תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    03.12.2006
    הודעות
    1,057
    אמא שלי אפילו לא רצתה לראות אותי...לפחות זה הסיפור שהיא אוהבת לספר לכולם. עכשיו שלא תחשבו דברים רעים על אמא שלי,
    או תתהו איך היא יכולה להגיד דברים כאלה, אתם באמת חייבים להכיר אותה. היא תמיד הייתה ותמיד תהיה מעל כולם, למרות שלפעמיים היא מעמידה פנים של אישה כעוסה, היא מתוקה להפליא ואני לא יודע אם חלפו יותר משבועיים מבלי שדיברנו.
    מה לעשות אני ילד של אמא.

    האמת היא , שלא הייתי מתוכנן. להוריי כבר נולדו רנדי שמבוגר ממני ב 10 שנים, סקוט שמבוגר ממני ב 6 שנים ושרי שמבוגרת ממני ב 4 שנים. הם היו משפחה מאושרת ולא תכננו ילד רביעי.עד שאני הגעתי.
    אמא שלי לא כעסה שהיא נכנסה להריון.היא הייתה יותר בתחושה של "אני לא מאמינה שיהיה לי ילד רביעי" חוץ מזה שהיא רצתה בת נוספת,אחרי הכול כבר היו לה 2 בנים.ובכן נולד לה בן נוסף. נולדתי ב 22/7/65 כמייקל שון היקנבוטום בצ'נדלר אריזונה בסיס חה"א.
    ולא אמא שלי לא רצתה לראות אותי.לאחר שנולדתי האחיות שאלו אותה "נו את רוצה לראות את התינוק ?" "לא" היא ענתה כי הוא לא צריך להיות פה. האחיות לא הבינו את התגובה וקצת נרתעו ממנה.זמן קצר לאחר מכן הם סיפרו לה על תינוק יפהפה שנותר לבדו כי אמא שלו לא רוצה לראות אותו.זה שבר אותה. היא הרגישה איום ונורא וישר ביקשה לראות אותי.ברגע שהיא ראתה אותי בחיקה היא התאהבה בי ודאגה לפנק אותי טוב טוב מאז.

    אבא שלי היה קצין בחה"א בזמנו ולא עבר זמן רב מאז שנולדתי, 6 חודשים למעשה שהוא לקח חלק בתוכנית חילופים עם חה"א הבריטי אז ארזנו את המשפחה ועברנו לאנגליה.זה היה מעבר ראשון מני רבים שיהיו לי בחיים.גרנו ליד רדינג אנגליה במשך שנתיים.אבא התנדב לוייטנאם ואמא לקחה את המשפחה לסטורם לייק איווה, שם היא גדלה ושם סבתא שלי חיה. עברנו לבית במורד ביתה של סבתי. עד שאבא חזר כשנה אחרי.הייתי בן 3 כשעזבנו לסטורם לייק.יש לי זיכרונות טובים משם אבל בעיקר מהתקופה שהיינו מבקרים את סבתא שנים אח"כ בתקופת הקיץ.הייתי הילד של סבתא היינו מבלים שעות במטבח.טעמתי טיפה מהחיים בחווה נהניתי וציפיתי לביקור אצלה כל קיץ.
    הזיכרונות האמיתיים שלי הם מגיל 4 כשאבי היה חוזר ממסעותיו מעבר לים. מלבד היותו טייס הוא גם היה מומחה למזה"ת, הוא עבד בפנטגון בעריכת מחקרים עבור משרד ההגנה ואפילו הנשיא. עברנו לקאמפ ספרינגס שלא רחוק במיוחד מהפנטגון. אני זוכר את הרושם הראשוני שלי מהבית, זה היה נראה לי הבית הכי גדול בעולם.

    הבית היה בשכונה ממש טובה בסוף הרחוב היה יער עצום, באמת מקום מושלם לילדים. ביום ההולדת של גיל 5 הוריי ערכו מסיבה לכל חבריי שכללה משחק של חפש את המטמון, זה אחד מזיכרונותיי הכיפיים ביותר. הוריי פיזרו רמזים בכל השכונה עברנו מתחת לסלעים, ליד עצים, בכל מקום שילדים בני 5 יחפשו ובסוף היה אוצר גדול. המשכנו לחפש רמזים שהובילו אותנו לחצר האחורית שלי ושם חיכה לנו ארגז ענק מלא בצעצועים שמחנו מצאנו את האוצר והיה שם משהו בשביל כל אחד מאיתנו. במשך כל חיי לא שכחתי את היום הזה עכשיו כאבא אני מקווה שאני אצליח לעשות את אותו דבר לילדיי ושהם ייהנו כמוני.
    לפוטבול היה חלק חשוב מאוד בילדות שלי, בקאמפ ספרינגס התחלתי לשחק אחיי הגדולים שיחקו וחשבתי שזה יהיה מגניב אם אשחק גם. התחלתי לשחק עם אחיי במרתף שלנו. הם נהנו פשוט לתפוס אותי ולהעיף אותי באוויר. בתת מודע למדתי איך לקחת באמפים ולהתעופף.

    התחלתי לשחק בגיל 6, הייתי די גוץ שאהב את הצד הפיזי והמגע שבספורט ככה שהמאמנים החלו להשתמש בי כפולבאק (שע"פ ויקפדיה מוגדר כמקשר תוקף א.ר) הייתי די טוב, אך הייתה לי בעיה שהפריעה לי התקשיתי להבחין בין ימין ושמאל. ילד בגילי כבר אמור להבחין בין ימין ושמאל, אך יש לזה סיבה אמבידקטראוס (שע"פ ויקפדיה זה אומר שהוא נותן עדיפויות ליד מסוימת בפעולה אחת וליד שניה עדיפות אחרת בפעולה נוספת א.ר) ואותי זה עיצבן. לכן בזמן הדרכות של המאמן הוא תמיד היה צריך להסביר לי בדרכים שונות מעט מלכולם לנסות להסביר לי במיוחד על מהלך במקום לומר על צד ימין או שמאל הוא היה אומר לי תרוץ לכיוון היד איתה אתה כותב או לכיוון היד איתה אתה מצייר. לכל מאמן הייתה שיטה שונה להסביר לי וזה תסכל אותי יותר ובלבל אותי. עד שלאבא שלי ולאחיי נמאס והיינו מתאמנים שעות בחצר ע"מ להסביר לי לאן לרוץ. אחרי הבלבול של הימין שמאל התחלתי להסתדר די טוב. עד שנפצעתי פעם במהלך אימון, אני לא בטוח נראה לי שמתחתי שריר אני עדיין זוכר את אבא שלי צועק " קדימה שון לא נפצעת אתה יכול להמשיך" לכן שמעתי בקולו ספגתי את הכאב והמשכתי לרוץ. אמא שלי לעומת זאת לא סבלה את העניין הזה וכעסה על אבי המון בעניין הזה היא אפילו הלכה למאמן שלי ואמרה לו חד וחלק " תוציא אותו מהמגרש".
    את העונה הבאה שיחקתי כמגן ימני (סורי לא מבין בפוטבול א.ר) שזה אומר הרבה פחות ריצות ופחות מגע.
    מפוטבול לא למדתי הרבה אבל די מהיחס של הוריי אליי אבי תמיד דחף אותי קדימה ואמא שלי יותר מגוננת. בזמנו לא הבנתי מה אבי עשה בחייו הוא תמיד היה במדים ותמיד נראה מטופח אנשים הצדיעו לו המון הוא לא היה הרבה בבית אך אם אחד מאיתנו היה במשחק או משהו כזה הוא תמיד היה שם.

    לאחר מכן גיליתי שהוא היה אתלט די טוב בזמנו ומתאבק מקצוען באוניברסיטת אייווה. כילד לא דיברתי איתו הרבה הוא היה מהדור של אבות שקמים מוקדם לעבודה חוזרים מאוחר אוכלים משהו ונרגעים אל מול הספה והולכים לישון. לא זכורות לי הרבה שיחות אינטימיות איתו כילד.

    אמא שלי לעומת זאת לקחה חלק פעיל בגידול הילדים בבית ותמיד גוננה עליי . היא יכלה לכעוס עליי כמו כל אמא, אבל הרי הייתי הבייבי שלה ולבסוף היא תמיד העדיפה חיבוק על פרצוף חמוץ .אחיי היו יותר מבוגרים ממני ולא היינו ממש ביחסים עד לאחרונה שני אחיי בוגרי מכללה ואנשים חכמים בגלל זה תמיד הרגשתי מאחור לעומתם, שהם יותר חכמים ממני ושאין לנו כלום במשותף רנדי היה החכם יותר ואני הייתי הספורטאי הרגשתי ממש טיפש לידו.זה שיגע אותו וזה מה שמנע מאיתנו להיות קרובים עד לאחרונה. היום בגלל שחייתי אחרת מהם ועברתי כ"כ הרבה בחיי אני מוצא את עצמי נותן להם עצות לראשונה אני לא סתם אחיהם הקטן.אני שווה להם,לעומתם עם אחותי שרי יש לי מאז ומתמיד מערכת יחסים קרובה, גדלנו ביחד קרובים היינו המון ביחד היא תמיד הגנה עליי והעניקה לי תחושת ביטחון.

    חיינו בקאמפ ספרינגס עד גיל 8 והיה רק משהו אחד בחיי שלא אהבתי. ביה"ס או לפחות היום הראשון בביה"ס. לא היום הראשון בכיתה א' אלא כל יום ראשון שלי והיו לי הרבה. זה לא הכיתות שהפריעו לי , או פגישה עם ילדים חדשים מה שהפריע לי זה להיכנס לכיתות להמתין שהמורה תקרא שמות ותגיע לשם שלי (ROLL CALL). עם שם כמו היקנבוטום, זה קל להבין למה. זה שם מצחיק וילדים צחקו על השם הזה כל הזמן. גם את השם מייקל לא אהבתי הם רצו לקרוא לי שון מייקל היקנבוטום אך החליטו על מייקל שון.כל מי שהכיר אותי קרא לי שון.
    ביום הראשון שלי אני זוכר שבכיתי המון כשעזבתי את אמא שלי אך אני זוכר שנרגעתי כשפגשתי את המורה שלי היא הייתה מדהימה והערצתי אותה. שמחתי שהיא היייתה המורה שלי. האכזבה היחידה שלי ממנה הייתה כשהיא התחתנה, היא שברה לי את הלב, אך לבסוף המשכתי בחיי. אבל בגלל המרחק מבי"ס הוריי החליטו לשלוח אותי לבי'ס אחר,פרטי קרוב יותר.על היום הראשון קראו בשמי "מייקל היקנבוטום" וכל הילדים צחקו.בבי'ס הקודם זה לא היה ככה אולי כמה גיחכו אבל לא ככה.הרגשתי שם ממש לא בנוח, קראו לי שם מייקל כל השנה שנאתי כל דקה שם לא זוכר שיצרתי לעצמי חבר אחד טוב שם. למזלי עדיין היה לי את החברים מהשכונה.

    בכיתה ג' עברנו לבסיס חה"א בדל ריו טקסס. עקב העברה של אבי. למרות כל המרחק שעברנו הבעיה עם שם המשפחה שלי המשיכה לרדוף אותי. הפעם לא ישבתי בשקט וזה כבר הוביל אותי לקטטות רבות, אני לא זוכר שאהבתי להתקוטט אבל נמאס לי מהמצב הנוכחי.צריך הרבה ע"מ לעצבן אותי אך ברגע שאני מתעצבן יש לי מזג חם מאוד ועמדתי להוציא הכול על ילד בבית ספר..... במהלך היום הראשון שלי שם כמה ילדים עמדו ליד המגרש כדורסל וילד אחד החל לצחוק על השם משפחה שלי והחלטתי להראות לו מה אני יודע. עכשיו בגיל 8 לא עושים הרבה נזק אבל לפי דעתי טיפלתי בו יפה עד שהופרדנו ונשלחנו לטיפול משמעתי אצל המנהל למרות שבזמנו היה נהוג להעניש בעזרת מכות לא הרביצו לנו. לא קיבלנו עונש כבד, לא כזה שירתיע אותי בעתיד מללכת מכות. נשארתי בבי"ס הזה בכיתה ה' ואז אבא שלי שוב קיבל העברה לבסיס חה"א מחוץ לסאן אנטוניו. הוא עבר לשם בזמן ששאר המשפחה נשארה בדל ריו כי רנדי כבר היה בקולג' אך סקוט החל את השנה כתלמיד י'ב ושנה 3 בפוטבול וזה לא היה הוגן בשבילו להתחיל במקום חדש ושרי גם לא רצתה לעבור.
    אבי די הסתדר כלכלית כקולונל בבסיס חה"א, אבל להחזיק 2 בתים, לשלוח אותי לבי"ס פרטי, את רנדי לקולג' היו קצת יותר מדי עבורו ובכיתה ו' עברתי לבי"ס פרטי מה שכמובן מרמז שלא עבר הרבה זמן עד שהסתבכתי בקטטה. שוב חזר אותו סיפור ישן רבתי עם מישהו וכבר הייתי גדול מספיק לטפל בו מה שהראה לכולם לא להתעסק עם שון הוא ממש קשוח. שוב נשלחנו לחדר המנהל ולא ממש נענשנו. האירוניה בסיפור שסטיב ואני (הילד שהציק לי) השלמנו ונהפכנו לחברים ממש קרובים, לצערי הוא מת במשך השנה בתאונה טראגית כל קבוצת הפוטבול שבה הוא שיחק איתי לבשה את החולצות ללוויה. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם מוות ובאמת רגע עצוב בחיי.

    במהלך החיים יש מספר אירועים שמתרחשים וגורמים לך לעצב את האישיות שלך לפיהם. חלק מהאירועים הם כאשר היו מענישים אותי על דברים שלא עשיתי גם בתור ילד וגם לאחר מכן בתור מתאבק. אני הראשון להודות שאני יכול להיות מעצבן לפעמים וקשה להסתדר אבל אם יש משהו שעשיתי אני אדע להודות בכך להתנצל ולקבל את מה שמגיע לי אבל אם לא עשיתי כלום אני אלחם עד הסוף נגד העונש.
    החוש שלי לצדק בער בפעם הראשונה כאשר באחת הפעמים עברנו דירה ואחה"צ אחד יצאתי מהבית לחברים מבלי לספר לאימי לאן אני הולך. לא משהו רציני ואם תשאלו את אימי היום גם היא תאמר לכם שזה לא רציני אבל באותו יום כנראה שהיא הייתה במצב רוח רע
    ברגע שהגעתי הביתה ולמרות שהתנצלתי מס פעמים זה לא ממש עבד עליה, גם לא ההבטחות שזה לא יקרה שוב היא הייתה בשלה, היא התכוונה להרביץ לי. עכשיו אני ילד רגיש אם פגעתי בהוריי או במשפחתי זה היה מצער אותי מאוד ולא הייתה לי בעיה לשלם על זה. אך הפעם לא. ברחתי משם ולא נתתי לה צ'אנס להעניש אותי.רצתי בלי להביט אחורה. אמא שלי ואחותי היו בעקבותיי עכשיו אחותי הייתה זריזה מאוד וגם היא לא הצליחה לתפוס אותי, בסוף הגעתי לסוף הבסיס עמדתי צמוד לגדר, אמא שלי ירדה מהרכב וראיתי שהיא כבר לא כועסת.היא ואחותי באו וחיבקו אותי.אחר כך אמא סיפרה לי כי אחותי ממש הגנה עליי באותו רגע.

    את רוב זמני הייתי מבלה בבריכה. נהניתי בעיקר לצלול והייתי ממש טוב בזה. אבא שלי ראה עד כמה אני טוב בזה ובעיקר בקפיצות לבריכה וניסה לשכנע אותי לקפוץ מהמקפצה הגבוהה ביותר ולעשות 2 ו1/2 (סוג של קפיצה א.ר). לא יכולתי לאכזב אותו עליתי למעלה ונתתי את הכי טוב שאני יכול, מסתבר שזה לא היה טוב מספיק... נחתתי על הפרצוף וכמעט איבדתי את ההכרה. בכיתי בטירוף, אבא שלי הרגיש רע עם עצמו אבל במהרה חזרתי שוב למקפצה רק לא ניסיתי לעשות 2 ו1/2 יותר...
    בכל מה שקשור ללימודים הייתי תלמיד די ממוצע ולא ממש התעניינתי בלימודים, כיום אני קורא המון ספרים. מה שכן התחיל לעניין אותי זה בחורות, למרות שלא היה לי מושג איך להתנהג ליד בנות למרות שבכל המסיבות ששיחקנו אמת או חובה הרבה בנות בחרו בי להתנשק איתן... מה נאמר הרגשתי טוב עם עצמי.
    בקיץ שבין כיתה ו' לז' עברנו לבית של אבא שלי והתאחדנו מחדש שוב. בית ספר חדש אך הפעם הכרתי חברים חדשים והפעם גם לא צחקו על השם שלי כמעט, היה ילד אחר שלא צחקו ממש עליו יותר איתו אבל הוקל לי שירדו ממני.
    בתיכון הזה היו ממש קליקות, חבורות של אנשים, היה את הקולים, החנונים, הגותים והאחרים למזלי אני הייתי מעורבב עם כולם מה שדי התאים לי מבחינה חברתית. חבריי לכיתה הפיצו שמועות על מה שהם עושים עם בנות, האמנתי לזה הייתי ילד די תמים רק שנים לאחר מכן הבנתי את האמת אך בזמנו זה נראה לי כנכון. אליזבת הייתה החברה הראשונה שלי, היא לא הייתה מהבסיס וזה די העלה לי את המוניטין לצאת עם מישהי מ"בחוץ". חיבבתי אותה מאוד למרות שהייתי מאוד ביישן איתה היא די אהבה את הקטע הזה.
    למרות שבקריירה שלי הייתי מוצג כאגואיסט מוחצן זה בעצם היה הילד הביישן שבי שפחד שלא יאהבו אותו ולכן התנהגתי ככה
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    19.12.2006
    עיר
    ראשון לציון
    הודעות
    603
    חח הוא נשמע כמו ילד מוכה-___-

    זיבולי שכל
    סתם רצה לעשות קצת יותר כסף -___-
    רק המעריצים שלו יקנו
    שתף ב-Google+

הרשמה