תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 6 מ 6
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    03.12.2006
    הודעות
    1,057
    המונח "היאבקות מקצוענית" משומש בד"כ כדי לאפיין כל סוג של היאבקות שבמהלכה המתמודדים מקבלים שכר עבור השתתפותם.

    לאורך ההיסטוריה נערכו קרבות שתוצאתם נקבעה מראש. ענף ההיאבקות המקצוענית (או פרו רסלינג בלעז) עבר תהליך שבסופו כמעט בלעדית מדובר בקרבות מהסוג הזה. הביטוי "וורק" נועד כדי לתאר מצבים כאלה לעומת הביטוי "שוט" שמשמש לתיאור מקרים אמיתיים/שלא נקבעו מראש.
    ההיאבקות המקצוענית כיום נחשבת לסוג של אמנות וכוללת קבוצת משתתפים שיוצרים מופע בידורי ע"י סימולציה של קרבות. רמת הריאליזם עשויה להיות ממוצעת (כמו בארגון ה-WWE האמריקאי) או גבוהה במיוחד (הסגנון היפני החזק). במקסיקו למשל הלוצ`ה ליברה התיאטרלי ידוע בתור הסגנון השולט. בהיאבקות המודרנית ניתן לחזות במתקפות וטכניקות שלא היו חלק מההיאבקות המסורתית.


    היאבקות מקצוענית כאמנות בידורית


    בתחילה הרסלינג המקצועני היה מורכב בעיקר ממופעי קרנבל נודדים שכללו היאבקות יוונית-רומית ותרגילים אקרובטים. המופעים עזרו למארגנים להרוויח כסף ברחבי העולם. בתחילת המאה ה-20 ההיאבקות המקצוענית התאימה לשמה משום שברוב הזמן ניתן היה לראות קרבות מקצועיים בין מתאבקים בעלי סגנון חובבני שהתחרו במבנה ליגה דומה לאגרוף מקצועני. בסופו של דבר הקרבות הללו נעלמו מעולם הספורט עקב אורכם העצום והיעדר הדרמה. פרט שהוכח לאורך השנים מגלה שהרבה יותר ריווחי לערוך תחרויות בעלות אפקט שווה של זמן ודרמה. מארגני תחרויות הרסלינג המקצועני טענו במשך יותר ממאה שנים שהקרבות אמיתיים לחלוטין ובו זמנית הגנו בצורה עיקשת על סודות המקצוע (סיטואציה שמוכרת יותר בתור "קיפייב").

    סדקים החלו להתגלות בשריון הקיפייב כשבאמצע שנות ה-80 וינס מקמהון החל לייחס לארגון ה-WWF שלו את השם "ספורט בידורי" (sports entertainment). מטרתו הייתה להימנע מתחומי השיפוט של ועדות האתלטיקה ברוב המדינות וכמו כן להבטיח חיובי ביטוח נמוכים עבור אירועי הארגון. ככל שהשנים חלפו, הקיפייב נחלש בהדרגה אצל ה-WWF (ועולם הרסלינג המקצועני) עד לנאום המפורסם בשנת 1997 ששודר בתוכנית "Monday night raw" של הארגון. וינס מקמהון הבטיח באותו נאום "להפסיק לזלזל באינטליגנציה של האוהדים" כדי לשמור על אשליית המציאות. הוא השווה את RAW לסדרת אקשן/הרפתקאות (וגם הבטיח להפוך את הענף ליותר עמוק עם דמויות וסיטואציות מעניינות). מבחינה מסוימת הקיפייב נקבר ב-2002 כשה-WWF שינו את שמם ל- World Wrestling Entertainment(או בקיצור WWE) כדי להימנע מבעיות משפטיות.


    מציאות ודמיון



    היאבקות מקצוענית נחשבת לסימולציה משום שהתוצאות נקבעות מראש וההשפעות על היריב מוצגות בצורה מוגזמת. אחוז לא קטן מהצופים מתייחסים לענף בתור סוג של בידור או דרמה ולא ישתמשו בביטוי "מזויף" כדי לתאר את זה. חלק ניכר ממהלכי הרסלינג המקצועני גורמים לכאב אמיתי ועלולים ליצור פציעות קשות במידה ולא יבוצעו כהלכה.
    לרוב העימותים יש מנצח ברור עוד לפני תחילת הקרב. זהות המנצח נחשבת ל"וורק" ונקבעת מראש ע"י ה"בוקרים". תפקידם גם לייצר מקסימום "היל היט" לבחור הרשע ו"בייבי פייס היט" (או במילים אחרות פופ) לבחור הטוב. לעיתים קרובות נערך בין ההיל לפייס עימות במסגרת "פיוד" או "סטוריליין". ברוב הפעמים ייווצר מצב שהמתאבקים יתאמו ביניהם מראש את ה"ספוט/ים" שאמורים להיחשב לרגע השיא של הקרב. במהלך הקרב רצף התנועות והתרגילים מאולתר ע"י המתאבקים ש"מודיעים ספוטים" אחד לשני כדי ליצור תיאום לגבי התרגיל/מהלך הבא. גם השופט מעורב רוב הזמן בהוצאת הקרב לפועל ובעזרה למניעת בעיות לא צפויות.

    רוב המקרים של דימום ברסלינג אמיתיים לחלוטין. בשלב הראשון מאחורי הקלעים נמרח יוד על האיזור שאמור לדמם בהמשך כדי להכינו לקראת החתך. לאחר מכן נהוג להשתמש בחפץ (ברוב המקרים מדובר בסכין שנקראת בלייד) או במכה חדה וסטיפית כדי לגרום לעור להיפתח. הדימום נקרא גם בשם "ג`וסינג" (Juicing). במידה ונוצר מצב שאחד מהמתאבקים מדמם שלא מהסיבות הללו,. אז העניין ידוע בתור " Juicing hardway". אם אחד מהמתאבקים מכה את יריבו בכוונה יותר חזק ממה שנקבע מראש, אז זה נקרא "סטיף" (stiff), "להיות סטיפי" (being stiff), "פוטייטו" (potato) או "פוטייטו שוט" (potato shot).

    פרט למקרים של אלימות אמיתית מדי, נוצרו בעבר מצבים רבים שטשטשו את ההבדל בין מציאות לדמיון. הדבר נוגע במיוחד לנושא של קביעת המנצחים בקרבות. במקרים מסוימים (למרות שדברים מהסוג הזה מאד נדירים כיום) מתאבקים סטו מהתסריט, השתמשו בהערות שוט או ניסו לנצח בצורה אמיתית. בעבר ארגונים נהגו לבחור גברים קשוחים במיוחד בתור אלופים כדי שיוכלו להגן על עצמם אם הקרב ייהפך לאמיתי. לו ת`ז האגדי ז"ל היווה דוגמא מצוינת לאלוף מהסוג הזה.


    מונחי יסוד חשובים(נלקח מתוך מילון המונחים של הפורום):


    פייס- המתאבק הטוב. עד לפני כמה שנים ההבחנה בין הפייס להיל היתה הרבה יותר ברורה. הפייס לעולם לא היה משתמש בחפצים כדי לנצח וההיל לא היה זוכה לעידוד מהקהל. כיום ההבחנה נעשית רק על ידי הקהל עצמו. הוא מחליט את מי לעודד ובהתאם ה-WWE מספקים למתאבק עלילה מתאימה.
    היל- האיש הרע, זה שכולנו אוהבים לשנוא. ההיל לא בוחל בשום אמצעי כדי לנצח בקרבות שלו, כולל ניסיונות לפצוע קשות את יריביו עוד בטרם הקרב. עם השנים ההילים נעשו יותר ויותר פופולאריים וגם ההבחנה ביניהם לבין הפייסים נעשתה קשה יותר מאז שהפייסים התחילו לדבר איתם בשפתם.
    היט- הפידבק שמקבל המתאבק מהקהל. באופן כללי במקרה של פייס זה מתבטא בפופ אדיר ואצל היל אלו שאגות בוז. היט בדרך כלל מיתרגם למכירת כרטיסים ומוצרים נלווים. זוהי שאיפתו של כל מתאבק לקבל כמה שיותר היט כי זה מן הסתם יוביל לפוש שלו.
    פופ- שאגות אדירות של שמחה וקריאות עידוד. בדרך כלל זוהי התגובה המקובלת לפייס שמגיע לזירה או מבצע מהלך מרשים. כיום גם הילים זוכים לפופ פעמים רבות.
    סטוריליין- הסיפור שמאחורי הקרב או הפיוד. אמור לגרום להבחנה בין הקרבות השונים ועל ידי כך ליצור עניין רב יותר בהם. כמו כן אמור ליצור המשכיות מסוימת בתכניות השבועיות כך שתהיה לנו סיבה לצפות בתכנית הבאה.


    חוקים


    צורת הסימולציה של הרסלינג המקצועני מהווה רק אחד מההבדלים הרבים לעומת היאבקות מסורתית. ניתן לגלות הבדלים נוספים באמצעות מבט חטוף על חוקי הפרו רסלינג:
    לשופט יש שליטה מוחלטת בכל הקרבות. רק לו יש את הסמכות לשנות את תוצאת הקרב הרשמית. אפילו לבעלי הארגון אין את האפשרות הזאת. כמובן שגם "החוק" הזה נתון לשינוי בהתחשב בסטוריליינים של הארגון. דוגמא למקרה כזה: בעלים שמשנה הכרזה של שופט על פסילה בכך שהוא הופך את הקרב ל"קרב ללא פסילות".
    בעולם הרסלינג קיימת אימרה ידועה שמתארת היטב את פירוש החוקים: "אתה לא יכול לשפוט את מה שלא תראה". לפי הרמיזה הזו ניתן להבין שהכל חוקי ומוצדק כל עוד השופט לא רואה את זה. לעיתים רבות משתמשים במקרים כאלה כדי ליצור שינוי מפתיע בעלילה שהופך לחלוטין את המומנטום של הקרב. דוגמא לסיטואציה שכיחה שכזו: השופט "במקרה" מאבד את ההכרה/נזרק מחוץ לזירה. בזמן שהוא מנוטרל אחד מהמתאבקים (בד"כ הפייס) יצליח להצמיד את יריבו כדי לנצח את הקרב אך יאבד את היתרון בעקבות התערבות מבחוץ, חפץ שיפגע בו או כל אמצעי לא הוגן אחר. השופט (שלא מודע למה שקרה) יתאושש בדיוק כדי להבחין במצב החדש שנוצר ולהעניק את הניצחון הלא מוצדק להיל.

    הקרב עשוי להסתיים במספר דרכים: הצמדה לשלוש, הכנעה, ספירה ל-10 מחוץ לזירה, פסילה או אי יכולת לקום בספירה ל-10. מותר להשתמש בחבטות כל עוד ידו של המתאבק פתוחה (או במילים אחרות: צ`ופ). זה כנראה החוק שזוכה להתעלמות הגדולה ביותר משום שהשופטים כמעט לעולם לא פוסלים מתאבק על שימוש באגרופים. השופט יעדיף בד"כ להזהיר את המתאבק המכה וכמעט תמיד ייכשל במשימתו למנוע ממנו לעשות זאת. למתאבקים מותר לבעוט רק עם החלק השטוח של הרגל. בנוסף לכך, רק בעיטה/חבטה לאיזור המפשעה נחשבת ל"מכה מתחת לחגורה". אם אחד מהמתאבקים נמצא במגע כלשהו עם החבלים, כל אחיזה בין השניים חייבת להיות מופרדת לפני ספירה לחמש. האסטרטגיה הזו באה לידי ביטוי בד"כ כשרוצים לחמוק מאחיזת הכנעה או כדי לעצור ספירה לשלוש.

    הבה ננתח בצורה מעמיקה כל אחת מהדרכים לניצחון:


    1)הצמדה לשלוש: אחד מהמתאבקים מצמיד את כתפיו של היריב למזרון. השופט מנסה לספור לשלוש ע"י מכות יד פתוחה לתוך המשטח. במידה והוא מצליח לספור עד 3 ללא תגובה מצידו של היריב, הקרב מסתיים. מדובר בדרך השכיחה ביותר שקיימת כדי לנצח קרב. אסור להשתמש בחבלים כדי להשיג מנוף בזמן ההצמדה ולכן הילים רבים עושים זאת כדי לרמות.

    2) הכנעה: אחד מהמתאבקים מנסה להכניע את יריבו באמצעות אחיזה שקשה להיחלץ ממנה. במצב כזה קיימות 2 אפשרויות לסיום הקרב:
    א. עילפון בזמן אחיזת הכנעה מזכה את המבצע בניצחון ע"י נוקאאוט. השופט בד"כ מרים ומפיל את ידו של היריב כדי לקבוע האם הוא התעלף. אם היד נופלת 3 פעמים אז השופט מכריז על סיום הקרב.
    ב. כניעה ע"י דפיקה על המזרון עם כף היד (tap out). הכניעה מבשרת על חוסר אפשרות מצידו של היריב להמשיך בקרב. לעיתים נדירות, ניתן להיכנע גם באמצעות דיבור כשהידיים מנוטרלות עקב אחיזת הכנעה או בקרב עם סטיפולציה מיוחדת ( קרב I quit).

    3) ספירה ל-10: הקרב מסתיים בצורה הזאת כשאחד מהמתאבקים (או שניהם) נמצא מחוץ לזירה למשך זמן של ספירה לעשר (או לעשרים בארגונים מסוימים). אם שני המתאבקים נמצאים מחוץ לזירה, הספירה מופסקת כשאחד מהם נכנס לזירה ויוצא שוב. אם לא, אז שניהם יקבלו ספירה לעשר. המונח המדויק נקרא "ספירה כפולה ל-10" (double countout). במידה ושני המתאבקים שוכבים בתוך הזירה ולא זזים, השופט מתחיל ספירה לעשר. אם אחד מהם יחזור למצב עמידה, הספירה תופסק. אם אף אחד מהם לא קם בזמן, הקרב יסתיים בדאבל נוקאאוט (double knockout) או במילים אחרות: "ספירה לעשר בתוך הזירה" (in ring count-out). חוק הספירה ל-10 מציין בבירור שלא ניתן לנצח קרב כל עוד איזשהו חלק מגופו של יריבך נמצא מחוץ לזירה. מהסיבה הזו ניתן להימנע מהצמדה והכנעה ע"י תפיסת אחד מהחבלים. זו גם הסיבה שהשופט מתחיל ספירה כשאחד מהמתאבקים נמצא על החבל העליון: הוא נמצא מחוץ לאיזור הזירה.

    4) פסילה: אחד מהמתאבקים (או שניהם) מבצע פעולה אסורה ונפסל ע"י השופט.
    מתקפות שבעקבותיהן עלולים להפסיד כתוצאה מפסילה:
    א. אחיזות/מהלכים לא חוקיים כמו סירוב לשחרר אחיזה לאחר שהיריב נגע בחבלים, חניקה, נשיכה, הישארות ממושכת על החבל העליון או אגרופים סגורים למשך ספירה לחמש של השופט.
    ב. התערבות מבחוץ ע"י אדם שלא מעורב רשמית בקרב. אסור לאף אחד מבחוץ לתקוף או להחזיק את אחד מהמתאבקים. אם מישהו מנסה להתערב, אך מושלך מהזירה ע"י אחד מהמתאבקים אז בד"כ אין פסילה.
    ג. פגיעה ביריב עם חפץ כלשהו (אלא אם כן חוקי הקרב מאפשרים זאת) כמו: כסא, שולחן, מקלות, פחים, פעמון הזירה וכו`.
    ד. מכה מתחת לחגורה.
    ה. תקיפת השופט.

    כל החוקים הללו עובדים נהדר בתיאוריה, אך למעשה לא תמיד השופט נמצא בזוית הנכונה כדי לראות את העבירות ולפסול את המבצעים. השופט חייב לראות את העבירה בזמן ביצועה כדי שהחלטתו תהיה סופית. כמו שצוין קודם, בהחלט שכיח לראות את השופט חסר הכרה במהלך קרב. כשמצב כזה מתרחש אז בד"כ החוקים נשכחים לחלוטין והמתאבקים עושים ככל העולה על רוחם. אם שני המתאבקים (או הקבוצות) ממשיכים להמרות את פיו של השופט, אז הקרב עלול להיגמר בפסילה כפולה (double disqualification). במצב כזה אין מנצח ברור והקרב מסתיים בשוויון.


    קרבות על התואר

    מתאבק לא יכול לזכות בתואר מיריבו ע"י ניצחון בפסילה/ספירה ל-10 (אלא אם כן הוכרז אחרת). אם האלוף מפסיד את הקרב כתוצאה מהנסיבות הללו, אז התואר נשאר בחזקתו. לאלוף יש יתרון בכל קרב אליפות משום שהוא יכול מבחינה מסוימת להפסיד את הקרב (בדרכים שצוינו לעיל) ועדיין לשמור על התואר. הטוען לכתר יכול לזכות בתואר רק ע"י הצמדה לשלוש/הכנעה.


    וריאציות


    החוקים של קרב יחידים לא תמיד היו זהים. ב-NWA למשל היה חוק שלפיו אסור לזרוק את יריבך מעל החבל העליון. ב-WCW ז"ל היה פעם חוק שאסר לקפוץ מהחבל העליון על יריב ששרוע עם פניו כלפי מטה. 2 המקרים היו גורמים לפסילת המבצע. ה-WWF נהגו לפסול בעבר מתאבקים על כך שמשכו ליריביהם בבגדים/תחתונים בזמן ניסיון הצמדה. המהלך הזה עדיין נחשב ללא חוקי ברוב הארגונים, אבל רק מבטל את ההצמדה ולא גורם לפסילה.


    הערך הבידורי של הרסלינג

    ברסלינג ישנם גם מספר מרכיבים שלא קשורים ללחימה עצמה. חלק מהדוגמאות: סטוריליינים, גימיקים, ראיונות ואנגלים. מה המטרה של כל זה בעצם?
    בעיקר לבנות ציפייה, התרגשות ועניין לקראת קרבות היאבקות אך בו זמנית לבדר ולגרום חדווה למעריצים. ההיאבקות המקצוענית נהפכה ליותר ויותר קבועה מראש בין סוף המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20, אך למרות זאת הענף הוצג במשך רוב המאה כספורט לגיטימי לכל דבר. הקונספט של הקיפייב נוצר כדי להוסיף נופך של אמינות לענף ולמשוך מעריצים באמצעות הבטחה לדם ואלימות.

    ככל שהמאה ה-20 התקדמה, כך בעלי הארגונים החלו פחות להשקיע בהתמקדות על אקשן ספורטיבי אמין ויותר על מופע ספורט בידורי. הבדרן אנדי קאופמן נהג להתאבק עם נשים כחלק מהמופע שלו והכריז על עצמו בתור "אלוף העולם הבין-מיני בהיאבקות".. צעד גדול נוסף בכיוון התרחש כשוינס מקמהון הגה את הרעיון של רסלמניה ואת הקונספט של רוק אנד רסלינג (Rock and Wrestling). למעשה אפשר לומר שהיה משהו שהפריד בין מקמהון לשאר הארגונים של ג`ים קרוקט וה-AWA: אווירת הקרנבל שנוצרה בעקבות הגימיקים והאנגלים שלו.

    גם אם המונח "ספורט בידורי" לא נוצר ע"י מקמהון, הארגון שלו נהפך לפופולרי בזכות זה. וינס "חינך" את קהל מעריציו לאורך שנות ה-80 ע"י כך שהבהיר להם שלא מדובר בתחרות ספורטיבית מאולתרת, אלא שכדאי להם לצפות כדי ליהנות מההיבט הבידורי של הספורט. במילים אחרות: הוא לפחות רמז שהאירוע שופר ולא נגרע ממנו כלום בעזרת העובדה שהכל היה וורק. הצעד הזה התברר כמבריק, ובמיוחד לאור העובדה שמתחריו עדיין הציגו את ארגוניהם כאמיתיים לגמרי.

    עידן הרוק אנד רסלינג זכה לתגובות נוקבות ע"י המבקרים משום שהייתה יותר התמקדות בדמויות מטופשות, ראיונות ומערכונים מאשר ברסלינג עצמו. לעומת זאת, יש גם אנשים שמצדיקים את התמקדותו של מקמהון בבידור משום שהודות לכך חלה עלייה בפופולריות לאורך שנות ה-80`. הויכוח לגבי הנושא עדיין מתנהל כיום בקרב האוהדים.
    בסופו של דבר ECW, WCW ועידן האטיטוד של WWF קידמו מאד את פיתוח ההיבטים הבידוריים ברסלינג המקצועני.


    ארגונים


    החברות שמפיקות ומארגנות את אירועי הרסלינג ידועות בתור "ארגוני רסלינג" (wrestling promotions).
    נכון לעכשיו יש רק 2 ארגונים בכירים ופעילים בצפון אמריקה: World Wrestling Entertainment (ראשי תיבות של WWE) ו-Total Nonstop Action או בקיצור TNA. בעבר היו מספר לא מבוטל של ארגונים שהתחרו ב-WWF ולא קיימים כיום: AWA, WCW ו-ECW הם רק חלק מהשמות. במקסיקו קיימים ארגוני לוצ`ה ליברה כמו: Consejo Mundial de Lucha Libre ו-Asistencia Asesoría y Administración.
    WWE נחשבים לארגון הגדול והמשפיע ביותר מבין כל השמות שצוינו. למרות שהארגונים האלה ידועים בתור הפופולרים ביותר, עדיין יש ארגוני רסלינג קטנים שמוכרים יותר בשם "אינדיז" (indies). חלק מהארגונים נחשבים לשלוחה של NWA. ארגוני אינדיז מובילים: Ring of Honor (שמתקדמים מיום ליום), Pro Wrestling Guerrilla ו-Combat Zone Wrestling.
    מחוץ לצפון אמריקה ישנם ארגונים ברחבי אירופה, יפן, פורטו ריקו ובאיים הקריביים.
    סגנון הרסלינג היפני שונה מהאמריקאי בכך שיש יותר התמקדות על הספורט מאשר על החלק הבידורי.

    קרדיט לשי מילר
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    20.12.2006
    הודעות
    9,390
    מאמר נהדר! מסביר עד הנקודה הכי קטנה את התפתחות הרסלינג.
    אולי יש עוד כמה מושגים קטנים אבל זה נותן מושג כולל על התמונה השלמה.
    אני לא אוהב להתמקד בסטוריליינים, אני אוהב לראות את הביצועים של המתאבקים בתוך הזירה.
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    ראשון לציון
    הודעות
    603
    מאמר מצויין
    זה ידע אישי או מקורות?
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    20.12.2006
    הודעות
    9,390
    הקטע המעצבן הוא שיש הרבה פעמים תבניות שחוזרות על עצמן.
    לדוגמה-מישהו מנצח ברמאות בלי סוף. מחזור פיודים. כאלה דברים.
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    22.02.2007
    הודעות
    6,372
    בואנה מאמר מעולה מצויין 100%
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    16.01.2007
    הודעות
    366
    כל הכבוד על ההשקעה יוצא מן הכלל פשוט מדהים ותודה על המאמר.
    שתף ב-Google+

הרשמה