תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 13 מ 13
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    04.04.2007
    עיר
    ראשל"צ
    הודעות
    445
    (אם אתם לא מתכננים לקרוא מילה במילה, יש איקס כזה למעלה :smiling

    שלום לכולם.
    אני סיון, בת 15. אבל... הגיל שלי הוא רק מספר, כמו שתמיד היה ולעולם יהיה.
    אני לא באתי להציג כאן יצירה שלי ולשמוע חוות דעת על הכישורים שלי, לפחות לא בשלב זה.
    אני באתי לשוחח על הפחד מלהיחשף, הפחד ממנו אני "סובלת"(אם אפשר לקרוא לזה כך).
    מהרגע בו אני יודעת לכתוב(סביבות גיל 5), אני כותבת. למעשה, אני אתחיל מההתחלה.
    בגיל מוקדם יותר, משהו כמו 3-4, התחלתי להסתקרן מאד בחיים. בחיים, באופן כללי. בין אם זה מהיכן התחיל הכל בעולם ובין אם זה חקירת הנפש האנושית.
    עד שידעתי לכתוב ולקרוא, למרות הלקות שלי(דיסלקציה, שבהקלדת מחשב לא נראית – אני משתמשת במתקן שגיאות אוטומטי וגם בודקת את עצמי כך שלא תצטרכו להתעסק בלפענח כמו המורות המסכנות שלי), שהפריעה לי לכתוב ולקרוא ומנעה מאנשים להבין אותי. הייתי מפתחת אז תיאוריות, והרבה. אתם בטח שואלים את עצמכם מה ילדה בת 5-6 יכולה כבר לחשוב ולכתוב... אבל אצלי זה היה אחרת, הסקרנות ממש הרגה אותי, אפשר לומר. אז כתבתי וכתבתי, עד שעם הזמן זה התגלגל גם לשירים ויומן אישי. באותן שנים(בת 5-7) גם ניגנתי על פסנתר, הלחנתי מוסיקה קלאסית, הייתי מציירת ציורים יוצאי דופן(שאנשים לא מבינים מה יש בציור אבל בכל זאת זה מרשים אותם), היו לי גם תערוכות קטנות של ציורים שלי.
    בבית הספר לא ממש היו לי חברים, אבל מאחורי זה יש סיפור ארוך וכואב בעל השלכות עתידיות, אם זה באמת מעניין מישהו פשוט תפנו אליי...
    אפשר לומר שהייתי ילדה מאד יוצאת דופן מהשאר. בוגרת בהרבה(ואולי יותר מדי), חכמה יותר, ובעלת שיקולי דעת נחושים יותר. אבל תלמידה לא מוצלחת. ממש לא מוצלחת ועד היום. ואיך לא – פגיעה, הכי פגיעה. פגיעה ונפגעת חזק – רק בגלל שהייתה לי את הבגרות להבין מילה שלילית שאדם אומר לי, ולא להישאר תמימה ולבכות סתם בשביל תשומת לב. כי כשלי אמרו "ילדה מוכה", ידעתי מה זה ילדה מוכה, וכשלי קראו "רוצחת" ידעתי מה זה רוצחת(זה נוגע לסיפור ההוא), ושלל קללות טיפשיות ושטחיות של ילדים שאין להם מושג מה הם אומרים ומה המשמעות שמסתתרת.
    גדלתי, לא התבגרתי יותר מדי כי כבר הייתי כזו, הגעתי לגיל 9, 10, 11... ולא הפסקתי ליצור דברים. בשנים האלה(ועד לפני שנה) גם התחלתי לממש את כישרון המשחק שלי. מיד מאד התחברתי לתחום, והתחלתי גם לכתוב בתחום התיאטרון. אבל לא חשפתי כלום.
    מכל ההצגות שעשיתי ומכל הטקסטים שקראתי ושיחקתי, תמיד התחברתי במיוחד לחנוך לווין, שהכתיבה שלו אשר משולבת בהומור, גאוניות, בוטות, פסיכוטיות – מאד משכה אותי והזכירה לי דברים שלי. התחלתי יותר ויותר להתחבר לסגנון הפסיכוטי שבכתיבה.
    עם הזמן גדלתי, בשנים אלה גם התחלתי לנגן על גיטרה, וליצור לחנים מדהימים, ואז התחלתי גם לשיר. חוץ מאדם אחד, ששמע אותי שרה לגמרי בטעות – אף אדם לא שמע אותי שרה. אותו האדם ששמע אותי התרשם ורצה לקדם אותי אך לא נעניתי.
    כל השנים האלה, ועד היום, שאלפי מחברות ויומנים מפוזרים אצלי במקומות סודיים בחדר, אני שומרת הכל, אבל שומרת בסוד. רוב האנשים שמכירים אותי אפילו לא יודעים שאני יוצרת. עם כל הכישרונות שלי, ואני יודעת שיש הרבה כאלה, מה הפחד שלי להיחשף?
    למה כל כך הרבה שנים אני מעדיפה לשמור לעצמי ולא לצאת ולהתגאות?
    זה הפחד מלצאת מתנשאת? או אולי הפחד מביקורות שליליות? או לאו דווקא, חיוביות...
    מהיכן זה נובע? האם זה פחד, בכלל?
    אני מודעת לעובדה שהערך העצמי שלי בכלל לא נמוך, ואני מעריכה את עצמי הרבה. אני מעריכה את עצמי כמעט על כל דבר שאני עושה. אני לא מזלזלת בעצמי. אולי אני מצטיירת בתור אחת שלא מעריכה את עצמה – אבל אני לא כזו.
    אז מהיכן הפחד נובע?
    רק אני חווה את זה?
    כיצד ניתן להימנע ממנו? למה הוא קיים?
    שתפו אותי.
    אולי זה יגרום לי להעלות לכאן יצירות שלי.
    ולאחר שהפחד יעלם – החלומות שלי הם; שילדים ילמדו את התיאוריות שלי בבתי ספר בעוד 100 שנה, שילדים ילמדו את היצירות שלי בשיעורי ספרות בעוד 100 שנה, ואספיק עד לפני שאמות להוציא סדרת ספרים בו מתאגדים כל חיי, כלומר, אוסף היומנים שלי ובין היתר שיריי הרבים.
    אבל אלו רק חלומות. כאשר הפחד יעלם – החלומות יהפכו לשאיפות.
    ומשם, נראה לאן אגיע...

    אני מודה למי שבאמת קרא את הכל, זה ממש מוערך, כי חפרתי לא מעט.
    חבל לי, שאנשים לא מבינים שהחפירות שלי – תוכנן חוכמה ותובנות חיים.
    אבל... חבל על מי שמת.

    יום טוב.:smiling:

    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    23.10.2006
    עיר
    אחירטחדרט
    הודעות
    6,180
    אני חושב שזה הפחד מלקבל תגובות שליליות... ואני לא מבין למה לא היו לך חברים...את נשמעת פשוט מקסימה... בכל אופן אני מקווה בשבילך שעכשיו כבר יש לך חברים...
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    ראשית כל יש לציין שחנוך לוין הוא כותב בשביל אנשים איכותיים בלבד.
    ואת זה אני אומרת בגללי, ולא, חס וחלילה בגללך [טוב, אולי קצת בגללך].

    למען האמת עוד לפני שהגעתי לפסקת ה"יש לי הערכה עצמית" שלך, כבר בניתי לי בראש תגובה של- "אני לא מבינה, אם את כל כך מעריכה את מה שאת עושה.."
    אבל בעצם זה שאישרת את זה, את לא ממש תורמת לי או לך כי עכשיו ההערה ה... אני לא יודעת איך היא הייתה יוצאת, בכל אופן- עכשיו היא חסרת ערך.

    אני לא יכולה לפתור את זה באמת.
    ואם את שואלת למה, אני יכולה בשיא השאננות להודות בפנייך שאני פשוט אוהבת את הבמה, אוהבת את הפרסום. אני אוהבת לקבל תגובות חיוביות ואני אוהבת להיות מסוגלת לבחור לעצמי איזה הערות לקחת ללב מהתגובות השליליות.

    דבר אחד אני כן יכולה להגיד לך. אני גם אתן לך דוגמא בצורה מטאפורית מנושא מאוד מגעיל, אבל הכוונה היא העיקר-

    יש לי כלבה. כבר חמש שנים אם לא יותר.
    אחות שלי אספה אותה מהתחנה המרכזית בטבריה והביאה אותה אלינו הביתה באוטובוס של אגד.
    היא הייתה גורה מתוקה וחמודה להפליא, ועד היום היא אחד היצורים שאני הכי נהנהת להתרפק עליו ככה, כשיוצא לי. [אפילו שהיא מסריחה להפליא...]
    אין דבר יותר משמח מלראות בעל חיים אחר [כלב, או אדם] שנהיה שמח בגללך.

    ואז.. באו הקרציות.
    אני ממש יכולה לזכור את הקיץ הראשון שמצאנו עליה קרציות.
    אני נשבעת לך, זה היה הדבר הכי מגעיל והכי מפחיד שראיתי בחיי. בשלב מסויים של אותו קיץ, כשלא הצלחנו להיפטר מהיצורים הגועליים, אחותי הגדולה שחזרה מהודו ושהתה אצלנו במשך חודש- חודשיים, חלתה במחלה שעד היום אף אחד מהרופאים שבדק אותה לא יודע מה היא הייתה.
    הגוף שלה התמלא פריחה, והיא סבלה מגלי חום של עד 40 מעלות [ואולי אפילו יותר. כמובן שהייתה מאושפזת בבית חולים באותה תקופה, אני לא מנסה לרמוז שאחותי היא נס רפואי].
    כשחלתה, האחות בקיבוץ אמרה לנו שיש סיכוי שזו קדחת הבערות. אם את כבר בקיאה בחומר, את בטח יכולה לדעת שמאיר אריאל מת מזה. וזה עובר, אלא מה, מקרציות.

    אמא ואחותי שקלו ברצינות לגרש את הכלבה מהבית.

    אני, דרך אגב, עד היום מתביישת בזה שהאמנתי שאחותי עומדת למות.
    אבל היא לא.
    היא הבריאה וחזרה להודו והתחתנה וכל זה סיפור ארוך ומייגע אחר.
    אז את הכלבה לא העפנו. לא הייתי מרשה להם להעיף. וככה היא נשארה אצלנו עוד קיץ, ועוד קיץ. ובהיעדר כל פתרון לטפילים, הקרציות התחילו ליפול על הריצפה ומה לא, והתחיל לטפס עלינו והכל.

    את רואה אותי בפעם הראשונה מגלה שקרציה דבוקה לעור שלי? אין לך מושג איך התחרפנתי.
    לגמרי התחרפנתי.
    הייתה אפילו פעם אחת שכמעט עקרתי לעצמי נקודת חן בציפורניים בגלל שהייתי בטוחה שזו קרציה.
    אבל עם כל הקיציים שעברנו, עם הטפילים האלה, לא הייתה לי ברירה אלא ללמוד להסתגל אליהם.

    היום, את יכולה לשאול את אניג'ן [כי היא יודעת מביקורים אצלי בבית], אני הכי שאננה בעולם כשאני נתקלת ביצורים האלה.
    ואמא שלי, שחיה איתי באותו הבית מאז ומעולם, לא מצליחה אפילו להתמודד עם זה. היא כל הזמן עושה לי- "עמממממר" [כי זה עומר בלי ו'], בקול כזה, כאילו היא ראתה את המוות לנגד עיניה.

    אז איך הסיפור הארור הזה קשור אליך?
    שאם נראה לך כאילו אין לך ברירה- ואני מתכוונת לזה שיש משהו שאת לא יכולה לוותר עליו כמו שאני לא יכולתי לוותר על הכלבה שלי [הכתיבה שלך, למשל], אז את פשוט [וזה באמת פשוט] חייבת להתמודד עם הפחד שלך.

    ולהתמודד איתו, זה לפרסם משהו אפילו שאת מפחדת.
    אפילו שנראה לך שאת לא רוצה.
    כי אם לא היית רוצה באמת, הרעיון אפילו לא היה עובר לך בראש.

    זו דעתי.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    22.04.2007
    עיר
    כפר-סבא
    הודעות
    185
    בהתחלה לא כל כך קניתי את העניין של 'אני כשרונית ומדהימה ושחקנית וכותבת ומה לא.' אני חייב להגיד שבתור אדם שמסתכל על מישהי כמוך מהצד- זה נראה מעט בלתי אפשרי. איזו בגרות אפשר לדעת בגיל 10 לעזאזל? אלפי יומנים פזורים ברחבי החדר? כנראה יש לך חדר גדול, המ?

    הסיפור הזה, תסלחי לי, נשמע לי מצוץ מהאצבע. אבל אני בנאדם שצריך לראות בשביל להאמין. אז אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה- פרסמי יצירה שלך שאת חושבת שהיא טובה. אפילו אחת שאת חושבת שהיא מעולה...

    תני לי להאמין שעדיין יש גאוני תרבות בדור הזה.
    במקום לרשום קורות חיים- יכולת לפרסם יצירה. זה כל מה שהיה דרוש בשביל שאנשים יתחילו להכיר בך. וכל אמן, כמו שקורה כאן ועכשיו, זקוק להכרה. אין דבר כזה לכתוב למגירה.

    בהצלחה לך.
    No worries seems to be a magical phrase. You got hit by a car? No worries. Your kitty was run over? No worries. You have a tumor that's going to kill you within six months? No worries! When one says it everything seemes to get better.

    So live on, without regret or fears.
    Oh. and No worries(:
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    במקום לרשום קורות חיים- יכולת לפרסם יצירה. זה כל מה שהיה דרוש בשביל שאנשים יתחילו להכיר בך. וכל אמן, כמו שקורה כאן ועכשיו, זקוק להכרה. אין דבר כזה לכתוב למגירה.
    למרות שאני חושבת שניסוח ההודעה שלו היה מאוד נוקשה, אני חייבת להסכים איתו.
    וגם רציתי לכתוב את זה, אבל לא כתבתי, לא יודעת למה.

    אם כותבים למגירה זה פשוט.. מצטבר בך.
    אדם עושה דברים בשביל שיראו אותם. זו המהות של יצירה.
    ההכרה בה והכל.
    וכשזה לא ממומש, זה ממש יכול לפוצץ אותך.
    ואישית, נראה לי שההתפוצצות שלך היא ההודעה שלך כאן.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    אני לא יכולה להגיד שאני משתתפת או מבינה את הפחד, כי לי אף פעם לא הייתה בעיה לחשוף את האמנות שלי [פעם גם הייתי כותבת, עכשיו כבר בקושי, ורק מציירת]. כך שלמען האמת אני גם לא יכולה להציע לך פתרון. אני רק רוצה להגיד, שמלקרוא את מה שכתבת, לפי דעתי אין שום סיבה שלא תפרסמי פה יצירות [ואם כבר, נראה כאילו הפחד שלך הוא מלחשוף את עצמך, את מה שמובע מאחורי היצירות שלך, ולא מהביקורת, איתה נראה לי שלא תהיה לך בעיה להתמודד]. אנחנו לא מפלצות, ואני יכולה להגיד, לפחות לגביי, שיש לי ולך כמה דברים במשותף, כך שלחשוף גם את מה שעומד מאחורי היצירות שלך לא אמור להדאיג.
    מקווה שעזרתי, ושבסופו של דבר תשתכנעי ותפרסמי כאן.
    אניג'ן.
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    04.04.2007
    עיר
    ראשל"צ
    הודעות
    445
    אני מודעת לעובדה שאדם שלא מעז לא ידע לעולם איך מרגישה הצלחה או איך מרגישה אכזבה.
    העזתי הרבה דברים בחיי, רק לא פרסמתי יצירות שלי.
    אני לא באתי לשאול אם לעשות את זה, אלא כיצד.
    תודה על התגובות.

    ולבחור הנוקשה שסובר שהסיפור שלי מצוץ -
    אין לך מושג כמה אנשים לא מאמינים לי, אך מזמן הפסקתי להתרגש מכאלה.
    גם אני לא מאמינה עד שאני רואה בעיניים.
    אבל אני גם לא ממש זקוקה ליותר מדי אנשים שיאמינו לי/בי כאשר אני מאמינה בעצמי.

    מצד שני, אסתור את עצמי ואומר שאולי אני לא באמת בעלת ערך עצמי גבוה כנדמה לי, אם אין לי אומץ לפרסם.

    בכל אופן, אני עדיין אחשוב אם אינטרנט ורשת זה המקור הראשוני שבו כדאי שאציג יצירות שלי.
    שתף ב-Google+

  8. #8
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    יש מה שנקרא "ערבי במה", של הבמה החדשה, שבוודאי שמעת עליהם... אבל שם לא תקבלי ביקורת, טובה או רעה, רק מחיאות כפיים - בין אם הן מגיעות לך ובין אם הן מנומסות.
    הייתי יכולה להגיד, שאולי תתני לאחד המורים שלך [אם יש בין המורים שלך מורים איכותיים], אבל זה מאוד קשה לתת למורה לקרוא משהו שיצרת, הרבה יותר מאשר לפרסם אותו באינטרנט. המורה שלי לספרות, לדוגמא, שהיא מורה נהדרת עד מאוד, לעולם לא תראה שום דבר שכתבתי, וכנראה גם לא תשמע הסברים על העבודות שאני תולה במסדרונות של בית-הספר.
    שוב, אני לא באמת יודעת איך אמורים להתמודד עם הפחד להיחשף... אבל אני לא חושבת שיש מקום אופטימלי יותר מהאינטרנט, גם אם לא הפורום הספציפי שלנו.
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

  9. #9
    הצטרף בתאריך
    14.12.2006
    עיר
    נתניה
    הודעות
    7,707
    מאין את יודעת כי בורכת בכשרון אם אף אדם לא החווה את דעתו
    על יצירותייך? יתכן שבנית לעצמך ארמון דמיוני (sims או לא?!) בו הכתרת
    עצמך למלכה והאדם הראשון שיציץ לתוך הארמון יעמידך אל מול העובדות.

    רוצה עיצה פשוטה? לחשוף מבלי להיחשף?
    פתחי משתמש נוסף באתר והציגי אחת מיצירותייך. מהביקורת שתקבלי
    תוכלי ללמוד לעתיד.
    יותר קל מזה? אין. לכי על זה.
    שתף ב-Google+

  10. #10
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    נכתב במקור על ידי RightInTheFace
    מאין את יודעת כי בורכת בכשרון אם אף אדם לא החווה את דעתו
    על יצירותייך? יתכן שבנית לעצמך ארמון דמיוני (sims או לא?!) בו הכתרת
    עצמך למלכה והאדם הראשון שיציץ לתוך הארמון יעמידך אל מול העובדות.

    רוצה עיצה פשוטה? לחשוף מבלי להיחשף?
    פתחי משתמש נוסף באתר והציגי אחת מיצירותייך. מהביקורת שתקבלי
    תוכלי ללמוד לעתיד.
    יותר קל מזה? אין. לכי על זה.
    מאחור והפורום שלנו עוד די קטן,
    עכשיו שאמרת לה את זה ברבים, אני חוששת שזה לא יעבוד לה.
    אם את עדיין רוצה לממש את הרעיון, אני ממליצה על sheezyart.com לפרסום יצירות פלסטיות וכתובות כאחד. הוא כמו deviantart, רק שהקהילה יותר קטנה ואיכותית, ככה ששם את עוד יכולה לקבל איזהשהן תגובות [בעוד ב-DA כנראה יתעלמו ממך].
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

  11. #11
    הצטרף בתאריך
    20.04.2007
    הודעות
    51
    היופי של פורומים מהסגנון הזה(בניגוד לבמה חדשה בו עדיף לכתוב דפיוצר עם השם האמיתי שלך ושקשה לקבל בו תגובות)הוא האנונימיות. מקבלים ביקורת מאנשים לטוב ולרע ואפשר להתמודד עם זה הלאה ולהבין ולהשתפר ואנשים גם מכירים אותך בגלל היצירות שלך ולא בגללך, אני אפילו לא בטוח אם אנשים פה שהייתי איתם ביצורירשת כמה שנים יודעים את השם שלי.
    לתת יצירות לאנשים שמכירים באמת זה הרבה יותר קשה וזה לחשוף משהו פנימי לאנשים קרובים. אבל הפורום הזה הוא במה מעולה אנונימית ושקטה.
    שתף ב-Google+

  12. #12
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    היופי של פורומים מהסגנון הזה(בניגוד לבמה חדשה בו עדיף לכתוב דפיוצר עם השם האמיתי שלך ושקשה לקבל בו תגובות)הוא האנונימיות. מקבלים ביקורת מאנשים לטוב ולרע ואפשר להתמודד עם זה הלאה ולהבין ולהשתפר ואנשים גם מכירים אותך בגלל היצירות שלך ולא בגללך, אני אפילו לא בטוח אם אנשים פה שהייתי איתם ביצורירשת כמה שנים יודעים את השם שלי.
    לתת יצירות לאנשים שמכירים באמת זה הרבה יותר קשה וזה לחשוף משהו פנימי לאנשים קרובים. אבל הפורום הזה הוא במה מעולה אנונימית ושקטה.
    אני מסכימה. [ואני מכירה אותו כמה שנים מהפורום הקודם. ואני באמת לא יודעת מה השם שלו. אני חושבת שפעם ידעתי, אבל היום לא. דארקי, בשבילי. למרות שנתקע לי בראש שקוראים לו אלון.]

    בכל אופן, זה לא מה שחשוב.
    מה שחשוב זה שמקומות כאלה הכי כדאיים לך בגלל שאנחנו באמת אנשים זרים, ומה גם שאנחנו מקבלים כל דבר [כמעט]. ואת לא תאמיני כמה זבל אני זרקתי על הקהילה בפורום הישן.
    המון. את כל הזבל של החיים שלי.
    ומקבלים את זה.

    בנוגע לפתיחת חשבון משתמש חדש ופרסום בשמו, אני מוצאת את זה.. לא מתאים לך.
    את נראית לי כמו בחורה שהפחד הזה הוא רק מחסום בשבילה, אבל ברגע שהיא תעבור את זה, היא תישפך בכל עוצמתה. מה שאומר שזה יהיה עם השם שלך. אני לא אומרת שמחר תלכי ותעיפי עשרות פליירים עם שירים שלך בבית ספר שלך, אבל כשתפרסמי משהו, זה יהיה לכל הפחות עם השם שלך.
    נשמע לי ככה.
    אבל אולי זו רק דעתי הסובייקטיבית.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  13. #13
    הצטרף בתאריך
    24.10.2006
    עיר
    The Land of the morning star
    הודעות
    3,214
    סיוון!
    ובכן, קראתי את הפוסט, ות'אמת אני ממש מזדהה איתך, ממש לא בקטע של להתנשאות שהייתי ילד גם אני הייתי די בודד ומבחינה נפשית/שכלית הרבה יותר בוגר מהאחרים, וזאת בדיוק הסיבה ל-למה קשה לך להיחשף, אני אולי לא יצרתי אף פעם אבל גם אני עצמי נרתע מהעובדה הזאת שלפעמים אני צריך להיחשף. הבדידות בילדות היא דבר מאוד אכזרי לפי דעתי, כל היסודי חיכיתי לרגע שבו האנשים שמסביבי יהיו בשלים מנטלית ואוכל להתחבר אליהם, כרגע זאת אחלה תקופה בחיים שלי כי זה בדיוק מה שקרה, י-יב אנשים מתבגרים ומתחילים לפתח חשיבה קצת יותר בוגרת. גם אני תלמיד גרוע (מב"ר) ותמיד הייתי, הבעיה שתמיד איפשהו בפנים אני אזכור את התקופה הבודדת הזאת בילדות וזה בעצם מה שמונע ממני לרוב להיחשף!.

    נקודה למחשבה!

    שתף ב-Google+

הרשמה