חקר התופעה

שהנשיא של הWWF "גילה" לעולם שהאבקות היא בעצם לא יותר מסוכנת מסנטה קלאוס ומארנב האיסטר, זה הופיע בעמוד הראשון בניו יורק טיימס. שנתיים לפני כן, 93,000 אנשים באו לרסלמניה 3, ועשו שיא חדש למספר אנשים באולם, וזה לא כוסה בטיימס. האם מישהו באמת חשב שרסלינג זה אמיתי לפני שהנשיא הודה שזה לא?

קרבות בהאבקות המקצוענית קיימים מ1910, והעובדה הזאת שההאבקות לא "אמיתית" צויינה הרבה פעמים בעבר, רק לא בצורה כה רשמית. למרות שהתקשורת דיווחה שהאבקות "מזוייפת" כבר בשנות ה30, האמת היא שפשוט כמעט כולם לא באמת רצו לדעת שזה לא אמיתי. הטיימס לא יכל לאכזב את מעריציו.

למרות שהחדשות לא הפתיעו את רוב אמריקה, זה נראה כאילו זה עורר עניין אצל רוב האנשים: אם ההאבקות זה לא ספורט, אז מה זה כן?

לרוע המזל, לא הרבה אנשים באמת ענו על השאלה, והחשיבו את הכתבה כהוכחה שהארגון שמרוויח מיליונים בכל רחבי העולם, מזוייף, ושצריך לא לראות את ה"חרא" הזה. השאלה האם האבקות היא ספורט או לא העלתה שאלה יותר גדולה אפילו, "מה זה ספורט?". זה נראה לכולם שהמעריצים של ה"ספורט" הזה מטומטמים ; אם הם יודעים שהכל "מזויף" למה הם ממשיכים לראות את זה? אך הטענה הזאת מגוחכת. אני לא מאמין שיש מבוגר אחד שחושב שבאמת יש איש שקוראים לו אנדרטייקר שעולה מהדד וואלי כדאי להופיע כל יום שני בטלוויזיה.

האם ספורט הענקים, שבראשו עומדה החברה WWF, מנסה לגרום לאנשים שברו את גיל 10 לחשוב שהם צופים בתחרות ספורט אמיתית? התגובה של ריקי גירי, הבעלים של אתר להאבקות מקצוענית וצופה אדוק, מסמלת את תשובתם של לא מעט אנשים שצופים היום בWWF. אנשים מדברים כל הזמן על האם רסלינג `מזויף` או לא. האם מישהו טען פעם שזה אמיתי? זה מעצבן לאללה שמתאבקים הולכים לתוכניות אירוח ושואלים אותם אם רסלינג זה אמיתי. האם אנשים שואלים את ג`רי סיינפלד אם `סיינפלד` זה אמיתי כל יום? רסלינג זה בידור, בדיוק כמו כל תוכנית טלוויזיה.

באופן ברור, "אם אנחנו חושבים שרסלינג זה מזויף, אנחנו שופטים את הענף על משהו שהוא לא מנסה להיות"

למעשה, רוב מה שמעניין בהאבקות מקצוענית הוא על העובדה ש, ה"תחרות" ב"ספורט" הזה, היא לא אמיתי. אנחנו בקלות יכולים לראות למה רסלינג מעוררת עניין; רובם (רב האוהדים) יודעים שאין הרבה סיכוי שמישהו ינצח את ברט הארט בקרב הכנעות או משהו דומה. אבל הם עדיין אוהבים לראות מישהו שמפוצצים אותו במכות ואז הוא בא לזירה שבוע לאחר מכן כמו גיבור.

רולאנד ברט`ס הצרפתי הוא היה אחד מהראשונים לחקור שההאבקות המקצוענית היא לא סתם ספורט מזויף, במאמרו "The World of Wrestling.". המסקנה שלו היא מה שהרבה אוהדים של הענף מסכימים איתה, או לפחות לא חולקים עליה. האבקות זה לא ספורט, אבל זה די מדהים, וזה די שפל להשוות מתאבק לאיזה חרא או משהו כזה.

בזמן שהמאמר של ברט`ס היה חדשני והוא עסק בסמליות ובסמלי הרסלינג, וכתוצאה מכך, הוא נכשל מלפנות לכל האספקטים שעושים את ההאבקות כה מוזרה. זה יהיה נורמלי לקרוא את המאמר של ברט`ס ואז לצפות בהאבקות כמ ושאתה צופה בסרט, או בתאטרון.

זה נכון שהתמצית של ההאבקות היא מחזה אלגורי, אבל זה לא יכול להיות נפרד לגמרי מספורט. ההבדל הגדול בין רסלינג לבין שאר דרמות בטלוויזיה הוא שלא הרבה אנשים יחשבו בכלל לקרוא לשחקן האהוב שלהם בשמו בתוכנית. בהאבקות, לעומת זאת, אם אתה לוחץ את ידו של ריק פלייר, אתה לוחץ את ידו של ריק פלייר שהולך להתאבק עוד מספר שעות... השחקנים הם גם הדמויות עצמם.

זה יכול להיות בגלל שהרבה אוהדים לא יודעים את שמם האמיתי של המתאבקים אבל זה לא רק זה, רוב המתאבקים שומרים על דמותם בציבור. כל משתתף, כולל האוהדים, מציגים כל אחד לפחות קצת "קייפיב", מונח שלקוח מהקרנבל במאה ה19, שאומר תצוגה שמתייחסים אליה ואל כל מה שקשור אליה כאמיתי... קייפייב, זה אומר שחקן ששומר על זה אמיתי; רוב המתאבקים הם קייפיביינים בגלל שהם משחקים את המשחק.

בנוסף, הקייפיביינים הולכים על חבל דק בין גבול ה"מזויף" לגבול ה"אמיתי".

לדוגמא, מתאבק יכול לומר ש.. זה מטריד אותי שאנשים שואלים אותי כל הזמן `האם האבקות אמיתי או מזויפת?` אני מתעצבן בגלל השימוש במילה מזויף. בשבילי, מזויף זה אומר שהעבודה של מתאבק היא קלה. רסלינג זה ספורט וזה גם סוג של תיאטרון.

לעומת זאת, אם אתה שואל אם הקרבות קבועים מראש, אנשים בתעשייה בדר``כ יגידו, אם אתה לא יודע, אנחנו לא הולכים לספר לך.

מתאבקים לא שומרים על ה"קייפיב" כדי "לעבוד" על האוהדים הטיפשים. באופן מסויים, הם עונים תשובה טיפשית על שאלה טיפשית; השאלה כבר נענתה, ומי ששואל אותה שוב או שהוא בור ועם הארץ או שהוא רוצה ללעוג להאבקות.

מה שיותר חשוב בהאבקות, הוא שהיא מוסיפה את האפקט של המיסתוריות והאי-נודע. נכון, אוהדים יודעים שהתסריט מוסרט למתאבקים, אבל האם הם יודעים לאן התפתח כל סטוריליין? האוהדים יודעים שהתוצאה של הקרב ידועה; אך הם לא יודעים האם יהיה קרב טוב, לאן הקרב יתפתח משם וכדומה. הדברים האלה מוסיפים הרבה דברים לאוהדים.

בשביל ללמוד תרבות מופלאה כמו זאת של ההאבקות המקצוענית, קודם כל חייבים להבין מה זה לעזאזל האבקות. המטרה פה ברורה, לא כמו בסוגי ספורט אחרים. בייסבול וכדורסל, למשל, הם פשוט תחרות טהורה. אבל לוקח סופרבול אחד להבין, שגם בתחרויות הכי "אמיתיות" יש אפקט מסויים של תאטרון ופרסומות. מעודדות, מפעילי הזיקוקים, השדרנים, וההופעות במחצית לא הכרחיות לתחרות, אבל כל דבר קטן מוסיף (אפילו לקבוצות פוטבול תיכונים יש מעודדות). האלמנטים הללו הם רק כדי להוסיף בידור, ושהרייטינג יעלה.

למרות שלתיאטרליות יש חלק גם בהאבקות המקצוענית וגם ברוב סוגי הספורט, האלמנט של הדרמה הוא הרבה יותר חזק בהאבקות. .. האבקות היא ההפך מספורט תחרותי. רוב סוגי הספורט נותנים לכל הפוליטיקה והפרסומות להפוך את המשחק למלודרמה. ההאבקות מתחילה ממלודרמה.

אני חושב שזאת ההגדרה הכי טובה להאבקות שמישהו יכול לתת.

אך ההאבקות המקצוענית היא יותר מספורט "מזויף". " המתאבקים המקצוענים הם אתלטים מעולים ומתעמלים יום יום כדי לשמור על גופם ה`גברי`. הם גם לא נלחמים את התחרות הידועה בין גברים... מה שחשוב הוא לא ההפסד או הניצחון. מה שרוב האנשים חושבים הוא שהאבקות היא ספורט לדוגמנים לא מצליחים, אך זה לא נכון. מה שנקרא ה`חוסר תשוקה` הזאת לנצח בכל דבר, זה מה שגורם לאוהדים כה לאהוב את הענף".

האבקות מקצוענית - ספורט למעמד הפועלים

סוגי הספורט או הפעילויות שאדם משתתף בהם קשורות בדר``כ למעמד האקונומי שלו או ל"רמה" שלו. "ברוב העולם הקפיטליסטי אדם יכול להחליף אדם אחר סוציואקונומילי ע``י ידשיעת הספורט האהוב שלו". בנוסף, אדם יכול לשייך את עצמו למעמד מסויים ע``י השתתפות בספורט מסויים.

לדוגמא, בעלים של מפעל גדול עלול להשתתף בראלי של משאיות ענק כדי שהעובדים פחות יפחדו ממנו, או מנהל גבוה בחברה יכול להגיש את הכדור בבייסבול כדי שיחשיבו אותו ל"אחד מהחבר`ה". כמה סוגי ספורט, כמו למשל מירוצי מכוניות, הם בשביל מעמד הפועלים ויש להם כמה דברים במשותף. "ספורט למעמד הפועלים.. יש להם כמה מאפיינים כדי לעשות אותם גדולים: 1. מהירות וכוח הרבה יותר מיופי וכסף. 2. אביזרים שנשאבים ממעמד הפועלים, כמו אופנועים. 3. זיהוי עם השחקנים או המשתתפים. 4. העובדה שהמדהים בדר``כ קורה שם.". רוב מה שאמרנו פה מתקשר להאבקות. אבל הקשר בין האבקות למעמד הפועלים הוא הרבה יותר חזק וותיק מכל ארגון האבקות בעולם.

האבקות, בצורה כזאת או אחרת, הייתה חלק ביותר ארגונים מכל ספורט אחר, מלבד ריצה. בגלל ששני סוגי הספורט לא דורשים ציוד מיוחד, אפילו האנשים הכי פרימיטיביים יכלו להשתתף בספורט הזה. זאת הסיבה שרסלינג היה בראש ובראשונה ספורט למעמד הפועלים. האבקות תמיד הייתה ספורט לעם... בשלושה מובנים.

הראשון, זה תמיד בידר אנשים מכל מקום ומקום דת, גזע ומין. שתיים, המשתתפים בקרבות היו אחד מהחברה ולא מהחברה הגבוהה. ושלוש, הקהל אהב בעיקר אנשים רגילים. מה שמושך בזה לא רק קשור לחברה העלית. "כל השלוש מובנים האלה בנו את הרסלינג מהתחלה ולא עבדו בתהליך הגדילה של ההאבקות"
ההאבקות כפי שאנו מכירים אותה כיום לא הופיעה ישר כגירסה "מזויפת" של ההאבקות "לגיטימית". למעשה, ההאבקות המקצוענית החלה כתחרות.
האמריקנים התאמנו בהאבקות בערך משנת 1680 (עוד לפני שהם היו אמריקנים). הדמויות החשובות לאמריקאים היו אברהם לינקולן וג`ורג` וושינגטון, וזה נראה במופעי ההאבקות. "הדמות של לינקולם ייצגה חקלאי אמריקאי שמישהו מאתגר אותו והוא יוצא עם היד על העליונה".

באותה תקופה היו שלושה סגנונות האבקות, צווארון ומרפק,, גרקו- רומן, ו"תפוס ככל שתוכל".
למרות שתפוס ככל שתוכל היה הסגנון הכי פופולארי, צווארון ומרפק הוא הסגנון שרוב המתאבקים משתמשים בו כיום. הצווארון והמרפק הובאו לאמריקה ע``י מהגרים אירים שהיו בעיקר באזור ורמונט. השם בא מהעמדה שבה החזיק כל מתאבק את השני בתחילת הקרב. ההכנה מתחילה כאשר מתאבק אחד תופס את היריב בכתף והשני תופס אותו במרפק. הקרב ממשיך מאותה נקודה, והמתאבקים רצים או בועטים אחד לעבר השני. המתאבקים נשארים בעמדה עד שאחד מהם מסוגל לדחוף את השני למזרן. בזמן שהוא על המזרן, ההאבקות ממשיכה עד שהוא יוכל להצמיד אותו לספירת 3. במיוחד בגלל התפיסה ההתחלתית, הקרבות נמשכו בדר``כ שעה לפחות, ועוד בלי הפסקה (!!).

הסגנון של צווארון ומרפק הופץ באמריקה במהלך מלחמת האזרחים. השוטרים בחרו בהאבקות כספורט שייאמן את החיילים מכיוון שזה לא דרש שום ציוד, אז זה היה הספורט הכי כדאי מבחינה כלכלית. המתאבקים מורמונט היו כלל לא רעים והם הצליחו לתפוס את עיניהם של החיילים. במהרה זה התפזר בכל הצבא בזמן המלחמה והם החלו להרוויח בגדול משנת 1880. זה היה ספורט לכל דבר ודווח בעיתונים באופן קבוע; אבל, עוד בימים האלו, המתאבקים המקצוענים לא כובדו באופן הראוי ע``י הרוב וקושרו בעיקר למעמד הפועלים.

בניגוד להאבקות, פעילויות כגון אגרוף או האבקות חובבנית היו סוגי הספורט עם הקהל הגדול והובילו לאהדה גדולה ולהימורים על התוצאות, וקהל פרוע.
חוץ מהתקשורת שהייתה די אנטי, ההאבקות הייתה מאוד פופולארית ומילאה את הצורך לצופים בזמן שלא היו הרבה ליגות מקצועניות. כמו כל ספורט, ההאבקות הייתה צריכה איש עסקים כדי להפוך למקצוענית.

בבייסבול, איש העסקים היה הבעלים של כל הקבוצות וקבוצות שלו שיחקו נגד עצמן. בהאבקות, איש העסקים נהיה יזם. העבודה שלו הייתה להביא את הכסף, את המקום, ואת המתאבקים. אבל אל תדאגו לו, הוא קיבל לא מעט כסף חזרה. הבעלים הראשון היה בעלים של באר שהחליט להוסיף חורי כניסה, מה שהפך אותם ל"ספורט בארס". בבאר היו גם קרבות ההאבקות וגם אגרוף ודרש מלקוחותיו תשלום עבור הקרבות. לבסוף, כמה מן הקרבות הפכו לגדולים מדי עבור בארים ו, ב1880, האירוע הגדול הראשון נערך במדיסון סקוואר גארדן.

הקרב: וויליאם מולדון נגד טיאבוד בואייר. קהל" 3,000 אנשים, שנחשב להמון בימים האלו. הסגנון: גרקו-רומן. אך בכל זאת זה נחשב לתאריך חשוב בתולדות הענף הזה. בהחלט, היום ההוא, למרות שהקרב לא היה בסגנון הצווארון והמרפק, הוביל לפופולאריות האדירה של ההאבקות בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה ה20.

מולדון ניצח את הקרב וזכה באליפות הגרקו-רומן (יוונית-רומאית). הוא אותגר ע``י מתאבק שסגנונו היה תפוס ככל שתוכל בזמן האליפות שלו, והוביל ארגונים, ונתן לנו את האידיאל של המתאבק המושלם.

ההאבקות נהיית בינלאומית

בשנות ה80 (של המאה ה19) המאוחרות, מתאבקים מקצוענים מאמריקה נסעו להפגין את כישוריהם בארצות אחרות ובכך להפוך את ההאבקות לספורט בין-לאומי. אך עדיין, ההאבקות מקצוענית לא הייתה ספורט מכובד. חוץ מההימורים שהיו קבועים, האבקות מקצוענית לא הייתה בליכה אחת גדולה כמו למשל בייסבול, וכל אידיוט יכל לפתוח ארגון ולקרוא לאליפות שלו "אליפות העולם". "האבקות מקצוענית... היא הייתה השוליים של החברה המכובדת..

הקטע הזה שכל אחד יכול לפתוח ארגון הובילה את ה"ספורט" הזה להמון מחלוקות, אליפויות מסובכות ותחרויות די מוזרות, שאפשר לראות אותם באגרוף כיום. "אך, השטויות של ה1800, שרק המנצח מקבל תשלום, והשני לא מקבל פרוטה, ואז יהיו שני ה`יריבים` לא יתאמצו.
לא חשבו על זה (או לא מוכנים להודות בזה), אך ההאבקות המקצוענית נהיית די פופולארית, במיוחד בחו``ל "בתחילת המאה ה20 ההאבקות הייתה ענף בינלאומי לכל דבר".

הקרבות הרווחיים אך השנויים במחלוקת על התואר העולמי ב1908 ו1911 כללו את הרוסי ג`ורג` האקנסצ`ימדט הוכיחו את זה שהענף יתפתח בכל רחבי העולם.
בקרבות, המתמודד מאיובה פרנק גוטצ` התמודד מול האקנסצ`ימדט,שניצח בקרב את טום ג`נקינס ארבע שנים לפני וזכה רשמית בתואר "אלוף העולם". האליפות הייתה של הארגון שידוע כאנ.וו.איי (המחשב שלי דפוק אז אני לא כותב באנגלית); עד סוף שנת 1908, גוטצ` כבר זכה בחגורה. הניצחון שלו לא היה משהו מיוחד, מכיוון שהארנסצ`ימדט פרש אחרי שעתיים (!!!) של קרב מכיוון שהוא טען שגוטצ` שימן את גופו כדי לברוח מהאחיזות שלו. ב1911 הרימאצ` נערך לפני 40,000 צופים.

למרות שהקרב היה הצלחה כלכלית מדהימה, זה היה כישלון ספורטיבי נוסף. האקנסצ`ימדט התאבק עם רגל שבורה, שכנראה נגרמה ע``י שותפו לאימונים, שקיבל שוחד מגוטצ`. גוטצ` זכה בתואר תוך מספר דקות והקהל היה לא מרוצה. שני הקרבות ביחד גרמו להאבקות המקצוענית לאבד המון מהפופולאריות שלה.
שני הקרבות נכשלו מלספק את הקהל, והשחיתות שהייתה שם הורידה את הפופולאריות של ההאבקות עד סוף שנות ה20. הקרבות בין השניים הציגו בעיות גדולות בהאבקות המקצוענית. הקרב הראשון, כמעט כמו כל הקרבות באותה תקופה, היה ארוך מדי בשביל שכל האהודים ישימו לב לכל פרט קטן.בנוסף, הקרב היה ממש איטי. בקרב השני ראינו את גוטצ` "עובד" על הרגל של האקנסצ`ימדט וגורם לו לכאב נורא, וזה הראה עד כמה ההאבקות המקצוענית מסוכנת. בזמן שהאורך של הקרב היה קצר בצורה מדהימה, זה הגביר את התחושה שהקרבות צריכים להיות קבועים מראש וצריך שלמישהו יהיה שליטה עליהם.
ההתייחסות להאבקות מקצוענית הפכו אותה באופן כמעט מיידי מספורט להצגה. אך ה"סידור" של הקרבות לא בדיוק "סידר" את ההאבקות המקצוענית. באמצע שנות ה20, כל התחרותיות עזבה את ההאבקות, מה שגרם לתחייה מחדש של הענף. לרוע המזל, זה הוביל לבעיות חדשות. " שהאוהדים גילו בטעות שהפורט הוא `מסודר` הם השתוללו.

ההאבקות המקצוענית תקועה בין הפטיש לסדן. מצד אחד, האוהדים משועממים כי מציגים להם משהו לא אמיתי. מצד שני, הם השתוללו על היזמים שלא גילו להם את זה". באמצע שנות ה30 ההאבקות המקצוענית זכתה ללעג רב וזה נראה כאילו זה "ספורט" לטיפשים.

בסוף שנות ה30 ההאבקות המקצוענית כבר פורסמה פחות ופחות; אך היא לא הייתה בסכנת הכחדה. ההאבקות הייתה עדיין מאוד פופולארית ע``י מעמד הפועלים שצפו בהאבקות שנראתה בארגונים קטנים ואזוריים, עד שהוחלפה בארגון לאומי.

ב1933, היו שישה "אלופי עולם"; ב1934, שניים; אך ב1943, יכולנו לספור לפחות 15. כל יזם היה אחראי על חלקה משלו בארה``ב והיזמים האחרים כיבדו זאת. אף אחד בעסקי ההאבקות לא עשה את סכומי הכסף שהוא היה עושה אם היה ארגון ארצי גדול; אך כולם נהגו בכבוד אחד כלפי השני, וכמעט לא הייתה תחרותיות.

חוץ מהטריטוריות שכובדו ע``י כל היזמים, היזמים בקושי, אם פעם, התחרו על כישרונות, וחוזים ארוכי-טווח לא היו קיימים. "בימים ההם ההאבקות הייתה ספורט מאוד אזורי. בחור יכול לבוא ולהתאבק אפילו עשורים לפני שחושפים אותו. כשזה קורה, זה סימן להמשיך הלאה". למרות שעסקי ההאבקות לא היו עניים וחסרי על כסף, זה היה מחוץ למיניסטרים.

רוב העיתונים גמרו לכסות את ההאבקות, וברדיו בכלל לא הזכירו אותה. הכיסוי של ההאבקות במדיה היה מועט... הכיסוי היחידי שהעיתונים נתנו לכל סוגי הספורט היו על אתלטים `אמיתיים`. הדברים הללו נתנו להאבקות קישור תמידי ודי סטריאוטיפי למעמד הפועלים, וזה נהיה "ספורט מטופש", שכל מי שאוהד אותו הוא אדיוט. שני הסטריאוטיפים האלו התחברו, וכל מי שהיה אוהד ממעמד הפועלים, היה גם אדיוט.

הטלוויזיה משנה הכל


בשנות ה40` זה נראה כאילו ההאבקות המקצוענית לעולם לא תהיה פופולארית באמריקה; אך הטלוויזיה שינתה זאת. ב1950 ראינו את הטלוויזיה כמעט בכל בית שני, והרשתות חיפשו תוכניות שיביאו להם רייטינג טוב. איך אנשי הטלוויזיה גילו את ההאבקות זאת עדיין חידה; אך באמצע שנות ה50` ההאבקות המקצוענית הייתה תוכנית קבועה בטלוויזיה, והיא זכתה לאהבה עצומה.
הפופולאריות אכן נבעה מתוכנית ארצית של האבקות; אך החלק המשמעותי בה בא מהתחנות המקומיות. הסידורים של הארגונים המקומיים, הם אחת הסיבות שהעסקים לא השתנו בפגישה השנייה בין התרבות האמריקאית להאבקות המקצוענית.

הפופולאריות של ההאבקות בטלוויזיה המשיכה עד למופעים; סכום הכסף שהצופים הכניסו עלה מ15 מיליון ב1952, עד ל24 מיליון ב1959. הגידול במספר הצופים הציבה בעיה חדשה לתקשורת. ההאבקות כבר לא הייתה רק למעמד הפועלים והעיתונות שלגלגה על ההאבקות עכשיו הפסידו לא מעט קוראים. העיתונות הגיבה בכך שהגדירו את ההאבקות המקצוענית כבידור, והודו ביכולתם האתלטית של המתאבקים.

ראשית כל, ההאבקות המקצוענית היא לא תרמית. זה אבסורדי, אך זו לא תרמית, לא יותר מכך שאלביס קוסטלו נפל למערבל בטון עם בבון... זה מבעית את הקהל לשמוע שאם מתאבק עושה פיילדרייבר זה לא הורג את המתאבק השני, וזה נראה מוזר. מצד שני, זה לא בדיוק ליטוף... העובדה היא שאם מתאבק בוחר אדם לא מאומן מהקהל, ועושה עליו פיילדרייבר או משהו כזה, יש סיכוי שהבן אדם יחזור לעמוד... ויש סיכוי שלא".

הצורך להסביר שהאבקות מקצוענית הוא לא ספורט רק למעמד הפועלים ה"מטומטם" לא התחיל מהתעשייה, ששונתה מעט ב1950, אלא מן המעריצים השרופים של ההאבקות. אך, שההאבקות הופיעה לראשונה בטלוויזיה, זה היה ברור שהסטריאוטיפ של האוהד הוא נכון. למרות שזה לא היה ספורט אקסקלוסיבי של מעמד הפועלים, המעריצים הכמעט בלעדיים של הספורט היו מהמעמד הנמוך.
למרות שהאבקות שודרה בטלוויזיה זה לא כל כך השפיע על האוהדים. לעומת זאת, היה להם אפקט מכריע על פיתוח הדמויות והסטוריליינים. ההתרכזות של הסטוריליינים של המתאבקים על המסך הקטן הייתה שהם יהיו אגרסיביים, אקרובטים והירואים. הראיונות נוספו, ודמויות כמו גורג`ס ג`ורג`, מתאבק די נשי שדרש את הפסילה של השופט אחרי שהיריב רק נגע בו.

בקצרה, הטלוויזיה עזרה להאבקות המקצוענית לפתח דמויות סטריאוטיפיות. זה נראה תמיד כאילו הדמויות היו לבנות, מהמעמד הנמוך, שהיה די אירוני בהתחשב בכך שאחוז הצופים שהיו ממעמד הפועלים קטן מאז שנות ה40.
למרות שקסם המשיכה של ההאבקות לצופים באמריקה לא נמשך הרבה זמן, ההאבקות זכתה למקום קבוע בטלוויזיה.

המועקה

ההאבקות בשנות ה60 וה70 כלל לא הייתה פופולארית כמו ההאבקות בשנות ה50; אך תחנות הטלוויזיה המשיכו לשדר והיזמים המשיכו לתלות את התקוות שלהם בתכניות הטלוויזיה כדי למשוך צופים.

הדמויות המוגזמות והסטוריליינים של שנות ה50 חובה. בזמן שלטלוויזיה הייתה חלק חשוב בהאבקות המקצוענית, זה לא השפיע על הסידור הקבוע. כיום, הגודל של האולם שבו ליגת ההאבקות מתאבקת קשור כמעט תמיד לחשיפה שלה בטלוויזיה...

אחת ההחלטות החשובות שנעשו בכל ארגון הוא לקבוע את הזמן לכל קרב ששודר בטלוויזיה. אך עדיין היה פוטנציאל שההסכם הידידותי בים הארגונים ישבר. אם ההאבקות תהיה ליגה ארצית, והיזמים יחפשו ספונסרים, אז תחרות יכולה להתפתח.

במקום להכריז שוב על אליפויות עולם מפוקפקות, התחרות תתפתח בכך שארגונים ישלחו מתאבקים שלהם לטריטוריות אחרות. ההאבקות עברה לפארברים, ועד שנות ה80 הקהל היה כמעט רק ממעמד הפועלים.

הפופולאריות של ההאבקות בתחילת שנות ה50` הוסיפה כמה אוהדים מהמעמד הבינוני, אך לא היה לזה השפעה גדולה לטווח הרחוק. בשנות ה60 וה70, ההאבקות הייתה חלק מתוכנית מקומית; אך זה לא היה חלק מהמיניסטרים, וב1980, הסטריאוטיפ של האוהד האבקות מהמעמד הנמוך היה חזק מאי פעם.

הצמיחה של ה WWF

בנוסף לכך שלא יכלו להשיג אוהדים מהמעמד הבינוני, להאבקות המקצוענית מעולם לא היה ארגון ארצי גדול. רוב הארגונים המקומיים היו ידועים לעולם בזכות המגזינים של הרסלינג; אך לאף אחד מהארגונים לא הייתה תוכנית טלוויזיה ארצית.

מה שהיה קרוב ביותר לארגון ארצי היה האנ.וו.איי, שלא היה יותר מהארגון מקומי שהשתולל קצת.
לעומת זאת, וינס מקמהן וארגונו, הוו.וו.אף, הלכו נגד הזרם ושינו את פניה של ההאבקות המקצוענית לנצח.

הוו.וו.אף, שהייתה ידועה כוו.וו.וו.אף עד 5/4/1979, הייתה אחת מהארגונים הגדולים אז. במהלך שנות ה70 הם היו חלק מ4 הארגונים הגדולים, אבל הם הופיעו רק בטריטוריה שלהם בניו יורק.

הבעלים של החברה, וינס מקמהן סניור, היה מרוצה מהטריטוריה שלו ומהרווחים ומעולם לא ניסה להפוך את החברה שלו לארגון ארצי. שהוא מכר את הארגון לבנו, וינס מקמהן ג`וניור, ביוני 1982, לא היה לו מושג מה יקרה שנתיים לאחר מכן. "אם לאבי היה מושג מה אני הולך לעשות עם החברה שלו, הוא בחיים לא היה מוכר לי אותה" (וינס מקמהן בראיון שנערך עימו).

מקמהן החל להפעיל את התוכנית שלו באופן כמעט מיידי, והחתים מתאבקים מארגונים אחרים. הוא גם דיבר עם חברת הכבלים כדי שזאת תאפשר לו לשדר את הוו.וו.אף מחוץ לניו-יורק. האסטרטגיה שבה הוא נקט החלה לקצור פירות במהירות, ועד יולי 1984, הוו.וו.אף לקחו את זמן השידור של האנ.וו.איי באטלנטה. התוכנית של האנ.וו.איי, "וורלד צ`מיונשיפ רסלינג", שודרה ברשת באטלנטה מספר שנים; אך, מה שהיה יותר חשוב מזה, אטלנטה הייתה הטריטוריה של האנ.וו.איי. התוכנית של הוו.וו.אף הדאיגה את האוהדים הוותיקים, שהתלוננו "איפה לעזאזל האנ.וו.איי?"

האנ.וו.איי שמרה על מקומה בשבת בבוקר והוו.וו.אף המשיכו להתפרס. למרות שהאנ.וו.איי חזרה לזמנה המקורי בערב יום שבת, הוו.וו.אף לא היו צריכים "לקנות" את הזמן הזה. האוהדים לא היו היחידים שלא הסכימו עם מעשיהם של הוו.וו.אף; הרבה מתאבקים הרגישו שהוו.וו.אף מנהלת את העסק.
אלה שהציעו להם שכר גבוה בוו.וו.אף, מייד שינו את דעתם. טד דיבאסי אמר, "כמו כל המתאבקים, בתחילה חשבתי שוינס מקמהן הורס את ההאבקות עם רעיונותיו. לטעמי, זה נראה כאילו הוא הופך את הספורט לסלפסטיק. אבל כולנו הודנו שוינס מקמהן הוא גאון שיווקי. זה לא לקח זמן רב לפני שהוו.וו.אף הייתה ההצגה הכי חמה בעיר.

הוו.וו.אף באמת הפכו לארגון ארצי ב1985 שתוכניתם עלתה באמ.טי.ווי. חרף העובדה שרוב האוהדים הוותיקים עם הסטוריליינים שלהם, הוו.וו.אף הפכה את ההאבקות המקצוענית לפופולארית מתמיד. הוו.וו.אף לא משכו את המעמד הבינוני, הם זנחו את הצופים שלהם ממעמד הפועלים ויצרו סוג חדש של צופים.
זמן האוויר בתכנות הארציות יפשר להם להגיע על אוהדי העתיד; אך הדמויות הקומיות עזרו לוו.וו.אף להצליח. הפנים של ההאבקות השתנו לגמרי, תודות לוו.וו.אף ולמנהלה, וינס מקמהן. הוא "ניקה" את השם הרע שיצא להאבקות ע``י עשיית מספר שינויים: לשווק את המוצר כפחות אלים, להפחית את הדם, להכניס דמויות יותר צבעוניות, ובקיצור לעשות את המוצר יותר ל.........ילדים.

הקהל החדש

המטרה של הוו.וו.אף הייתה ילדים, והמשפחות נהיו ה"מעריצים" החדשים. רוב הסיכויים הם שילדים יקנו טי-שרטים, פוסטרים ובובות יותר ממבוגרים. בנוסף, מכיוון שילדים לא יכלו ללכת לאירועים לבדם, הוריהם היו חייבים לבוא, ובכך גם המבוגרים נמשכו להאבקות עוד ועוד.

לוו.וו.אף היו כמה בעיות לא צפויות שהם הפכו ליותר בידור מההאבקות בשביל הנערים של המעמד הבינוני. למרות שהוו.וו.אף הסירו המון גורמים אלימים ממוצרם, הם לא יכלו להכחיש שהמשחקים בהאבקות המקצוענית היו בעצם... קרבות. הרעיון שהאבקות מקצוענית היא לא הולמת לילדים צברה מספיק מומנטום כדאי לעשות את "כוח המשימה של הסנטורים בהאבקות המקצוענית" .

באוקטובר 1985, 5 חודשים אחרי שרסלמניה 1 נצפתה ע``י 40,000 איש בעולם, כוח המשימה ניהל את ההאבקות. המנהלים היו סנטור אברהם ברשטיין, שנלחם כדי להעיף את ההאבקות המקצוענית מניו יורק. הניהול התחלק בין שני נושאים: איך ההאבקות המקצוענית משפיעה על הילדים, והאם האבקות מקצוענית היא אמיתית או לא. רוב המתאבקים זלזלו בשאלה "האם זה אמיתי?", אך השאלה לקחה חלק נכבד בדיונים. מתאבק שהתעקש ששמו האמיתי היה מנפרד המשוגע, אמר שהוא לא יעיד בגלל שאולי השאלות שישאלו אותו ירגיזו אותו, והוא יחליט לעשות באדי סלאם על כמה מהסנטורים ולנעול את סנטור בורשטיין בדאבל ארם-באר. "אולי אפילו פיגר פור לוק", אמר מר משוגע.

מלבד הטענות של המתאבקים, הפסיכולוגים שהעידו קבעו שההאבקות "מסודרת". הסנטורים עקבו אחרי הטענה הזאת, למרות שלסנטור בורשטיין היה בעיה להפריד את ההאבקות המקצוענית מהמציאות. סנטור בורשטיין היה המום שאוהדי ההאבקות צעקו "תקפוץ! תקפוץ!" שמתאבק עמד בגג של בניין גבוה. "למה שאנשים יעשו את זה?" הוא שאל.

אחרי שהכל נגמר, הכל בעצם לא נגמר, ווינס מקמהן המשיך את שינוי שעשה בתעשייה. ב1986, התקשורת החלה לסקר אותו והוו.וו.אף הפכו לליגה ארצית לגמרי. האוהדים בעלי הצווארון הכחול עדיין היו קיימים אבל הם עודדו אירגונים מקומיים בזמן שהוו.וו.אף הייתה חלקת ההמונים.

כדי שהמעמד הבינוני באמת "יקבל" את הרסלינג, השוני היה צריך להיות בין המעמד הנמוך, האוהד המטופש, ובין המעמד הבינוני, האוהד המתוחכם. ברעש ובחוצפה, לאוהד החדש היה את הכוח לעשות בום ברסלינג, פעילות שמשכה אנשים עם עבר פלילי ונשים מחומצנות בלי שיניים. אז, הבדיחה הנפוצה הייתה, "מה זה 15 שיניים כפול איי.קיו של 50? ה10 שורות הראשונות במופע האבקות". אך הזכרון של המעמד הנמוך בהאבקות הוא דבר חולף... ההאבקות סוף סוף חצתה את הגבול בין המעמדות.

אונטריו פרמייר דייויד פטרסון לקח את בנו בן ה19, בנג`מין, להתאבק בקרבות בגארדן... אכן, זה לקח רק 12 חודשיפ להפוך את יוונה וויליאמס, אם חד הורית בת 36, לאוהדת שרופה... למרות שהאקשן שם היה יותר מזויף מאמיתי.

ב1986, ההאבקות המקצוענית הייתה משפחתית, מזויפת בשביל ההורים אך אמיתית בשביל המון ילדים. בזמן שרוב אוהדי ההאבקות היו מהמעמד הנמוך, חוסר האמיתיות של ההאבקות הפכה אותה לכה נוראית; אך מאז, כפי הנראה לא כמו המבוגרים במעמד הנמוך, המבוגרים במעמד הבינוני ידעו שההאבקות הייתה "מסודרת", וה"זיוף" שבה נהפך לקסמה.

וינס מאבד מומנטום

הוו.וו.אף המשיכו להצליח בשנות ה80, והם הגיעו לשיאם ברסלמניה 3 ב1987. ככל שהפופולאריות ירדה, התקשורת החלה ללעוג להאבקות המקצוענית. בנוסף, השוני בין אוהדי הצווארון הכחול לבין המעמד הבינוני החלו קצת להיטשטש.
כששתי הדמויות היו מקבילות, התקשורת חדלה לראות את האוהד בעל הצווארון הכחול כמשהו שעבר זמנו. האוהדים מהמעמד הבינוני נשארו מכובדים; אך הדימוי של ההאבקות המקצוענית נפגע. חוץ מחוסר היכולת להפיג את הקשר לגמרי בין ההאבקות לבין הצווארון הכחול, דמויות הקומיקס של הוו.וו.אף נוצלו להתקפה מצד התקשורת והאוהדים.

אמר ורן גאן המתאבק לשעבר, "יש להם עסק עם קומיקס שם. בחיים לא שמעתי שצריך עצם של כלב, או סיכת ביטחון בשביל להתאבק. הם אפילו צבעו את פניהם. זה היה קרקס... הכל הסתכם במשהו אחד: בשביל רוב המתאבקים, לרוע המזל, יש יותר סיכוי להיפצע בבתיהם מאשר בזירת ההאבקות".

האמונה שההאבקות המקצוענית התרחקה משפיטת האתלטים ומהקביעה מראש של הקרבות בעיני המעמד הבינוני. המתאבקים עבר לא היו מספיק אתלטים כדי לבדר. הבעיה היא לא שזה היה "מזויף"; אך זה היה "יותר מדי מזויף". העובדה המתאבקים נהיו יותר מדי "מזויפים" לא רק הובילה לביקורת מהתקשורת; זה גרם לוו.וו.אף לאבד מספר לא קטן של צופים בתחילת שנות ה90.

ב1990, רוב הילדים שצפו בתוכנית של וינס מקמהן בשנות ה80 נהיו מתבגרים שכבר לא התחברו לדמויות הקומיקס שעשו את הוו.וו.אף כה מצליחה. בתוך שנתיים, הוו.וו.אף עברו מלמלא בקלות את הסקיי-דום לבקושי למלא חצי מאיזה מתנ``ס. משהו קרה שם... לפני 5 שנים, אני לא חושב שה"אמיתיות" בהאבקות הייתה חשובה לכולם. היה להם מישהו שהיה כביכול מכשף וודו בפי.פי.וי.. אך אז היו להם קונים. אבל עכשיו, השוק של הילדים התייבש, או שהם גילו שילדים לא קונים מוצרים כמו פעם, בגלל שהם החלו להתרחק מהדבר הזה, ובמעבר הזה אבד עוד ועוד רייטינג.

הקאמבק של ההאבקות

אחרי תקופה של 5 שנים, שהוו.וו.אף הפסידו בהם, ההאבקות המקצוענית עשתה קאמבק. בפעם הזאת, זה לא היו הוו.וו.אף שגנבו את אור הזרקורים, אלא הוו.סי.וו.

ב1991, האנ.וו.איי, שנרכשה ע``י טד טרנר בנובמבר, 1988, החלה להתחרות כוו.סי.וו על קהל הצופים של הוו.וו.אף. אך לוו.סי.וו היו אפילו יותר בעיות ממה שהיה לוו.וו.אף בתחילת שנות ה80.

טרנר עבד על דמויות לילדים, אך לא תמיד מוצלחות. באותה שנה, קם סטייבל חדש בשם הדינג דונגס; היו להם פעמונים והם אהבו לנופף לקהל. אולם אחר אולם, הם קיבלו בוזים אדירים מהאוהדים הותיקים עד שלבסוף הורידו אותם. בנוסף לחוסר היכולת למשוך ילדים, רוב הצופים של הוו.סי.וו היו בעיקר אוהדי צווארון כחול מבוגרים.

בסופו של דבר הוו.סי.וו והוו.וו.אף הבינו שהם צריכים למצוא שוק חדש. באופן אירוני, האוהדים החדשים שההאבקות המקצוענית חיפשה היו אלה משנות ה80. ב1996 ההאבקות המקצוענית עשתה עוד שינוי גדול. הם עדיין רצו למשוך את המעמד הבינוני והמשיכו עם אותם תחנות טלוויזיה שהם היו בשנות ה80; אבל ילדים זה כבר לא היה קהל היעד שלהם.

עוד קהל חדש

קהל היעד החדש היה תלמידי קולג`. התלמידי קולג` האלו היו הילדים שצפו בהאבקות בשנות ה80, וזה לא היה צירוף מקרים. ההתגלמות החדשה של ההאבקות המקצוענית שברה את המיתוס שהיה בשנות ה80 שהציגו סטוריליינים יותר מורכבים והמתאבקים וויתרו על דמותם הקומיקסית.

האלק הוגאן נראה בהאבקות משנות ה80, ואמר לילדים לקחת ויטמינים "האלק עושה מה שהוא אומר לעשות כי `זה מוכיח להאלקסטרים הקטנים שאם אתה עובד קשה והולך לישון מוקדם, אתה יכול להשיג כל דבר`".
הוגאן היה ללא ספק הדמות הכי משפיעה ומוכרת בשנות ה80 בעולם ההאבקות, והוא גם היה הכי פופולארי, ותמיד התאבק במיין איבנט.

ביולי 1996, הוו.סי.וו "הרגו" (באופן סימבולי) את ההאבקות של שנות ה80 שהאלק הוגאן נהפך להיל והצתרף ל"אנ.וו.או", קבוצה של מתאבקים בשחור, שלגלגה על המעריצים ובעלת המנטרה של "המסורת משכרת". ההצלחה האדירה של אתרי ההאבקות הבתה דוגמא לפופולאריות האדירה שהייתה להאבקות בין תלמידי הקולג`. זה לא מיוחד שלאתרי האבקות נכנסים יותר מ100,000 אנשים כל חודש. אתרי האבקות מציעים לדבר בכיף ולדון בנושאים עם אוהבי האבקות אחרים.
ריקי ססייה, עוזר מחקר ובוגר אוניברסיטת דייטון ניהל אתר בשם "הסתערות אונליין" (אני שונא את המחשב שלי ואת זה שאין בו אנגלית נורמלית), הפסיק לצפות בהאבקות בתחילת שנות ה90 לפני שחזר לו העניין אחרי שגילה שיש עוד אוהבי האבקות בגילו, והוא מצא אותם באינטרנט.

"מה שהחזיר אותי להאבקות היה האינטרנט", אמר ססייה, "לשותף שלי בשנה הראשונה היה מחשב ומודם, ולא עבר זמן רב אחרי שהתחלתי לגלוש באתרי האבקות ולדון עם אנשים על נושאים ברומו של עולם".

בזמן שאתרי האינטרנט מציעים חדשות ושמועות, יש אתרים שהם פורום שבהם אנשים יכולים לדון על רסלינג ברמה גבוהה. הפופולאריות של האתרים, כגון הרייטינג של תוכניות הטלווזיה, גודל וגודל תוך שאני כותב את השורות האלה.
כיום ההאבקות המקצוענית היא כמעט פופולארית כמו ב1987, נייטרו, התוכנית של וו.סי.וו, וראו, התוכנית של הוו.וו.אף, כמעט תמיד בשתי המקומות הראשונים ברייטינג. במהלך השבוע של ה6/4/1998, לדוגמא, ההאבקות החזיקה 6 מתוך 7 המקומות הגבוהים ביותר ברייטינג.

הפרסום שולט. ההאבקות מביסה את "חברים" ואת "ג`יי לנו" בזכות בני הנוער.. הוו.סי.וו אומרים שהפופולאריות שלהם גדלה ב70% בזכות הפרסום בשנתיים האחרונות.

ההצלחה ברייטינג של ההאבקות מרשימה במיוחד מכיוון ששתי התוכניות הראשיות של שתי החברות הגדולות משודרות במקביל. המנהל של הוו.סי.וו אריק בישוף, ייחס את ההצלחה של ההאבקות בכך ששבר את דמויות הקומיקס של שנות ה80. "אנחנו יצרנו מחדש את התעשייה בשנתיים האחרונות בכך שהפקנו סטוריליינים יותר ריאליסטים", אמר בישוף בראיון. מתאבק הוו.וו.אף שון וולטמן הסכים גם שהמוצר "התבגר" בשנים האחרונות.

"אוהדינו כיום הם מתוחכמים", אמר מקמהן, "הם יודעים שהספורט הזה הוא בעצם בידור, והם מעריכים את הסטוריליינים. זה הדבר הקרוב ביותר לספורט שהוא אופרת סבון שתוכל למצוא.... " שון "אקס-פאק" וולטמן, שחזר לוו.וו.אף אחרי ריב מר עם הוו.סי.וו, מוסיף, " זה טוב לשווק את ההאבקות כמוצר משפחתי, אך זה לא יוביל לשום מקום. אנחנו (שון, קווין נאש וסקוט הול) אמרנו לו שנתיים לפני שעזבנו (לוו.סי.וו) שאנחנו חושבים שהמוצר צריך להיות יותר למבוגרים".

קולג`ים בכל רחבי האומה, כולל הרווארד, החלו לפתוח חוגי אוהדים להאבקות המקצוענית ולוו.סי.וו היה "המסע לחופשת האביב" שבו מתאבקים חתמו על אוטוביוגרפיות ובילו במספר קמפוסים, מה שהגיע לשיא בפנמה סיטי, פלורידה בתוכנית שצולמה בטלוויזיה.

כדי להמשיך את העניין של תלמידי הקולג`, הסטוריליינים התפתחו עוד ועוד. המון סטוריליינים התפתחו על סיפורים אמיתיים ותקריות מאחורי הקלעים. לדוגמא, שון וולטמן פוטר מהוו.סי.וו בגלל שהוא לא החלים במהירות שציפו ממנו מניתוח בברך, חתם בוו.וו.אף, ונתן ראיון שהרשיע את הוו.סי.וו בכך שפיטרו אותו לחינם.

סטוריליינים מהסוג הזה נתנו לאוהדים את האפשרות לשלב את המציאות הקשה עם החלק הדמיוני של הרסלינג, שלרוב הופיע בתלמידי קולג`. כשניקולאס סטולאר, מתמחה באנגלית בהרוואר אומר "כולנו יכולים לראות את הקרבות, אבל אתה גם יכול לראות את הפוליטיקה שם. זה מאוד מושך בחורים".
הסטוריליינים נהיו יותר אמיתיים והתפתחו בכל מופע, ורק אלוהים והבוקרים יכולים לדעת מה יקרה עוד שבוע.

מסקנות

להאבקות ולהאבקות מקצוענית יש קשרים חזקים מימים אחורה. במקור הקשר בין מעמד הפועלים לבין ההאבקות המקצוענית לא היה ביקורתי; אך לאחר ש"גילו" שתוצאות הקרבות ידועים מראש, זה ישתנה.

אוהדי האבקות נחשבו לפתיים ולבעלי צווארון כחול ו, ב1950, שני הסטריאוטיפים התחברו. היו מעט, אם בכלל, שיעורים על המעמד של אוהדי ההאבקות, וכתוצאה מכך, הידע שלי על מעמדות והאבקות מקצוענית מתבוססת על עובדות.

בכל אופן, ההוכחה שאוהד ההאבקות הממוצע השתנה מהמעמד הנמוך לבינוני בשנות ה80, למרות שהיא ניסיונית, היא נכונה וחזקה. הטלוויזיה הקומיקסית אפיין את התקופה הציורית הזאת של המתאבקים, ודמויות כמו האלק הוגאן, שהתייחס למעריציו כאל "האלקמנייאקס קטנים", מדגימים שהוו.וו.אף הייתה אז מוצר לילדים.

הדמויות החדשות והסטוריליינים הרחיקו את המעמד הנמוך מהוו.וו.אף. המחירים הגבוהים של הכרטיסים ועלויות קניית השידור בטלוויזיה גם השפיעו לרעה. מעמד הפועלים לא הפסיק לצפות בהאבקות, אך רובם בחרו ללכת לארגונים קטנים, ולא לוו.וו.אף.

לא משנה מה היו היחסים פעם, היום הם נגמרו... ההאבקות המקצוענית כוונה לקהל יעד של צווארון כחול עד שנות ה80, ואז הוו.וו.אף הפכה את זה בן רגע ל"בידור משפחתי", וכיוונה את זה לילדים. ועכשיו, המטרה שונתה שוב, שמבוגרים הם קהל היעד העיקרי.

ההאבקות המקצוענית עברה ממוצר לילדים למוצר למבוגרים ולהפיכתה לבינלאומית כמו תוכניתו של מקמהן בשנות ה80. אחרי שזה נהיה ברור שדמויות הקומיקס לא היוו יותר הצלחה, ההחלטה ההגיונית של הוו.סי.וו ושל הוו.וו.אף הייתה לנסות משהו שונה. ההתמקדות בצעירים (18-25) היה הימור בטוח כי, אם זה לא משך תלמידי קולג`, זה בטוח ימשוך אנשים מהשכבה הנמוכה להתחיל לצפות בארגונים הגדולים. בכל אופן, תלמידי קולג` החלו לצפות בהאבקות ונהיו אוהדי ההאבקות המובילים.

רוב מעמד הפועלים צופה עכשיו בוו.סי.וו ובוו.וו.אף יותר ממה שהם צפו בשנות ה80. ברמה המקומית, היה עדיין הרבה האבקות למעמד הפועלים. קהל רגיל של האוס שואים של וו.וו.אף או של וו.סי.וו כלל הרבה צווארונים כחולים. אך האבקות הייתה עכשיו נחלתם של המבוגרים המלומדים.

מאמרי האבקות מוקדו על השינוי שחל באוהדי האבקות בתחילת שנות ה80 וב1998, שאז ניסו להציג את ההאבקות באור חדש. הדוחות הללו הנציחו את האמונה שאוהד ההאבקות המטומטם ואוהד ההאבקות ממעמד הפועלים הוא אותו אחד. התקשורת דיווחה שהאוהדים החכמים, מהמעמד הבינוני של הוו.וו.אף לא היו מטופשים, כמו אלה מהמעמד הנמוך.

ענקי הבידור המשפחתי- האלק הוגאן לדוגמא, היה תמיד טוב לילדים ואמר להם לקחת ויטמינים, מה שלא מתחבר טוב עם המעמד הנמוך אוהב הוויסקי. סוגים כאלה של מאמרים משכו בעיקר את המעמד הבינוני, אך במחיר הנטישה של הצווארון הכחול. החיבור בין מעמד הפועלים לשותי הוויסקי הוא קלאסי, בלשון המעטה, ורומז על כך שלמעמד הגבוה יש שליטה בלעדית על ההאבקות.
יכול להיות שבמקום לשמוע עדויות שלא תמיד נכונות יהיה נכון לפתוח בית ספר לימודי להאבקות (לא שלומדים בו להתאבק, אלא לימודי). כדי לדאוג לנושאים הלימודיים בהאבקות המקצוענית, עובדות חייבות להיאסף ע``י אוהדי האבקות... אני אומר לכם, זה יהיה כדאי. דבר אחד משותף בין אוהד שלומד בהארוורד, לביו אוהד שעובד במפעל, הוא האהבה לעסק הזה.

בזמן שהדמוגרפיה של אוהדי ההאבקות השתנתה, זה בגלל שהדרמה והסטוריליינים השתנו. משפחות מהמעמד הבינוני בשנות ה80 יכלו להתחבר לסטוריליינים בוו.וו.אף, וזה, מעל הכל, הסיבה שהם יכלו להנות מהקרבות. "בשבילי, האבקות זה לגיטימי כמו שייקספיר", אמר כתב האבקות גדול, "בליבה, זה מחזה מוסר שנותן לאוהדים למצוא דמויות שדומות להם ואפשרות בעצם לראות את עצמם במראה".