תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 4 מ 4
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    ** כנות היא מילת המפתח.
    וכדברי פתיחה לנושא הזה, אבקש מכל מי שמתכוון להגיב לדיון, להשתמש בכנות ואך ורק בכנות, ולא לפחד מאף אחד, כי מי אנחנו שתסננו את האמת שלכם, או תנסו לצאת פוליטיקלי קורקט בשבילנו?

    בשבועות האחרונים אני יושבת כחברת צוות במערכת בבית הספר שלי שמרימה חוברת [מעין ספר עם כריכה רכה] של יצירות אך ורק של תלמידים. מעבר לעובדה שאני באמת זוכה להרגיש איך זה להיות בצד של העורכת, אני מרגישה בצורה מובהקת איך זה להיות בצד שנותן ביקורת.

    בצוות איתי יושבות עוד חמש בחורות, שלוש מתוכן הן מבוגרות, מורות [מורה לספרות, להיסטוריה, ולאומנות]. התהליך בהוצאת החוברת עובד כך-
    במשך תקופה מסויימת אנחנו מסותבבים בין האנשים בבית ספר ומבקשים מהם לבוא ולתת לנו את פרי יצירתם, אנחנו מקבלים את היצירות במשך תקופה נוספת, ואחר כך מתיישבים להעביר את הפרטים שהתקבלו איזו תהליך סינון.
    או אז אנחנו מתיישבות יחד, וקוראות יצירה יצירה [ובוחנות ציור ציור], מחליטות מה טוב, מה לא טוב, על פי קטגוריות שנראות לנו- בנאליות למשל, לא ממש מתקבלת.

    שתי הבנות האחרות בצוות הן בנות כיתה וחברות טובות מאוד שלי.
    כל אחת משלושתנו [שתיהן ואני] נתנה מהיצירות שלה. מנקודת מבטי הסובייקטיבית אנחנו עומדות בשלוש רמות של כתיבה. אני, סתם לידע כללי, מציבה את עצמי בדרגה הבינונית.

    כאשר עברו על יצירה של אחת מחברי הצוות, אחת משלושתנו [החוברת רק של תלמידים, כך שמן הסתם המורות לא משתתפות בזה], אותה אחת הייתה יוצאת מהחדר. לא על מנת שלא תשמע את מה שאומרים עליה, אלא יותר על מנת שהנוכחים בחדר יעיזו להגיד את מה שהם באמת חושבים, ולא ינסו לחשוב מי יושב מולם.

    אני ובחורה אחרת קיבלנו את זה די בשקט. אמרו לנו- "את זה לקחנו, את זה לא לקחנו." והעירו לנו. לי למשל אמרו שיש לי כמה דברים שכתובים בצורה מאוד... עצורה.
    לעומת זאת, הבחורה הנותרת קיבלה כל פיפס קטן שירו לעברה בזעם גדול.
    זו בחורה שאני מעריכה מאוד, כבת אדם וככותבת. ואני מאמינה שעצם העובדה שהנושאים שעליהם כתבה היו רגישים מאוד לגביה [מוות של יקרים לה וכו'] השפיעה עליה מאוד. אבל בכל זאת ההתנהגות שהפגינה גרמה לי לחוסר כבוד קל כלפיה.

    במסגרת העבודה על החוברת הזו, פנינו לעוד כותבים צעירים רבים מבית הספר שלי. ברוב המקרים ביקשנו לערוך יצירות שלהם. לקצר בעיקר.
    מלבד אולי שני אנשים, כולם לא הסכימו. הם טענו ש- "זו האומנות שלהם, והם לא מוכנים לשנות אותה. וזה בושה שאנחנו בכלל מבקשים", והרגישו כאילו אנחנו מחללים את כבודם.

    על פי עניות דעתי, ביקורות היא לא דבר איום.
    להפך, היא אחד הכלים הכי חשובים שאפשר לתת ליוצר צעיר על מנת שישתפר.
    יוצרים לא חייבים לקבל את הביקורת שניתנת להם, אבל הם חייבים להעריך אותה לכל הפחות. יוצר, יוצר בצורה סובייקטיבית למדי. הוא לעולם לא עושה דברים בצורה אובייקטיבית, תמיד משולבת בעבודות שלו דיעה או איזה סוג של רגש.
    ולכן הוא צריך להעריך את הביקורת שהוא מקבל, כי זו נקודת מבט נוספת, שעיניה לא מעוורות מהסובייקטיביות שממנה סובל היוצר.

    אני עד עצם היום הזה מתקשה מאוד עם ביקורת. דברים שאומרים לי יכולים ישר להדליק אצלי איזה פיוז. ממש לפגוע בי ולהכעיס אותי.
    אבל במשך השנים [אני כותבת כחמש שנים] אני לומדת לשים לעצמי מעצורים. מעטים קורה שאני מתפרצת על אחד הקוראים שלי כשהוא נותן לי ביקורת [אלא אם, כמובן, הביקורת ניתנת בצורה גרועה. אני מתכוונת, שהצורה בה היא מתבטאת היא מזלזלת וכו']. וגם אז אני לרוב מתנצלת.

    רציתי לבדוק מה דעתכם על העניין.
    איך אתם מתמודדים עם ביקורת טובה או רעה? מה דעתכם על לתת ביקורת- האם אתם אוהבים לעשות את זה או לא? ואם אתם חושבים שאדם יכול לצמוח ליוצר מצליח בלי ששום אדם בעל נסיון יזרוק לו איזו מילה שתכוון אותו בכיוון הנכון?
    וכמובן, כל שיעלה בדעתכם להוסיף בהקשר הזה.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    כן, רציתי להוסיף לזה משהו, אבל חשבתי שתגובה תהיה נאותה יותר מאשר עריכה.
    בואו נדבר, לרגע, על העבודה ששלחתי אני לתערוכת האמצע של בית הספר, "מחווה למייקל מרשל [סמית]":


    [כתוב שם, למי שלא מבין, "ירולובראש".]
    האותיות הן תלת מימדיות, ובנויות מקרטון ביצוע ופרווה ורודה שאני והמורה שלי מצאנו בארון שלו. על פיתוח הרעיון עבדתי לא מעט [שבועיים עד חודש מאז תחילת הלימודים], ועל העבודה עבדתי ממש עד התערוכה, שנערכה בסביבוץ ינואר-פברואר.
    בכל שנה מביאים מישהו חדש ומעניין שיאצור את התערוכה של בית הספר [אלא אם כן לא מוצאים מישהו כזה, מה שקורה ברוב המקרים, ואז אחד המורים אוצר את התערוכה] - והשנה הביאו שני תלמידים מהמדרשה, תלמדי תלמה ילין לשעבר, שיאצרו אותה. עכשיו, כשאני תכננתי את ההצבה של הפסל, במקור, עם המורה שלי, שהיה שותף לתהליך העבודה ולהחלטות שנעשו בו - העבודה הייתה אמורה להיות מוצבת על הרצפה, איפהשהוא במסדרון ביה"ס [להלן התמונה]. האוצרים, לעומתו, מפאת חוסר מקום - רצו שאתלה את העבודה על הקיר. ובאמת, בעזרתן של שתי תלמידות נוספות, התחלנו לתלות אותה בפינה מעניינת [ומסוכנת לתליה] של בית הספר - עד שהגיע המורה שלי, והבהיר לאוצרים הנחמדים שהעבודה היא בפירוש עבודת רצפה, ולתלות אותה על הקיר פשוט הורס אותה לגמרי.
    מה שאני מנסה להגיד כאן הוא -
    אני בן אדם גאה מאוד, ואף על פי כן, למדתי במהלך שלוש השנים בהן אני לומדת אמנות, לקבל ביקורות. אבל כנראה שאני יודעת לקבל אותן קצת יותר מדי. זו בעיה שאני מתכוונת לדון בה עם המנחים לעבודת הגמר שלי באמנות שנה הבאה: אני לא יודעת, מתי אמורים לקבל את הביקורת וליישם אותה, ומתי אמורים לעמוד על שלך [פשוט להגיד לביקורת "לא תודה", בנימוס]. אז אממ. כן. זהו. לתשומת לבכם.
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    22.04.2007
    עיר
    כפר-סבא
    הודעות
    185
    אני חייב להגיד שמה שעמר כתבה למעלה נכון עד הפרטים הכי קטנים. באמת מאוד קשה לקבל ביקורת בנוגע ליצירה שלך- כי זה מה שהיא: פרי מחשבתך. ולכל דבר קטן, לא משנה אם הוא משפט, שיר, פואמה או סיפור יש משמעות בעיני האדם שיצר אותן. הוא לעולם לא יוכל לקבל ביקורת בקלות. על אף זאת, צריך ורצוי לקבל אותה. עם זאת, לא במידה רבה מדי. יש לעמוד על עקרונות. כי לרוב- המבקרים רוצים לחתוך את מה שהקהל לא רוצה לקרוא ואילו את/ה כן.

    את הביקורת כלפי אני לוקח מאוד קשה בפעם הראשונה, כשאני קורא אותה. אך ממבט שני, אותו אני מכריח את עצמי לקחת בכל פעם מחדש, אני מבין מה רציתי מהיצירה מלכתחילה ואיך היא יצאה ומשם אני פועל לפי שיקול דעתי או שיקול דעת המבקר/ת.

    אבל העניין הוא שאין דבר כזה- אובייקטיביות. לא ביצירה, בכל אופן. כי מה שהיוצר מנסה לעשות הוא להגיע אל המסתכל על היצירה/הקורא בעזרת חוויות ו/או דעות משותפות, באופן כללי.
    No worries seems to be a magical phrase. You got hit by a car? No worries. Your kitty was run over? No worries. You have a tumor that's going to kill you within six months? No worries! When one says it everything seemes to get better.

    So live on, without regret or fears.
    Oh. and No worries(:
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אבל העניין הוא שאין דבר כזה- אובייקטיביות. לא ביצירה, בכל אופן. כי מה שהיוצר מנסה לעשות הוא להגיע אל המסתכל על היצירה/הקורא בעזרת חוויות ו/או דעות משותפות, באופן כללי.
    זה לא מה שהתכוונתי אליו, ואני מצטערת- חשבתי שאפשר להבין את זה מההקשר.
    זה ברור לי, בכל אופן, שזו המטרה בכתיבה. ומבחינתי מטרתה של הביקורת זה לקדש את העניין הזה, לא לחלל אותו.
    אני חושבת שמבחינת עורך, עריכה של שיר, או סיפור או מה שלא יהיה, היא מעין עניין חיוני מבחינה טכנית. אני יכולה להגיד מנקודת המבט שלי- כשפנינו לאנשים בבקשה לערוך את היצירות שלהם, במטרה לעזור להם להעביר את המסר שהם רוצים להעביר, בצורה שלדעתנו- הכי תקדש אותו [את המסר].
    ואני לא אומרת שאני מבינה כל שיר שאני קוראת בצורה שאליה התכוון המשורר, אבל אנשים שידעו להצדיק את השיר שלהם עשו את זה, והשירים נשארו ככה.
    [מבחינת אומנות פלסטית, אני חושבת שזה דווקא אחרת. לאוצרים יש תפקיד שבו הם מנסים להעביר סוג של מסר משלהם. לא לגרוע מהמסר של האמן, אבל להעביר בנוסף אליו משהו משלהם. לפחות כשהם אוצרים תערוכה והכל].

    אני לא יכולה להעיד בעצמי באמת בנוגע להחלטה של מתי לבחור לקבל את הביקורת ומתי לא.
    אני בעיקר הולכת על הקטע של נסיון וטעיה. ומה שנראה לי נראה לי.
    אני לא יכולה להסביר את זה ממש.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה