תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 3 מ 3
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    13.12.2006
    הודעות
    824
    לא אני כתבתי אותה לקחתי מאתר אחר , אני אהבתי ההיתי רוצה לדעת את דעתכם



    אז עכשיו יש לגולדן סטייט קצת יותר אוהדים, והרבה יותר מסמפטים, הנה לכם טעימה מתלאותיו של אוהד ותיק, ואיך השניים בתמונה, שני הסמלים של גולדן סטייט, שני האנשים שלקחו אותה לפלייאוף בפעם האחרונה ב94, חזרו כדי לעשות את זה שוב.
    הפעם האחרונה שגולדן סטייט היו בפלייאוף, לפני ההופעה הזו, הייתה ב1994, לפני 13 שנה. אז הם הפסידו לפניקס של בארקלי, בסוויפ חלק. זו הייתה השנה אחרי שפניקס הפסידו לג´ורדן, והשנה יעמוד אולוגוואן בדרך של בארקלי אל הטבעת, למרות ההפסד העתיד בגולדן סטייט נראה ורוד.
    עם צמד כוכבים צעיר כמו לטרל ספריוול, וכריס וובר, ותיקים מנוסים וטובים כמו כריס מאלין, וטים הארדאווי, ומאמן שכבר אז נחשב לאחד הטובים, נראה היה שהקבוצה הולכת להמון שנים בצמרת.
    ואז הכל התמוטט בבת אחת. נלי לא הסתדר עם הרוקי ממישיגן, והחליט לשלוח אותו בטרייד לוושינגטון. בתמורה הוא קיבל את טום גוגליוטה, ושלוש בחירות דראפט, אותן בחירות שהוא נתן לאורלנדו.
    גוגליוטה, לא מילא את מקומו של וובר, ולא רק זאת, ספריוול מאוד לא אהב את העובדה ששלחו את חברו הטוב בלי לדבר איתו, הוא הפסיק לשחק. אחרי פתיחה של 14-34 נלסון הרים ידיים, והלך הבייתה.


    13 שנה עברו, בינתיים נלסון עשה נפלאות בדאלאס, חלק מזה בזכות שחקנים שלקח מגולדן סטייט בתמורה לכלום (ג´יימסון, דמפייר), וכריס מאלין, החזיר את נלסון הביתה. נלסון החזיר את גולדן סטייט לפלייאוף.

    מה שיש לנו כאן זה בעצם סיפור בתוך סיפור, כששני האנשים האלה, כריס מאלין, ודון נלסון שכל כך מייצגים את גולדן סטייט, מובילים אותי להצלחה הכי גדולה שלו מאותה אליפות היסטורית ב1974-5. גם אז זו הייתה הפתעה גדולה.

    אז נתחיל בהתחלה. המועדון הוקם ב1946 בפילדלפיה. הוא לקח אליפות ב46-7, ואחת נוספת ב55-6.
    ב1959 הם החתימו ישירות מהדראפט את ווילט צ´יימברליין. ב1962 הוא יקבע את שיא הנקודות במדי הווריירס, מול הניקס. ב1962 הקבוצה עברה לסאן פרנסיסקו, אבל גם כאן היא טיילה בין כמה אולמות, עד שהתמקמה באולם באוקלנד, הצד הלא נכון של גשר הזהב. ב71-2 הם ויתרו על סאן פרנסיסקו סופית, והפכו לקבוצה של אוקלנד, הגולדן סטייט ווריירס.
    לווריירס מאוקלנד יש אליפות אחת ברזומה, כאשר בעונת 74-5 הוביל אותה ריק בארי לאליפות היסטורית, כאשר בדרך הם מנצחים את הבולטס מוושינגטון, הפייבוריטים, 4:0 חלק.

    הגיבורים שלנו מתחילים להגיע בשנות השמונים.
    ראשון מגיע לווריירס כריס מאלין. מאלין, בן למשפחה אירית, גדל ושיחק כדורסל בניו יורק. את הקריירה שלו במכללות הוא עשה בסנט ג´ון. מאלין, קלע גדול היה שחקן השנה בביג איסט שלוש פעמים בקריירה שלו, וב1984 אף שיחק בנבחרת ארה"ב באולימפיאדה, שם זכה במדליה ראשונה מתוך שתיים. גם השניה תהיה עם ג´ורדן, אבל איזה הבדל. בשנתו האחרונה הוביל את הקבוצה לפיינל פור, ועד היום הוא מחזיק בשיא הנקודות.
    אולם מאלין לא היה איש שאוהב לעבוד קשה, וכאירי טוב, לא היה זר לטיפה המרה. אחרי שנבחר שביעי על ידי הווריירס, מאלין לא הצליח להרים את הקריירה שלו, ונאלץ להילחם באלכוהוליזם. זה לא שבאוניברסיטה הוא לא שתה, פשוט שם זה לא הפריע לו.
    בעונת 88-89 מגיע לקבוצה נלסון. נלסון מגיעה אחרי קריירה לא רעה בתור כדורסלן בבוסטון סלטיקס. את קריירת האימון שלו התחיל במילווקי באקס, ב76-77, ונשאר שם 11 עונות עד שהגיע לווריירס. הבאקס לא זכו באליפות תחת נלסון, אבל נלסון זכה פעמיים בתואר מאמן העונה (83 ו85). כבר במילווקי היה ברור שהוא חושב אחרת, שהוא מביא איתו משהו אחר. במילווקי הוא יצר את הפוינט פורוורד, והקיף אותו בקלעים ללא רכז. בגולדן סטייט הוא יצר את הRUN TMC כשלמאלין, לו הוא עזר להיגמל מאלכוהול, תפקיד חשוב.
    האוהדים של גולדן סטייט בארץ, כולם הגיעו באותה שנה בערך. מ1990 עד 1992, אז הריץ נלסון בגולדן סטייט את RUN TMC (על שם הלהקה RUN DMC), טים הארדאווי בפוינט, מיץ´ ריצ´מונד סקנד גארד (גם הוא היום יושב במשרדים של הקבוצה עם מאלין), וכריס מאלין ששיחק לרוב כפוואר. את החמישיה השלימו שארונס מרצ´ולינס (האבא הרוחני של...), ורוד היגינס , פורוורד בגובה 2.04 בתור סנטר. בדומה מאוד לקבוצה שרצה בפלייאוף מול דאלאס.
    נלסון היה ועודנו פריק של מיס מאצ´ים, ועשה הכל על מנת ליצור אותם. הוא ניסה לא רק חמישיות נמוכות, הוא הביא גם הביא את מנוט בול (סודני בגובה 2.31 למי שלא מכיר, לא היה הצלחה ענקית) לגולדן סטייט, ושלח אותו לזרוק שלשות.
    גולדן סטייט באותם שנים הייתה המרענן הרשמי של הליגה, וסיימה אותה בצמרת המערב, למרות נחיתות גובה רצינית. אולם בפלייאוף זה לא הצליח, ונלסון לא פחד לעשות שינויים. נלסון למעשה אף פעם לא פחד לותר על שחקנים טובים בשביל לנער את הקבוצה, ובדומה למה שעשה בדאלאס כשעשה המון טריידים כל שנה. ולכן, הוא שלח את ריצ´מונד לסקרמנטו, תמורת בחירת הדראפט שלהם, בילי אואנס. פורוורד שהיה אמור לספק ללוחמים גובה וריבאונדים. נלסון ידע שיש לו את מרצ´ולינס, וסמך עליו שהוא יכול לסגור את החור שהשאיר מיץ´. זה היה בסוף עונת 90-91, העונה האחרונה שגולדן סטייט עברו סיבוב בפלייאוף.
    בעונה הראשונה זה גם הצליח, וגולדן סטייט סיימו במקום השלישי במערב, אולם הפסידו לסיאטל בסיבוב הראשון והלכו הביתה.
    לגולדן סטייט הייתה בחירה במקום ה22 בדראפט, כל המומחים הימרו על סנטר, אבל נלי כמו נלי, בחר גארד אלמוני שענה לשם לאטרל ספריוול. נלי תמיד ידע לדוג גארדים ולבנות אותם, וספריוול בעונתו הראשונה היווה הפתעה עצומה, במיוחד כשגולדן סטייט סבלה מהמון פציעות שאיפשרו ללאטרל המון דקות משחק, אבל הקבוצה הדרדרה לתחתית. הבחירה בספריוול הוכתרה כהצלחה גדולה, אולם ממרחק השנים, זו הבחירה שתפרק את גולדן סטייט להמון שנים קדימה.
    בשנה העוקבת גולדן סטייט בחרה במקום השלישי בדראפט. הבחירה הראשונה הלכה לאורלנדו. נלי מאוד רצה את וובר, שחקן מכללות מבטיח ממישיגן, ונתן לאורלנדו שלוש בחירות עתידיות בתמורה לבחירה הראשונה. וובר היה התגשמות הפנטזיה שלו, שחקן גבוה ואתלטי שיכול לשחק סנטר, בקבוצה של גארדים. שוב, בחירה שבדיעבד תשלח את נלסון מחוץ לגולדן סטייט. וכרגיל גולדן סטייט נתנה עונה טובה מאוד, כשוובר משתלב היטב עם ספריוול, ומאלין נותן מביא את הנסיון שלו, והקליעה.
    כל זה לא עמד מול פיניקס הרעבה שרק שנה קודם הסתכלה לאלוהים בעיניים. במשחק ענק באוקלנד, ניצחה פיניקס את גולדן סטייט 140:133, כשבארקלי קולע 56 נקודות, לעומת ה33 של מאלין.


    בקיץ כאמור, העסק התחיל להתפרק. וובר לא אהב את התפקוד שלו כסנטר, ונלסון שלא אהב את זה שלח אותו לוושינגטון. ספריוול חטף דיכאון, ונלי עזב.
    הקבוצה הדרדרה מדחי אל דחי, עם פרשיות מוזרות כמו החניקה של פי ג´י קרליסמו, על ידי ספריוול, שהובילה גם לעזיבתו של זה, בחירות דראפט גרועות במיוחד, כמו טוד פולר, וסטיב לוגן (אם לא שמעתם עליהם, זה לא במקרה, אין טעם לחפש אותם בהיכל התהילה...), החתמות של שחקנים מעבר לשיא, כמו ג´ון סטארקס, ומוקי בליילוק, ועסקאות מוזרות, כמו זו ששלחה את ג´יימסון לדאלאס, ואת דמפייר לאותה קבוצה.
    הארדאווי עזב למיאמי, וגם מאלין לא נשאר באיזור, וחבר לרג´י מילר באינדיאנה בנסיון להשיג טבעת.
    הקבוצה הצליחה למצוא שחקנים, אולם לא הצליחה לשמור עליהם. גילברט ארינאס נבחר על ידי גולדן סטייט במקום ה30, ועשה את עונת הפריצה שלו בה, אז קיבל את פרס השחקן המשתפר, אולם הוא העדיף לחתום בוושינגטון. השחקן המוצלח היחיד שנשאר היה ג´ייסון ריצ´ וגם הוא התחיל להרגיש כמו בבית קברות.

    עד שהמזל השתנה.
    ושוב, ראשון חזר מאלין. מאלין חזר לווריירס כבר ב2001, לעונת הפרישה שלו, אחריה מילא תפקידים אדמינסטרטיביים, ובאפריל 2004, הוא מונה לג´נרל מנג´ר של הקבוצה.


    מאלין עשה כמה טעויות בדרך, כמו החתמה של אדונל פוייל על חוזה של 42 מליון ל6 עונות, והבחירה של מייק דאנליבי במקום השלישי בדראפט. בנוסף מאלין החתים את דאנליבי על חוזה חדש עוד לפני העונה הרביעית, והשחקן מעולם לא הוכיח שהוא היה ראוי לזה.
    אבל הניצוץ הראשון הגיע, עם הגעתו של בארון דייויס העירה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הווריירס היו שותפים לעיסקה, שבה הם הרוויחו, ובגדול. כולם דיברו על צמד הגארדים שהוא ירכיב ביחד עם ג´יי ריצ´, וכבר בעונה הקודמת היו המון דיבורים על פלייאוף, אך זה לא קרה. מאלין החליט ללכת לאיש שהוביל אותם לפלייאוף בפעם האחרונה, והביא את החתיכה האחרונה בפאזל, דון נלסון. היחסים בינהם נשארו טובים מהתקופה שלהם ביחד, ומאלין עדיין רואה בנלסון שעזר לו להיגמל מאלכוהול, ועזר לו להתגבר על מות אימו מעין אב שני.
    נלסון תמיד ידע להסתדר עם שחקנים ולקבל את הכבוד שלהם (חוץ משניים), והיה ברור לו על מי הקבומה הזו תקום ותיפול, ודבר ראשון שהוא עשה היה להרים טלפון לבארון דייויס.
    אולם הדרך הייתה עדיין ארוכה. נלסון בנה על טרוי מרפי בתפקיד הסנטר. שחקן שאמור להיות בדיוק מה שנלסון אוהב, גבוה, שואב ריבאונדים, וקולע שלשות. אולם מרפי לא הצליח להשתלב בשיטה, ונלסון חיפש פתרון. נלסון רצה בקיץ את אל הרינגטון, אך זה העדיף לחתום באינדיאנה. וכעת הפתרון נמצא. הרינגטון לא הסתדר באינדיאנה, ואינדיאנה הייתה כל כך להוטה להיפטר מסטיבן ג´קסון, שהם היו מוכנים לבלוע את מרפי, ואפילו את דאנליבי. נלסון קיבל את הסנטר שרצה, וג´קסון כגיבוי מהספסל היה לא רע.
    אולם הפציעות לא עזבו את גולדן סטייט, ובארון וג´יי ריצ´ נעדרו ממשחקים באופן תדיר. מי שמילא את מקומם באופן מפתיע היה מונטה אליס, שחקן שנה שניה שהגיע ישירות מהתיכונים. וזה לא מפתיע, כי אצל נלסון, אם יש לך כשרון, הוא כבר יתןם לך במה להראות אותו. בנוסף ביינדרינס ומאט בארנס, עוד שני שחקנים אלמונים קיבלו הזדמנות ולא פספסו אותה.
    בסופו של דבר הפציעות דירדרו את גולדן סטייט לכיוון הלוטורי, ואף נלסון עצמו הצהיר שאין סיכוי שהם יגיעו לפלייאוף השנה. השיא היה במשחק מול וושינגטון, כאשר גולדן סטייט הובילה בשתיים, אולם ארינאס השווה עם הבאזר. נלסון טען שהיו צעדים, וחטף טכנית, שנתנו לוושינגטון עוד שתי נקודות ואת הנצחון. לא מתאים לנלי. אולם כנראה שזו הייתה נקודת התפנית.
    אחרי אותו משחק נלי התחיל להריץ חמישיה שכללה את בארון, אליס, ג´יי ריצ´, ג´קסון והרינגטון, כשמהספסל עולים ביינדרינס, בארנס, ופייטרוס, וזה שיגע את הליגה. רבעים שנגמרו ב40+ נקודות לא היו נדירים.
    את ההמשך והסוף אתם יודעים. הסוף טוב (כי באמת לא משנה מה יעשו גולדן סטייט בהמשך, אנחנו האוהדים מרוצים, ככה זה כשמייבשים אותנו 13 שנה).

    הערה, חלק מהדברים נכתבו מזיכרון של אוהד, ולכן אם מצאתם אי דיוקים, אתם מוזמנים להעיר.

    ועוד קוריוז בשבילכם. למה אני אוהד של גולדן סטייט? כילד הקבוצה הראשונה שהכרתי הייתה הפיסטונס. אולם בשלב הזה הפיסטונס היו בירידה. הנושג נאמנות היה זר לי, את ג´ורדן שנאתי, ובבית ספר הטרידו אותי על ימין ועל שמאל בשאלה את מי אני אוהד. בסופו של דבר עניתי שאת הווריירס. מאז זה נדבק אלי.

    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    08.03.2007
    הודעות
    504
    כתבה מעולה אהבתי
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    08.03.2007
    הודעות
    61
    איזה יופי!! גולדן סטייט מספקים את המתח הטוב ביותר בNBA
    ועוד עכשיו הסדרה הכי טובה עד עכשיו גולדן-יוטה
    צפו לגדולות
    שתף ב-Google+

הרשמה