תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 6 מ 6
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    היעדר קור-

    לא הצלחתי להירדם.
    אני לא מצליח להניח את האצבע אם זה בגלל הצעקות שעלו מהרחוב למטה, או בגלל הזיעה שהתחילה לטפטף ממני כשהיא נדבקה עירומה לגב שלי. אני יודע שזה רומנטי נורא לישון מחובקים, אבל גם לי יש גבולות ברומנטיקה.
    על כל פנים, יצאתי מהמיטה. היה לי חם מדי, אז לבשתי רק את הבוקסר הכהה שלי. בוקסר זה תחתונים של גברים. למרות זאת, תמיד גיליתי משיכה לנשים שהולכות בבוקסר. כמו גם לנשים שלובשות בגד ים של בחורים כחלק תחתון בביקיני. אני מניח שאני רואה בזה איזו התגרות. אבל סטיתי מהנושא.
    הלכתי למקרר וקיוויתי בכל מחוזות לבי החי שאלינור ביקרה בסופר לפני מקסימום יומיים. מצאתי בקבוק בירה אחרון ושקית של צ'יפס. עמדתי שעה קלה חיוור לאורו הבוהק של המקרר הזורח ותהיתי לעצמי למה הצ'יפס במקרר. הנחתי שזו אחת מהסטיות שלה. לכולנו יש סטיות. לקחתי את הבירה וסגרתי את דלת המקרר, החושך שהותיר אחריו צליל הנקישה של הדלת גרם לי להרגיש כמו ילד בודד שעזבו אותו. למזלי הייתה לי בירה, ויכולתי לשתות לשוכרה ולשכוח הכל.

    אלינור היא ילדה יפה, ללא ספק. אני יודע שהיא יכולה להצליח בהרבה מקומות כמו תעשיית הפרסום, ואפילו בכלכלה. אבל נתקע לה בראש שהיא יכולה להיות דוגמנית.
    אולי זה מסביר את מצב המקרר שלה, שלא פגש קלוריות כבר תקופה שהייתה הורגת נסיכה ויקטוריאנית קטנה.
    בימים האלה, בין אודישן לאודישן, היא עובדת בתחנת הרדיו של אבא שלה, מחלקת קפה ומנקה. בערב אותו יום היא סיפרה לי שאבא שלה רכש לוח מחיק גדול שעליו יכתבו כל השינויים שמתרחשים בתחנה, וכצ'ופר לילדה המתוקה שלו, הוא נתן לה את העבודה הזו.
    חבל עליה, בגיל 25 כבר הייתה צריכה להיות עצמאית. אבל כזו היא, היא תראה לכל העולם. ואם אתה לא רוצה לישון איתה בכפיות אחר כך- שלא תעז להיכנס לה מתחת לבגדים.
    אני והיא זה המקרה הכי עצוב של החברה של החבר שלי. אלינור סיימה מערכת יחסים עם טום לפני חודשיים, בדיוק בזמן שהוא החליט שהוא לוקח את הבגדים שלו ועוזב את הארץ. באותה העת הוא הציע לי עסקה מפתה ביותר בבניית אתר ברשת לחברת נופש. מועד ההגשה שלי היה שבוע לפני שהוא עזב. והוא נמלט עם הבניה היקרה שאני ביצעתי, ועם הכסף שהייתי אמור לקבל. אני למדתי לא לעשות עסקים עם חברים לעולם, ואלינור למדה שכל הגברים הם חראות.
    אני מניח שגם אני כזה מבחינת הלקסיקון שלה, אבל היא לא התביישה להודות בפני שגם נשים חרמניות לפעמים. בתקופה שהייתה עם טום לא העזתי להימשך אליה, אבל כשהיא דפקה על דלת הדירה שלי ביום שבת בערב, לא יכולתי לסרב לפיתוי שהיא הציעה.
    היא לבשה מכנסי גולשים וחלק עליון של ביקיני בצבע טורקיז. השיער הכתום שלה היה נפוח וגרגרי חול עיטרו את עורה השזוף של בטנה. היא הייתה שיכורה.
    "אני מחוקה לגמרי" היא אמרה ונשפכה כמו קרן שמש לתוך הסלון שלי, לא מבקשת רשות ולא מבצעת כל פעולה נימוסית. "ואני חייבת להגיע הביתה."
    "איך הגעת לכאן?" שמעתי את עצמי שואל. הייתי לא מאופס כל כך בעצמי. אני מאשים את הצד הגברי שלי שנעץ את העיניים שלנו בחזה שלה, אבל אתם יודעים איך זה, אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.
    "חברה שלי גרה בבניין ליד. זכרתי שאתה גר כאן." היא התהפכה ונמרח על משענת הספה שלי, מתפתלת ומתפנקת כמו חתול, "זכרתי אותך, אתה רואה? אפילו שאתה חבר של טום, והוא חתיכת חרא דפוק. תמיד חשבתי שאתה בסדר."
    "וואו, תודה." אמרתי וגלגלתי את עיני, אחרי שהחזה שלה נעלם מהעיניים צרות האופקים שלי ההגיון חזר לתפקד. אם היא באה ונמרחת לי על הספה, מפזרת כמויות חול שמספיקות לבנות גינה, שלא תצפה לקרב קל. "למה החברה שלך לא יכלה להביא אותך הביתה, אם היא הביאה אותך עד לפה?"
    היא צחקה. זה היה צחוק של אנשים שיכורים. צחוק גרוני ומגעיל שאתה יודע שאם לא תקום ותעשה מעשה, הוא יימשך לנצח. "כי יש לה מישהו לטפל בו." הייתי גאה בה שהצליחה להפסיק לצחוק מהבדיחה שלא אני סיפרתי.
    "אהא," אמרתי והוצאתי מגבת מהארון שבפתח המקלחת, הנחתי אותה על הכתפיים שלה בתקווה למנוע נפילת גרגרים. "ורק לך לא נשאר במי לטפל."
    "אני יכולה לטפל בך." היא לחשה בתוך האוזן שלי ופתאום מצאתי זוג שדיים נלחצים לחזה שלי. הייתי המום. כלומר, איך היא מעיזה? ככה? באמצע הסלון שלי? כשכל החלונות פתוחים? כשהשכנים יכולים לראות? על חולצת הגולף שקניתי רק אתמול?
    "אלינור," קול עמוק בתחתית הראש שלי מחא בכבדות על טון הדיבור שבחרתי. לטענתו, אם הייתי קצת רך יותר, הייתי יכול לצאת הגון ומסופק. אבל אני לא מקשיב לקולות בראש שלי כשאני באמצע משפט. "את שיכורה לגמרי, ואת בטח מתוסכלת וחרמנית מאיזו מסיבה שהיית בה. אז בואי, אני אקח אותך לדירה שלך, והכל יהיה בסדר." ברגע שהתרחקתי ממנה הקול בראש שלי ירה לעצמו בבטן והתאבד. הוא סתם היה פסימי. או שהיא פשוט הייתה מטומטמת.
    "טוב," היא אמרה בגרגרנות של נמרה ונעמדה בחוסר חן, מועדת מעט וכמעט שוברת את שולחן הקפה שניקיתי רק בצוהריים. "אבל אתה תעלה לקפה." זו לא הייתה שאלה, היא לא הייתה מהבחורות השואלות, המהססות. היא הייתה החלטית, אגרסיבית, ולוחמנית. והיא לבשה מכנסי גולשים.
    אחרי שלקחתי אותה לבית שלה באמת עליתי לקפה. הייתי חרמן, והייתי עייף. קפה היה התשובה לכל הבעיות שלי. אני מתכוון, הקפה שהיא הציעה.
    באותו הלילה כבר חזרתי לדירה היקרה שלי, אבל אלינור ואני סיכמנו שעוד ניפגש.

    הלילה הזה, זה שנשענתי בו על השיש וגמעתי בירה קרה שכנראה נשמרה לאירועים חגיגיים במיוחד, היה הפעם הרביעית שבה עליתי לדירה שלה למטרות כאלה ואחרות. בדייט- לא דייט שהיה לנו כמה שעות קודם לכן היא הודיעה לי שאני די חמוד, ושטוב לה שאני מקשיב לה. אכלנו צ'וריסוס על הספסל בפארק שקרוב לדירה שלה וזרקנו הערות לגבי האנשים שחלפו על פנינו. לפעמים היא ביקשה שאני אחבק אותה, כדי שיחשבו שגם לה יש חבר, ושכמה שהוא שרמנטי ורומנטי, הוא מוכן למזמז אותה בציבור ולהשוויץ בה. לי לא היה איכפת, אני כזה שרמנטי ורומנטי.
    טיפות מים קרירות נטפו מהבירה על הידיים שלי וחשבתי שאם לבירה היו רגשות ורגליים, ברגע זה היא הייתה קמה ויוצאת לי מהיד, כמו שאני ברחתי מאלינור. אולי היא הייתה אפילו זורקת עליה איזה בוקסר והולכת לחפש נואשות מישהו מוכר וטוב במקרר הריק. אני מניח שבסוף היא תמצא לה איזה בקבוק בריזר חצי גמור בפאב נידח, תתמסר לו ותעשה לו כמה קוקטילים. הייתי כל כך נחוש לא לתת לה לנצח ולחיות חיים טובים יותר מאלה שלי, עד שגמעתי את תוכנה לחלוטין בלגימה ארוכה ומייסרת, ולאחר מכן הצבתי אותה בחן על אדן החלון מעל לכיור, אולי במרירות נפש על שקרה לה היא תעדיף לקפוץ החוצה ולהרוג את עצמה.
    משכתי את היד כששמעתי רעש מכיוון דלת הכניסה. קפאתי במקומי ועצרתי את הנשימה. אם אלינור קמה וגילתה שעזבתי אותה למען הבירה הקרה במקרר הריקני שלה היא תהרוג אותי.
    אבל נראה היה שזה לא מה שאמור להפחיד אותי.
    בפתח המטבח עמד גבר כחוש, עיניו שקועות בחוריהן ושיערו החום פרוע על ראשו כאילו היה איזו חיה מלוכלכת ששימשה לו כפיאה. חולצת הכפתורים הכחולה שלו השתלשלה מחוץ למכנסיו כאילו נתפס באמצע בגידה באישתו עם הדוור.
    זיהיתי את טום גם כשהוא נראה כאילו היה חתול במסיבת כלבים מלאת אלכוהול.

    חשתי לא נוח. אולי משום שהייתי רק בבוקסר שלי, בדירה של מי שרק לפני חודש הייתה בבעלותו. ואולי משום שהבחנתי שעיניו השקועות היו הצרה הקטנה שלו, לעומת אותו כתם מתפשט בבטנו.
    "חרא," הוא מלמל בקול סדוק ונשען על משקוף המטבח, "מה אתה עושה פה?"
    "מה לכל הרוחות קרה לך, טום?" מיהרתי להתקרב אליו אבל הוא פסע לאחור. מישהו כנראה החזיק אותו בחוט מלמעלה, כי תינוק שזה הרגע נולד היה צועד טוב יותר ממנו, אבל הוא לא נפל.
    "אל תתקרב אלי, זבל. זה העניין? חיכית שאני אעלם כדי לדפוק אותה?" הוא הצביע עלי ביד מגואלת בדם, וכעבור רגע זו נפלה. מי שזה לא היה שם למעלה, הוא גזר את החוטים, כי טום התרסק לרצפה בחבטה כמו בובת חוטים.
    "טום, איזה חרא. עזוב שניה את אלינור, נוכל לסדר את זה כשלא תגסוס." התקרבתי אליו וניסית לבדוק את הפצע שלו.
    "בן זונה." הוא חרק אלי מבין מיתרי קול גוועים. "לא נורא, גם אתה בתוך החרא הזה עכשיו."
    לא הצלחתי לקלוט שזה המשפט שבו בחר לסיים את החיים שלו כי משהו מילא לי את האוזניים בצווחות נוראיות.
    חשבתי שיום הדין הגיע, שאני שחוט, מחוסל, שהשטן בא לקחת אותי בכבודו ובעצמו.
    הפנתי את הראש שלי אל מקור הרעש ומצאתי את אלינור עומדת לפני. היא הגיבה קצת יותר בפאניקה.

    ____

    [נכתב כהקדמה לסיפור עלילתי חסר סוף, שכנראה אני לא אמשיך לעולם]
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    הוד השרון.
    הודעות
    362
    מה?
    איפה החלק עם הדמות שביססת עליי?
    איפה אדם!?!!!!!1111
    אני מוחה. בתוקף אפילו.
    Stop global whining.

    We have lingered in the chambers of the sea"
    By sea-girls wreathed with seaweed red and brown
    ".Till human voices wake us, and we drown
    The Love Song of J. Alfred Prufrock, T. S. Eliot
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אדם הוא בהמשך, זו רק ההקדמה.
    אני לא יודעת אם לפרסם אותו או לא כי אני חלוקה ברגשותיי כלפיו.
    אני מתכוונת, כלפי ההמשך, את יודעת שאני אוהבת את אדם.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    21.04.2007
    עיר
    חיפה
    הודעות
    168
    אכזבת אותי.

    לא בגלל הכתיבה , שהייתה מדהימה כרגיל.
    לא בגלל הדימויים , שהיו אוכל גסטרונומי למוח.
    אפילו לא בגלל העלילה המסקרנת.

    בגלל שלא סיימת את הסיפור!

    ארר!

    איך אני אמור לתפקד בזמן הקרוב שתמיד בל תודעתי אני אתהה מי הרג את טום , ולמה , מה יקרה לאלינור ולמספר , ולאן הסיפור הזה הולך בכלל?
    עמר , אני דורש המשך.
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    22.04.2007
    עיר
    כפר-סבא
    הודעות
    185
    האם כל הגברים שאת מכירה מקפידים כל כך על חולצות הגולף החדשות שלהם ושולחן הקפה שהם ניקו בצהריים? אישית, אני לא חושב שכך הגבר הממוצע (וגם הלא ממוצע) מתנהג. אני לא צריך להסביר על האיך והלמה, נכון?

    אל תביני אותי לא נכון. הסיטואציות האלו מאוד אפשריות ואני יכול להיות בטוח שהן קורות מדי יום בחלק כלשהו של העולם. העניין הוא שכל הסיפור מוצג בצורה של אישה שמנסה לחשוב איך גבר חושב- יודעת בערך- אך לא מצליחה להציג זאת כראוי.

    הכתיבה היא הכתיבה שלך. כתיבה שנונה עם דימויים מדהימים ומטאפורות יפיפיות אבל את מנסה להכניס אותן למהלך החשיבה של הדמות הזו וזה לא מצליח. נראה כאילו יש שתי פנים לאישיות של הדובר... הפן שלו והפן שלך, הכותבת.

    לדעתי, הקטע זקוק לעריכה פה ושם.

    כל זה לא אומר שלא נהניתי לקרוא אותו. נהניתי, מאוד אפילו. ואני זוכר שקראתי אותו כשהיצוריה עוד הייתה קיימת. יש לך כתיבה שלא הרבה אנשים יכולים להתחרות בה ואני מעריך את זה אצלך.

    שלך.
    No worries seems to be a magical phrase. You got hit by a car? No worries. Your kitty was run over? No worries. You have a tumor that's going to kill you within six months? No worries! When one says it everything seemes to get better.

    So live on, without regret or fears.
    Oh. and No worries(:
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    11.04.2007
    עיר
    גשר
    הודעות
    588
    אני יודעת.
    ואני מאמינה שזה בגלל שאני באמת בחורה שמנסה לכתוב בגוף של גבר.

    דווקא הקטע של הנקיון הוא משהו שנראה לי די בנאלי ונורמאלי בתוך הבחור.
    וזה אני מניחה שנובע מתפיסת עולמות שונים שלי ושלך.

    אבל זה נכון, וזה גם משהו שמתחזק לכל אורך ההמשך שכתבתי.
    ותאמין לי שישבתי שעות בנסיון לשפץ אותו אבל זה פשוט לא מצליח לי. את ההקדמה אני אוהבת אישית, אז..
    צר לי שזה הפריע לך.

    ותודה רבה, על המחמאה והכל.
    את עצבת ראשי המקריח,
    את ייגון ציפורניי הגדולות.
    את, שמעיני בנפץ הטיח,
    בחרוק הריצפה בלילות.

    [החולד/ נתן אלתרמן]
    שתף ב-Google+

הרשמה