בין כיתה ז' לח' עברנו מהבסיס ויום שבת אחד ישבתי בבית בלי שום דבר לעשות, הדלקתי טלוויזיה ושם זה היה SWCW. מעולם לא שמעתי על היאבקות לפני זה אך נדלקתי על זה מהתחלה ראיתי מתאבקים כמו טולי בלנשרד ווואהו מקדניאל. מקדניאל היה הודי ענק וטולי היה ההיל מספר אחת.
היה שם אקשן, מכות , תחרות. צפיתי מרותק במשך כל השעה ואז הלכתי למטבח , לאימי ואמרתי לה שכשאגדל אני רוצה להיות מתאבק מקצועי.היא לא ממש התייחסה אבל אני ידעתי כבר שזה מה שאני רוצה. במהרה צפייה ב SWCW הפכה למנהג שלי בסופ"ש זה שודר די מאוחר אבל הוריי נתנו לי להישאר ער. וכמובן שברגע שהם הגיעו לאזור מגוריי דאגתי להיות שם.ישבנו די גבוה מה שלא פגם בחוויה. אם קודם לא הייתי תפוס על זה, ההופעה עשתה את העבודה.
כשחזרתי ללימודים בסתיו דאגתי להתחבר עם אנשים עם תחביב זהה הכרתי את לורן שגם אהב את זה.היינו צופים בתוכניות , מתאבקים בחצר ומנסים תרגילים אחד על השני. הוא זה שלימד אותי על הטובים בענף כמו ריק פלייר,דסטטי רודס,הרלי רייס,ניק בוקווינקל ובוב בקלנד שמבחינתי היה מספר אחד בזמנו. לפתע הבנתי שיש עולם שלם של היאבקות מחוץ לסאן אנטוניו. העסק הזה החל למשוך אותי יותר ויותר ורציתי ללמוד עוד איך זה עובד.לא היה אינטרנט או מגזינים על זה, הכול היה מוגן מאוד וסודי. שתבינו אפילו אחד המורים שלי היה בעניין. הוא גם אהב היאבקות וברגע שגילה שלורן ואני אוהבים היאבקות היינו יכולים לדבר שעות על SWCW.
כשהגעתי לתיכון, רסלינג לקח צעד אחורה לעומת פוטבול. אם אני אומר שפוטבול זה דבר ענק בטקסס זה עדיין ימעיט בערכו. הייתי נלהב מאוד לשחק וידעתי גם שזה יכול לעזור לי בעתיד.
למאמן קראו מיקלר והוא היה אחד הקשוחים שהכרתי אבל היו לו קבלות. הוא זכה ב18 אליפויות מחוז וכולם עשו מה שהוא אמר בלי לשאול שאלה. הוא היה גדול מאוד, פני פוקר קשוחים, הוא עישן הרבה אבל מעולם לא ראינו את העשן יוצא לו מהפה, הוא היה כל כך קשוח שכאילו הוא בלע אותו. בכלל הוא היה לבוש כמו מאמן עם משרוקית תלויה מסביב לצוואר.
גם היחס שלו היה דומה. הוא לא קרא לי בשם אלא 'בחור' ודברים כאלה. לאחרים הוא קרא 'טיפשים'. הוא היה מתעלל ממש בשחקנים מסוימים, כולל בחברי הטוב סקוט מארי. למעשה הוא היה כל כך קשוח איתו שסקוט סיפר ש 5 שנים לאחר מותו הוא הלך לוודא שהוא עדיין שם.
בזכות פוטבול ביססתי לעצמי את מעגל החברים שלי לשנים הבאות פאט אהמן,פול סילבסטרי, גווין וטרוי רוז. עדיין הייתי מסתובב עם חברים מההיאבקות, אבל עם החבר'ה מהפוטבול היה משהו שונה קצת.
מאוד נהניתי בשנה הראשונה בתיכון, הכרתי חברים חדשים, ההתעניינות שלי במוסיקה גדלה וחיבבתי בעיקר להקות כמו קיס, ואן היילן. וגם כמה חברות פה ושם אבל רק לקראת השנה השנייה שלי שדברים התחילו לרוץ. הגעתי לגיל 15 שבגיל הזה אפשר להוציא רישיון לאופנוע. דיברתי עם הוריי , שנתנו לי שיחת אחריות מקיפה. הסכמתי לכל מילה והם לקחו אותי לחברים שלהם שיש להם סוכנות הונדה.חזרנו עם הונדה 100 אדומה. לא יכולתי לבקש יותר.
התחלתי לעבוד עם גווין וטרוי בפיצריה בשכר מינימום של $ 3.35 לשעה. בזכות זה שעבדתי בפיצה עם חברים שלי, מעגל החברים שלי רק גדל. הכרתי עוד ועוד אנשים. באותה שנה עליתי גם לקבוצה הבוגרת בתיכון יחד עם פאט ודרק טרל ששיחקו יותר ממני בהרכב אבל למי היה אכפת העיקר שהייתי בקבוצה, מה שמאוד תרם למעמד שלי בתיכון. בכיתה י' גם הכרתי את החבר הכי טוב שלי קני קנט. שמתי לב שהבנות נמשכות אליו יותר ושהוא בחור נחמד.היה נעים לדבר איתו. הוא היה מעט שונה משאר החברים שלי. הוא היה בנאדם שלא התבייש להודות בזה שהוא לא יודע הכול, בנאדם מאוד אמיתי. הרגשתי מאוד בנוח לידו, לא לנסות לעשות רושם או להיות מישהו שאני לא כמו ליד שאר החברים שלי. היינו עושים דברים ממש מפגרים ביחד, יודעים שהם מפגרים וצוחקים ביחד מהשטויות לא ממש מיהרנו להתבגר. היינו עושים הכול ביחד פשוט הכול, חוץ מלצייר כי לא ממש ידעתי וקני היה מוכשר בטירוף!


ברברה הייתה החברה הראשונה שלי. היא הייתה בי'א והיא הייתה ממש חמודה ונראתה טוב. הצעתי לה לצאת למרות שפחדתי מסירוב. יותר מאוחר בתחילת קריירת ההיאבקות שלי הפחד הזה מלקבל סירוב היה משגע את מרטי ג'נטי, שותפי לזירה. היינו יוצאים ביחד ובחורות היו מסתכלות עליי ושולחות לי סימנים ברורים. מרטי היה צורח עליי " אתה בטלוויזיה, אנשים יודעים מי אתה, אולי תקום לדבר איתן ? מרטי כזה הוא יכול לקום ולדבר עם כולם. אני הייתי ביישן לעומת זאת ופחדתי לקבל סירוב כתשובה
למרות שלא היו הרבה סיכויים לזה. התקופה שיצאתי עם ברברה ממש עזרה למעמד שלי. יצאתי עם אישה מבוגרת יותר, עם רישיון, שנראית טוב. יצאנו כמעט שנה עד שהחלטתי שאני רוצהזמן עם החבר'ה ורוצה קצת יותר חופש.
מה שזה לא יהיה לילד בן 16.
כשגדלתי תמיד ראיתי את אבא שלי בתור הקולונל והתייחסתי אליו גם ככזה. לא היינו ממש קרובים כי גם לא ראיתי אותו הרבה אבל היו שני אירועים שהשפיעו על מערכת היחסים בינינו. היה זה בבוקר שבת אחד שישנתי עד מאוחר, בדיוק יצאתי ערב לפני והייתי עייף. אך אבא לא קיבל את זה הוא היה קם כל בוקר ב5 ומי שישן עד 9 "הגזים" לדעתו. השעה הייתה כבר 11. הוא ביקש שאקום, אך לאחר מספר ניסיונות שראה שזה לא מועיל הוא משך אותי בשיער. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. זינקתי מהמיטה ודחפתי אותו התחלנו להתקוטט עד שדחפתי אותו על הקיר, נתתי אגרוף ועשיתי חור ליד הראש שלו.
אמא שלי צרחה ואחי בא ולקח אותי לטיול ע"מ להירגע. דיברנו ארוכות. סקוט אמר לי מה שאמרו לי כולם במשך השנים. 'שון אתה בחור טוב אבל אתה חייב לשלוט במזג שלך. חזרנו הביתה, התנצלתי בפני אבי שסלח לי מיד. הארוע השני השאיר עלי רושם רציני. בחברה שלנו אהבנו לעשות שטויות. ערב אחד החלטנו לגנוב את הקמע של קבוצת הפוטבול היריבה מהעיר שלנו. סתם תעלול טיפשי. אבל בגלל שאני לבשתי את החולצה שלי מהקבוצה אז נתפסנו. האמת שלהורים שלי לא ממש היה אכפת הם די צחקו מהסיפור בעיקר אבא שלי שכמעט לא צחק מכלום. אבל נתפסנו ובבי"ס לא ממש קיבלו את זה יפה. במיוחד לא המאמן שקרא אליי למשרד שלו לקח ממני את המעיל, החולצה והחל לצרוח עליי הוא קרא לי וויט טראש ופרחח.. כמה שבועות לאחר מכן סיפרתי את הסיפור לאבא שלי במקרה והוא פשוט רתח מזעם. "אף אחד לא יקרא לילד שלי וויט טראש!!!" הוא בא איתי לבי"ס לדבר עם המאמן. אבא הבהיר לו בצורה ברורה שהוא צריך להתנצל בפניי ולהחזיר לי את המעיל, מה אני אומר לכם, בחיים לא ראיתי את המאמן ככה מושפל. הוא התנצל על אופן הדיבור שלו והחזיר לי את המעיל. מעולם לא הייתי גאה כל כך באבי כמו עכשיו.
האהבה שלי לרסלינג רק גברה. הייתי נהנה לצפות בטלוויזיה במתאבקים כמו טולי בלנשרד שהיה מקבל המון היט, סקוט קייסי שגילם את הקאובוי הטוב בזמנו אהבתי אותו אבל אם הוא היה מתאבק היום היו מעיפים אותו בבוז מהאולם ואדי מנספילד שהיה החיקוי המושלם לריק פלייר. הייתי צופה המון בטלוויזיה וגם כאשר היו מופעים בסביבה שלי.
ברגע שהטלוויזיה בכבלים הגיעה לאזור שלי החגיגה רק התעצמה. סוף סוף לראות את WWF ב MSG ואת WOR וNWA בTBS. סוף סוף יכולתי ליהנות מריק פלייר שהיה נותן פרומואים ענקיים. רק מאוחר יותר הבנתי למה פלייר היה כל כך אובר. הוא ממש חי את הקטע של הנייצ'ר בוי גם בחיים האמיתיים. הערצתי את ריק בתיכון וכל מה שחשבתי עליו אז אני חושב גם היום.


התחלתי להבין את כל העניין של טריטוריות בהיאבקות, שאלה של אליפויות וכל הנושא של בידור/ספורט. כל העניין האם זה מזויף או לא לא ממש עניינה אותי. מה שכן נמשכתי מאוד לכל עניין הסטוריליינס. הייתי מאוד דעתן בהיבט הזה ואם היה קרב שלדעתי סיים את הפיוד ולא ראיתי סיבה למשוך את זה עוד לא הייתי ממשיך לצפות בזה. ידעתי טוב מאוד מה אני אוהב ומה לא.
מרוב שקני ואני אהבנו היאבקות, בתחרות כישרונות אחת בעיר החלטנו לעשות קרב. אני הייתי האלוף ההיל וקני הטוען לכתר. התאבקנו קצת ואז ע"פ התכנית קני העיף אותי מחוץ לזירה דפק לי כיסא בראש, אני זחלתי מתחת לשולחן שפכתי על עצמי משהו שייראה כאילו אני מדמם והפסדתי לו. כן עשיתי פה ג'וב ולא הייתה לי בעיה עם זה.
באותה תקופה היינו אמורים ללכת ללמוד בקולג'. האמת לא ממש רציתי, הוצאתי 750 בפסיכומטרי בלי ללמוד (פשוט העתקתי ממי שישב לידי) בינתיים המשכתי לומר להוריי עד כמה אני רוצה להיות מתאבק. עד שיום אחד אבי חזר הביתה ואמר שהוא שיחק גולף עם מישהו שמקורב לכל העסק הזה. לא עבר הרבה זמן שהוא סידר לי פגישה איתו. נסענו לסאן פדרו ונפגשתי עם פרד ברהנד שהציג את עצמו כבעלים של WCCW. מאוחר יותר הבנתי שהוא טיפה נסחף והוא היה רק המקדם שלהם באזור שלנו אבל עדיין זה הלהיב אותי בזמנו. השיחה שלנו לא הסתיימה בטוב מבחינתי הוא אמר שצריך להיות לפחות בן 19 ע"מ לקבל רישיון להתאבק בסאן אנטוניו ומכיוון שאני כבר הולך לקולג', אני אסיים תוך ארבע שנים ואוכל לחזור. הוא בטח חשב שזו הפעם האחרונה שהוא יראה אותי.
אז הלכנו לסאוטווסט סקוט ואני. גרנו בקרוואן שהוריי קנו לי אבל לא נהניתי בכלל מהלימודים. את הסמסטר הראשון סיימתי עם ממוצע של 1.4 והייתי על תנאי להמשך הלימודים. דיברתי עם אבא על חזרה להיאבקות והוא הבטיח שאם אשפר את הציונים ל2.5 נחזור לדבר עם פרד. זה נתן לי מוטיבציה להמשך. לקחתי קורס בפסיכולוגיה והייתי די טוב בזה, יחד עם קורס אומנות הנאום משהו שגם הצלחתי בו כי רק חשבתי על עצמי נותן פרומואים בזירה בזכות זה.
קטע נוסף שהבהיר לי שאני חייב לשלוט בעצבים שלי התרחש במסיבה אחת. ארוע עם גווין חברי הסתיים לא טוב. גוויון תמיד היה מעצבן אותי, היינו רבים קצת ולמחרת הכול נרגע. אני לא ממש הייתי רגוע. הלכתי לאמבטיה, חתכתי את עצמי במצח עם סכין גילוח ובאתי לפצוע את גווין. קני נלחץ ורץ להתקשר להוריי. ניסיתי לתפוס אותו אך ללא הצלחה הוא דיבר עם אמא שלי שנלחצה גם היא.
אין לי מושג איך אבל הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני בסדר. היא גם ניסתה להרגיע אותי, הבהירה לי שאני חייב לשלוט בעצמי יותר.
שדברים כאלה לא יובילו אותי רחוק.
בינתיים בלימודים הממוצע לא ממש השתפר ואבא שם לב. הוא הבין שמיציתי את הכול בקולג' וקבע לי פגישה נוספת עם פרד. החלום להיות מתאבק עמד להתגשם.