אז ככה, במסגרת הפחת החיים בפורום הקט שלנו, החלטנו אני וג'ואנה, שנביא מדי שבועיים יצירה – כתובה או פלסטית, נציג אותה, את ההסטוריה של היוצר [לא חובה, אבל זה תמיד תורם להבנת היצירה], ונדבר עליה קצת. אתם מוזמנים לתרום מידע משלכם ליצירה המפורסמת – וגם למשתמשים תהיה אפשרות לפתוח דיונים כאלו, כל עוד יקבלו קודם לכן אישור מאיתנו המנהלות, כדי שלא יווצר מצב שיותר דיונים שכאלה פתוחים מדיונים של יצירות מקוריות של חברי הקהילה.

אז נתחיל, דווקא עם היוצר הספציפי הבא, בשביל ג'ואנה, שמאוד, מאוד אוהבת אותו.
היצירה הראשונה שנדון בא היא אני בדרכי למוסד הסגור, של חנוך לוין. אם פה ושם, דרך אגב, יצוץ דיבור על "קול אחר", זה מכיוון שהיחידה השלישית בספרות נוגעת ל"קול אחר בשירה העברית".
אז, נתחיל.

מידע על קורות חייו של לוין אפשר למצוא כאן. שוב, לא חובה לקרוא, אבל לפעמים כדאי.


אני בדרכי למוסד הסגור / חנוך לוין


אשתי היקרה מוחה את דמעותיה
שני הילדים מנפנפים ביד
באמבולנס לבן אני עכשיו נוסע
נוסי לי הרחק להיות לבד לבד


ציפורים, פרפרים, נפולאון והרצל
מלאכים, אלוהים מחליף צבעים
להיות עיפרון, להיות מברשת
להיות חביתה משתי ביצים
אני בדרכי למוסד הסגור


עוברים על פני שדות ומכלים של מים
שלום לך עולם קבל את ברכתי
מכן עד יום מותי ולו בגיל מאתיים
שוב לא נראה אחד את השני


ציפורים, פרפרים...


אחות עם מקל, רופא עם צלקת
קושרים את ידי עם כותונת אפורה
בחדר לבן אפוף שלווה ושקט
אשלח לי חיוכים קטנים אל התקרה


ציפורים, פרפרים...


----



[שוב, עלי להזכיר שזו אינה הפרשנות האישית שלי (כי היא באמת נראית רק טיפה מופרחת בקריאה שלישית), אלא של הכיתה כולה.]
מערך הציפיות שהכותרת מציגה בנוגע לשיר לא בדיוק ברור. היא מציגה אדם שסובל מבעיה נפשית, שמובל כנגד רצונו לבידוד, למוסד סגור. זהו אינו מקום שאתה מוכן להיות בו מרצונך החופשי. מצד שני, המילים "אני בדרכי", אם מדגישים אותן, מעבירות סיטואציה של שליטה של הדובר, הוא מתקדם ומכוון לעבר המקום השלילי. זה נותן פאן של אבסורדיות וציניות.
הבית הראשון נפתח בתמונה יפה, קצת כמו בסרט, מאוד ציורי ודרמטי, המשפחה נפרדת מהדובר – כנראה האב. שתי השורות הראשונות מוציאות את המשפחה כקורבנות לטרגדיה. סיטואציות כאלו לא קורות באמת, בחיים האמיתיים, רק בסרטים.
השורה האחרונה של הבית יוצרת בעיה, היא סוטרת את השורות הראשונות – זוהי הרגשת אובדן, ביקורת מצד הדובר; ייתכן כי הוא מדבר לאשתו [סביר להניח]. לכאורה הדובר מובל הרחק באמבולנס, אך בעצם האישה היא זאת שמתרחקת. ייתכן כי היא בורחת ממחוייבות, מהקשר ביניהם, וזה מציע קריאה חדשה לחלוטין. הקריאה שלנו אינה אובייקטיבית יותר. עתה הדמויות נראות צבועות, אנחנו באים מנקודת מבט של לגלוג. ישנה גם אסוציאציה של בגידה מצד האישה, התקררות של היחסים ביניהם. "נוסי לי" – טון של ציווי. בשביל השקט הנפשי שלי, לכי כבר.

דרך אחת לראות את הפזמון היא פשוט כמשמעו, כמעט אין קשר בין המילים, הכל אסוציאציות מעורבבות; נאבדת תחושת הזמן מהבית הראשון, הוא באמת השתגע. כל זה מסוכם בשורה האחרונה של הפזמון – הכל פרי דמיוני המעוות של הדובר.
דרך שניה לקרוא את הפזמון היא דרך הפרספקטיבה הסרקסטית שעולה מהקריאה השניה של הבית הראשון. פאן ביקורתי. אשתו הראשונה של לוין הייתה ציירת, והשיר מתאים לתקופת הגירושים שלהם. ייתכן שהפזמון מופנה כלפי אשתו של הדובר, מה שמחזק את הקריאה השניה של הבית הראשון. בשורה הראשונה ישנן מילים "טובות" [if you will] – יופי [ציפורים, פרפרים], כוח והנהגה [נפולאון והרצל], וכו' – אך הבית השני מבטל את התחושות האלו. זה מרגיש כאילו הוא פונה לילדיו – "מלאכים" – ואלוהים היא אשתו. היא מחליפה צבעים כי לוין מנסה להביע את הנתק שלה מהמשפחה. השורות הבאות הוא כאילו מחקה את ה"שטויות" שהציירת, האמנית, חושבת. הוא מציג אותה כטפשה ופלצנית.
"אני בדרכי למוסד הסגור" – מי שסביבי מטורפים; היא רוצה להיות עיפרון, ואותי שולחים למוסד הסגור. איפה ההגיון?
ייתכן גם כי הוא מנסה לשאול את אשתו, מה למען השם את רוצה שאני אהיה בשבילך?

בבית השני הדובר משלים עם גורלו. לכאורה, בקריאה הראשונה, הדובר שרוי במצב רגשי קשה – אך אי אפשר להתעלם מטון הלגלוג. אדם, שאמור להיות במקום חלש [במקומו בשיר], שמברך את העולם, מעלה את השאלה: האם, בעצם, הוא שמח מהבידוד? אולי הוא שמח שהוא נפטר מהעולם, והוא לא יחזור אליו שוב לעולם.
הביתה אחרון אומר את הדברים כפי שהם, בלי שתי קריאות. הדמויות שסביבו, במוסד, מעוותות. קשירת הידיים שוללת ממנו חופש, פיזית ומטאפורית. על הדובר נאסר חופש התבטאות והוא מאבד את יכולתו להביע דיעה בנושא.
לא ניתן לערער על שתי השורות האחרונות. למרות שהוא נמצא בבידוד, במצב קשה מאוד – נפשית ופיזית, חדר הבידוד מוצג לנו לפתע במקום מפלט, נעים, שקט, מרגיע. הדובר מאושר מהבידוד... כל המסר שעובר הוא שהדובר מעדיף להיות שונה מהחברה המעוותת והאבסורדית, גם אם פירוש הדבר שבעיניהם הוא המעוות.

מבנה השיר הוא נורמלי, סטנדרטי לחלוטין. חריזה רגילה, מבנה שיר טיפוסי וכו' – מצד אחד, זה מאוד צפוי, ומצד שני, לא מתאים לאמירה שבשיר; ולעובדה זאת ייתכנו שתי סיבות: ייתכן כי החברה רואה את אמירת הדובר בצורה מאוד מרובעת, לא יורדת לסוף דעתו, אך ייתכן גם כי הדובר, שהוא כביכול משוגע, הוא בעצם נורמלי, והסובבים אותו הם המעוותים – כך שהכתיבה שלו, תהיה גם היא נורמלית.

חנוך לוין לא מגיע עם "נתונים" של קול אחר – הוא גבר אשכנזי – אך בדיוק בגלל זה הוא הכי "קול אחר". הוא שובר את כל הנורמות בעוד שהוא בעצמו נורמה, הוא הכי יוצא דופן שיכול להיות.






ודעתכם?