תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 6 מ 6
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    03.12.2006
    הודעות
    1,057
    9.11.97 מונטריאול קוויבק,קנדה.היום בו אתה זוכה באליפות הwwf אמור להיות בין הימים המאושרים בחייך.זה פרס על כך שאתה אחד אם לא הכי טוב במה שאתה עושה.קצת יותר משנה וחצי קודם,זכיתי בזה בפעם הראשונה.לאחר סיום החגיגות הייתי בחדר במלון,החגורה שרועה על המיטה ופשוט בהיתי בה.מעולם לא חשתי כל כך טוב.
    10 חודשים לאחר מכן זכיתי בחגורה בפעם השניה.הפעם מול הקהל שלי בסאן אנטוניו טקסס מול 60000 איש.כשהתחלתי בעסק חלמתי שיום אחד יזהו אותי בקניון.אפשר לומר שעמדתי בציפיות שלי.הלילה הייתי אמור לזכות באליפות בפעם השלישית.רק שהפעם,ידעתי שלא יהיו שום חגיגות,לא רגעים שקטים או שמחים ולא הגשמת חלומות.יהיו רגעים קשים עם מילים קשות אולי אפילו תפרוץ מהומה.מה שלא יקרה ידעתי שזה לא יהיה טוב.
    משהו גדול היה אמור לקרות הלילה ואני הייתי אמור להיות במרכז.וינס רצה שברט יפסיד לי את התואר העולמי.ברט יליד קלגרי אלברטה קנדה,סירב.ברט האמין שהוא גיבור במולדתו ושאם הוא יפסיד בקרב בקנדה,הדימוי שלו ייסדק.אני רציני לגמרי.
    ברט לא חיבב אותי.ליתר דיוק הוא ממש שנא אותי,גם אני לא חיבבתי אותו.
    בימים כתיקונם,הנושאים הללו לא מהווים בעיה.וינס היה הבוס,מה שהוא אמר קרה.אך הפעם הייתה לו בעיה,ברט עזב לעבוד תחת היריב שלנו (wcw) והיתה לו שליטה יצירתית בחוזה שהרשה לו לעשותה מה שירצה בחודש האחרון שלו בחברה.אם ברט לא רצה להפסיד אז הוא לא יפסיד.כך לפחות הוא חשב...



    לילה לפני וינס,אנוכי,חברי ושותפי לזירה טריפל אייץ' וג'רי בריסקו (אחד מחבריו הקרובים של וינס) נפגשנו ע"מ לאשר שאנחנו "מפשיטים" את ברט מהתואר.הוא לא הותיר לנו שום ברירה.יש מסורת ארוכה בביזנס שכאשר אתה עוזב חברה אחת לאחרת אתה עושה "ג'וב" מפסיד בדרכך החוצה.זה סימן להכרת תודה וכבוד לאלו ששמו אותך בטופ.
    לראשונה ברט עזב אך הוא סירב להפסיד.ע"פ דעתנו הואהוא יכל לקחת את החגורה שלנו לwcw ולעשות מאיתנו צחוק לא יכולנו להרשות לעצמנו את הסיכון!
    לאנשים מבחוץ זה לא ייראה,אך בעולם הרסלינג,מה שעשינו משול לעולם המאפיה ואני עמדתי להיות ג'ק רובי.זו הייתה החלטתו של וינס להפשיט את ברט אך אני לחצתי על ההדק.הייתי חייב לחשוב מה הולך לקרות ולהבין כי אני זה שכולם יראו מבצע זאת.
    וינס ינסה להעביר את הפוקוס אליו אך שנינו ידענו שאני אקבל את כל ההיט.גם ככה היה לי מוניטין איום בתעשייה עקב שמועות ושקרים שהופצו עליי במשך שנים.
    יש מגזין רסלינג שחי מרכילויות.הייתי להם למטרה במשך שנים.לאחר שצברתי ניסיון בענף הזה (של השקרים) הגעתי להחלטה שאני לא אגיב לשקרים ולחצאי אמיתות.אני לא אשחק במשחק הוא אמר היא אמרה.חונכתי שאם יש לך בעיה עם מישהו תאמר לו בפרצוף וזה מה שעשיתי.זה לא קנה לי חברים רבים בענף,אבל כבר מזמן הבנתי שזה מצרך נדיר.
    ידעתי שמי שיקרא את הרכילויות לא יאהב אותי.לא היה אכפת לי.הפילוסופיה שלי הייתה - אתה אולי לא תאהב אותי אבל אני אהיה כ"כ טוב שאתה תהיה חייב לכבד אותי.עם הגישה הזו הצלחתי לעלות גבוה במקצוע שלי.
    הצלחתי בגלל שידעתי להתאבק.אף אחד לא היה בעד שון מייקלס בהתחלה.הייתי בחור קטן עם גימיק שנוא.ריק פלייר היה קול,הולק הוגאן גרם לך להרגיש טוב,סטיב אוסטין נתן לך אפשרות למרוד.אני ? בוי טוי ? שובר הלבבות ? איזה איכויות זכורות לטוב היו לי? מי באמת רצה להיות כמוני ?


    כשבאמת התחלתי לנסוק למעלה טולי בלנצ'רד אמר לי שהמפתח להצלחה הוא לגרום להם לצעוק חזק ביותר הכי הרבה זמן.זה מה שניסיתי לעשות כל פעם שצעדתי לתוך הזירה זה לא שינה לי אם התאבקתי נגד ג'ובר או האלוף.נתתי את הכול.
    במהלך העבודה שלי הרווחתי את הכבוד מחברי לעסק.הם אולי אמרו עליי דברים רעים מאחורי הגב,אבל הם רצו להתאבק איתי הם ידעו שאני אוציא מהם את הטוב ביותר.לא הזיז לי לעשות משהו בזירה שיגרום לי להראות חלש .תיארתי לעצמי שאם היה לי קרב טוב אני אתגבר על זה.
    המעריצים יכלו לראות כמה מאמץ השקעתי,הם היו מאחורי.הפכתי למותק שלהם,הבחור שאותו הם רצו לראות בפסגה.כשניצחתי את ברט ב'רסלמניה' 12 לאליפות הראשונה שלי הם חגגו איתי.אך הדברים השתנו במהרה.עולמי קרס עליי כולם פנו נגדי.השקרים והרכילויות גברו ניסיתי לחסום אותם.ללא הצלחההעולם השתנה הייתי בשר לבן,בייביפייס.הבחור הטוב שהיה פופלרי בשנות ה70 וה80 אך נהפך לשנוא בשנות ה90 המהפכניות למרות הצלחתי בזירה מעריצים פנו נגדי.הייתי הרוס ופניתי בארסיות נגד כולם אם מישהו הפיץ שמועות שלא יכולתי לסבול הייתי נכנס לחדר הלבשה וצועק "אני לא עושה ג'ובים לאף אחד" כאשר הייתי פגוע נפשית היה מדווח שהייתי מזייף פציעה וכאשר הייתי חוזר הייתי מבצע משהו שמישהו במצב שלי לא יוכל לעשות.
    אני אהיה הראשון להודות שלא הייתי מלאך לפני ואחרי תקופת האליפות הראשונה שלי.הייתי מעצבן שחצן וגס רוח.אך מעולם לא עשיתי משהו אכזרי.מעולם לא הפצתי שמועות על אנשים ותמיד ידעתי לשלם על טעויות שעשיתי ולהענש עליהם,אך אם נענשתי על משהו שלא ביצעתי,זה היה משהו אחר כמו שתראו.יכולתם לקרוא לי בהרבה שמות אך לא הייתי צבוע.
    העסקים גם נפלו באותה תקופה wcw עברו אותנו.כאלוף והפנים של החברה האשמה נפלה על כתפיי.הגבתי בצורה היחידה שיכלתי,עבדתי קשה.נתתי קרב טוב אחרי קרב טוב,אך זה לא שינה לא היינו מחוברים כמו wcw.
    האנשים מסביב המשיכו להיות נגדי ונתתי לזה להשפיע עליי.הייתי צורח על ויס ופט,שתמיד היה כ"כ טוב אליי.זה מעגל אימה שהרס אותי מבפנים.
    ואם כל זה לא הספיק סדרה של דברים מוזרים החלו לקרות.רופא אמר לי שהברך במצב כ"כ רע שאני לא אוכל להתאבק שוב,מונטריאול.ניסיתי לברוח מהכל עם משככי כאבים.הם העלימו את הכאב לזמן קצר אבל בטווח הארוך הם כמעט סיימו את חיי.
    שנתיים לאחר שנהפכתי לאלוף,הייתי שבור אמוציונלית,רוחנית ופיזית.רנדי סאבג' אמר לי פעם להאט בזירה כי הוא חשב שאני לא אחזיק מעמד "אני סופרמן אני יכול לעשות הכול" עניתי לו.
    לא הייתי סופרמן יותר,הייתי גבר בן 32 עם גב כ"כ דפוק שלא יכולתי לצאת מהמיטה בבוקר מבלי לקחת משככי כאבים.כל מה שיכולתי לעשות וכל מה שרציתי היה להתאבק ועכשיו אני לא יכול.

    פרשתי מהזירה.הלכתי הביתה ושקעתי באומללות.כעסתי הייתי מבולבל והרוס מאשמה.כ"כ הרבה דברים רעים קנכתבו עליי ולא הייתי בטוח מי אני יותר.גדלתי במשפחה נורמלית והגונה והייתי בטוח שגם אני כזה.לא הייתי בטוח בזה יותר.חלק מהתחושות נבעו מהמשככי כאבים הרבים.האם הייתי בחור רע כי לקחתי סמים או שהייתי לוקח סמים כי אני בחור רע ?
    מה שכן ידעתי זה שאני לא מפסידן.אף פעם לא הייתי.לפעמים הגישה של לא לוותר הובילה אותי לצרות אך מעולם לא נכנעתי.רציתי להיות בנאדם יותר טוב,רציתי לבעוט בכדורים האלה.
    לבסוף החשיכה נעלמה.פגשתי את אשת חלומותי,אשתי רבקה.נולד לנו בננו הבכור קמרון.לעולם מבחוץ היה לי הכול,אישה מהממת,בן יפהפה והמון כסף בחשבון.אבל עדיין משהו היה חסר.
    אף פעם לא הייתי רוחני מדי,אך לפתע התחלתי לחוש שהאלוהים קורא לי. הוא פתח לי את הלב והרגשתי כאילו נולדתי מחדש קיבלתי את ישו כמושיע שלי והתחלתי לחיות חיים רוחניים.עכשיו היה אושר בחיי תודות לעבודה של הרופאים ולעזרתו של האל,הגב שלי החלים.חשבתי לחזור לזירה וארבע שנים לאחר שפרשתי לא מרצון ממה שהכי אהתי לעשות חזרתי לזירה.
    כשחזרתי לזירה התנצלתי בפני וינס פט וכל מי שפגעתי בו.הוותיקים היו שם וראו שאני אדם שונה,הצעירים שקראו עלי את כל החרא ראו את ההתנהגות שלי עכשיו.המעריצים גם ראו אותי עכשיו הם ראו שאני אדם יותר טובהם המשיכו להריע לי לאחר 4 שנים למרות שהגימיק שלי עדיין שנוא מתמיד.



    אני מניח שההיסטוריה תשפוט את מקומי בענף ודי נראה לי שכל פעם ששמי יעלה הוא יוזכר בהקשר של מונטריאול ברט הארט והקרב ההוא ב97.
    עוד לא שמעתם את הצד שלי בסיפור,ובכן הנה הוא יש בו את הקליק,תארים מפוניםוהשעיות.אני הולך לספר על בתי מלון,וינס מקמהן,מרטי ג'נטי,קווין נאש והמון אנשים שאולי לא הכרתם שעזרו לי לאורך הדרך.אני אספר על קרבות סולם,הל אין א סל,על המשפחה שלי ויחסיי עם ישו.
    תאמינו לי זו הייתה חוויה מטורפת. אך למה יכולתי לצפות ? לא הייתי אמור להיות פה מלכתחילה ומיד לאחר שנולדתי אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה לראות אותי
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    13.12.2006
    הודעות
    824
    נראה מעניין, תודה רבה!

    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    29.11.2006
    עיר
    באר שבע
    הודעות
    2,666
    תודה, נראה כאילו עוד סידרה מעולה של מאמרים בדרך!


    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    03.12.2006
    הודעות
    1,057
    מקפיץ כדי שעוד אנשים יוכלו לקרוא
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    20.12.2006
    הודעות
    9,390
    אני חושב שהדפיקה של ברט הייתה יכולה להעשות אחרת אבל אני חושב שכבר דשנו בנושא הזה יותר מפעם אחת.
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    13.01.2007
    עיר
    מדינת משטרה.
    הודעות
    1,642
    תודה על המאמר.
    מחכה לפרקים הבאים..
    שתף ב-Google+

הרשמה