחרי קריאה נוספת אני לא יכולה לסבול אותו, אז אני מוחקת.
    בלי קשר לדיון באופן כללי - זה מה שקורה לי עכשיו עם הסיפור באנגלית שאני כ"כ אוהבת. תמר הגישה לי אותו חזרה, אז קראתי שוב כדי לראות מה היא תיקנה [והיא תיקנה רק מילה אחת, דרך אגב, אז אושר גדול וכאלה] - ובזמן שאני קוראת עובר לי בראש - מה למען השם חשבתי לעצמי? איך קיבלתי על זה 100? זה מחריד [היא בטח נתנה לי 100 רק כי ציטטתי לה את טי. אס. אליוט].

    עכשיו, בנוגע לדיון. את יודעת שיש רק מעט מאוד ציורים שאני ממענת לסיים. בד"כ אני עוזבת משהו בצד ולא נוגעת בו יותר רק אם דפקתי בו יותר מדי דברים שלא ניתנים לתיקון. בעבר הייתי מחפפת כדי שאוכל לסיים עם הציור מהר... כל מה שאני יכולה להגיד זה שפשוט צריך לפתח סבלנות, ולהתמיד גם אם לא ממש מתחשק לך, וגם אם זה נראה לך מפגר - זה מה שעשיתי כשכתבתי את "המזח" [והסיפור הזה, דרך אגב, יגנז לנצח, בעיקר כי אני לא מבינה למי הייתה הסבלנות לקרוא כ"כ הרבה תיאורים].
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    12.01.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    1,036
    יש לי יותר מדי רעיונות שמפריעים לי להיתרכז בשיעורים ומושכים אותו להתחיל לצייר אותם /:
    אני הייתי מוותר על זה
    גלרייה :ם
    www.hivih.deviantart.com


    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    23.04.2007
    עיר
    קדומים
    הודעות
    283
    היי, אני פה ^^

    welcome to the club...

    זו אחת מהבעיות הכי מעצבנות שלי, כבר המונמון זמן. אני יכול להתחיל סיפור, או דמות או כל דבר, ואז פשוט בבום אחד לנטוש את זה כקובץ וורד באיזו תיקייה נידחת. וזה רעיונות פשוט טובים, רעיונות שחשבתי עליהם שבועות, אם לא חודשים
    או זה, או שנגמרים לי הרעיונות באמצע.


    אני לא חושב שיש דרך להתמודד עם זה, אני פשוט מנסה לחזור למה שעשיתי לאט לאט, יש פעמים שמצליח ויש פעמים שלא.

    [לא התגובה הכי מועילה, אבל ניחא ]

    באטל הורן, כ"ץ.
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    16.12.2006
    עיר
    קבוצת יבנה
    הודעות
    2,468
    קורה לי הרבה יותר מדי פעמים,לפעמים כי אני מתחיל להשקיע בלימודים(פעם שלישית השנה) ואין לי יותר שיעורים לכתוב,ולפעמים זה בגלל חוסר ברעיונות,או עצלנות להוציא את המחברת מהתיק ולשבור את הראש איך ממשיכים.....

    חוצמזה,אין לי שום פתרון לבעיה



    נכתב במקור על ידי נחל
    ניצחתי אותך בואנגולושפריץ
    או איך שלא קוראים לזה
    הזה עם הטוטם

    אני:
    ג'אנגל ספיד?
    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    במהלך הקריאה עלתה לי בראש נקודה נוספת שהייתי רוצה לדעת אם מישהו שותף לה-
    הרבה מהדברים שאני לא מבצעת בסופו של דבר, מסתיימים בנקודת האמצע [נקודת האמצע זה כבר רחוק בשביל חלק גדול מהם] בעיקר בגלל שברגע שאני מביאה את זה לביצוע, אני מרגישה כאילו התוצאות לא מקדשות את המטרה.
    להפך, אני תמיד מרגישה כאילו מה שאני יוצרת הוא קצה הקצה של מה שניסיתי להעביר.
    לפחות כשזה נוגע ל"מחוקים" שלי, ואולי לחלק מהדברים שאני כן בטוחה בהם.

    אני כותבת הרבה בעיקר למען הכתיבה, יוצרת למען היצירה.
    אבל אני לא יכולה להכחיש שהתוצאה היא חלק ניכר מהעשיה, ושאם היא פשוט לא עובדת.. העבודה עצמה כבר לא מהנה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  8. #8
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    טוב, את יודעת מה דעתי בנושא, איך שהמורים לאמנות כל הזמן אומרים לפני עבודת הגמר ש"התהליך יותר חשוב מהתוצאה".
    התשובה שלי לדיעה הזאת:
    בולשיט. העשיה יכולה להיות חשובה עד אין קץ ומהנה, אבל אם לא רואים את התוצאה הרצויה בתוצר הגמור - העשיה והתהליך לא שווים שום דבר, ולפי דעתי, אסור בתכלית האיסור לקרוא לתוצאה הסופית "אמנות".
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

הרשמה