תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 2 מ 2
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    13.12.2006
    הודעות
    824


    הבמה המרכזית (של WCW) נראתה כמו עולם חדש לגמרי כשנכנסתי לשם. התחושה הייתה די דומה למה שהרגשתי כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדר ההלבשה של WWF בשנת 1986. העפתי מבט על כל הכוכבים הגדולים שעברו לידי.
    בדיוק באותו רגע ג'ים רוס התקרב לעברי. למרות שלא היה יותר חלק מוועדת הבוקינג, רוס היה עדיין השדרן הראשי של WCW ונח מספר דקות בין הקלטות.
    הוא ניגש אליי ו(בהתלהבות ממוצעת ומטה) אמר לי: "קקטוס ג'ק, אתה עדיין חי?". הוא מייד המשיך לכיוון חדר ההלבשה. מיותר לציין שזו לא הייתה קבלת הפנים שציפיתי לקבל..
    דקה לאחר מכן רוס חזר שוב עם הבוקר ואלוף העולם 5 פעמים (באותו זמן..) ריק פלייר. חשוב להדגיש שלפלייר היו שתי קדנציות כבוקר. הראשונה בין השנים 1989-1990 והשנייה ב-1994. לפתע רוס (שלפני דקה ייבש אותי, או כך זה נראה לפחות) הילל ושיבח אותי באוזניו של פלייר: "ריק, זה קקטוס ג'ק. הוא אחלה וורקר, אחלה על המיק (נתון לויכוח) ולוקח באמפים נהדרים". פלייר שאב את כל המידע לפני שפלט: "מה אתה עושה בעוד שבועיים?". לא ממש ידעתי מה לומר, אז ניצלתי את כישורי המיק הנהדרים שלי ואמרתי: "אה, כלום".. הגעתי לבמה המרכזית לאחר שבועיים והעפתי מבט בלוח השיבוצים.
    המילים הבאות הופיעו שם בשחור על גבי לבן: "פארגו וקקטוס ג'ק נגד האחים סטיינר". לא ממש דובר כאן על מבחנים כלשהם ליכולותיי, אלא על טבח. האחים סטיינר נהגו להעניש את יריביהם בזמן הקרב. זה מה שהוא חשב עליי? חשתי לפתע כאילו כל הסבל שעברתי היה לחינם. אפילו התלבטתי אם כדאי לארוז הכל ולעזוב כשבאותו רגע ג'ים קורנט וקוין סאליבן ניגשו אליי: סאליבן אמר (במבטא בוסטוני כבד): "אחי, נחמד להכיר אותך. מה הפינישר שלך?". לא היה לי מושג על מה הוא מדבר ונתתי תשובה מבולבלת שכזאת: "אה, אני נוחת עם המרפק". סאליבן נאנח: "מרפק? אחי, איזה מין פינישר זה?".
    למזלי קורנט התערב במטרה להגן עליי: "קוין, אתה חייב לראות את זה! זה הדבר הכי מדהים שראית! הוא נוחת עם המרפק ישר על הרצפה החשופה!".
    סאליבן התרשם לטובה: "אתה נוחת עם המרפק לתוך הרצפה החשופה, אחי? אני אגיד לך מה נעשה. אני רוצה שלאחר הקרב עם הסטיינרים תנחת עם המרפק על שותפך. הבנת, אחי? לא משנה לי כמה מכות תחטוף מריקי וסקוט. אחרי הקרב תקום ותנחת עם הפאקינג מרפק עליו". בזמן הקרב הכנסתי את פארגו לקרב והסטיינרים כיסחו אותו כמיטב המסורת. הקרב הסתיים וחיכיתי שהם יעזבו את המקום כדי לנצל את ההזדמנות שלי לככב. הנה זה בא. עזרתי לפארגו להיעמד וכשהוא היה זקוף (לא כזה זקוף! סוטים!) הראיתי לו מה זה:
    התחלתי עם סדרה של מרפקים לראש והעפתי אותו מחוץ לזירה. הרמתי וסחבתי אותו כמה צעדים. הפלתי את פארגו המסכן עם בק ברייקר על הרצפה החשופה.
    טיפסתי על צד הזירה והתכוננתי להתחרע עליו עם המרפק. פתאום חשבתי לעצמי: "אלוהים ישמור! אני לעולם לא אצליח להגיע עד אליו!". המרחק שלו מהזירה היה (בלי להגזים) 5 מטרים. בוב בימון או קארל לואיס היו מתקשים להגיע אליו, אז מה נגיד על מיק פולי שלא מצליח להגיע לחישוק של הסל במגרש? חשבתי על אלטרנטיבה, אבל הגעתי למסקנה שאי אפשר לרדת מצד הזירה, להביא אותו יותר קרוב ולעלות שוב.
    לקחתי נשימה עמוקה + 2 צעדי תנופה וקפצתי עם כל הכוח שרגליי סיפקו לי. הצלחתי לנחות במרחק של 30 ס"מ ממנו וחטפתי מכה בירך, אבל הצלחתי לפגוע בו עם המרפק שהושטתי קדימה. בסה"כ הייתה הופעת בכורה מרשימה והאדרנלין שלי טיפס לשמיים כשהרגשתי את תגובת הקהל. סאליבן ופלייר פנו אליי בתום ההקלטות. סאליבן לא הסתיר את תוכניותיו הגדולות לגביי ופלייר נראה כאילו התרשם אך נשאר אדיש. פלייר הודיע לי: "נוציא אותך לדרכים בעוד חודש בערך. בינתיים אשמח אם תוכל להגיע להקלטות הבאות שיהיו בקרוליינה. אני לא יודע בדיוק כמה תרוויח, אבל מדובר בערך בסכום של אלף דולר לשבוע. אני יכול להבטיח שתהיה לך פרנסה די נוחה".
    נוחה בתחת שלי! עם כזה סכום אני אהיה עשיר!!! בפעם הראשונה בחיי חשבון הבנק החל לתפוח. הוצאות הנסיעות היו 100 דולר ליום. לא היו לי הרבה חשבונות לשלם כי גרתי עם ההורים וחסכתי קצת כסף. התאבקתי הרבה, נהניתי ו(כך לפחות חשבתי) הייתי בנזונה די עשיר. לאחר 5 שנים בביזנס הצלחתי להרוויח 30,000 דולר לפני ההצטרפות ל-WCW. יכולתי להמשיך לבזבז כסף עוד כמה חודשים לפני שאיחשב לנזקק.

    מזלי החל להשתנות לרעה באמצע אפריל כשהגענו לקולומבוס, אוהיו. שיתפתי פעולה עם קוין נגד ריק ריידר ומישהו שכרגע שכחתי את שמו. לדעתי היה לנו קרב נחמד. הקרב הסתיים עם הנחתת מרפק על ריידר שהיה רחוק לפחות כמו פארגו בהופעת הבכורה שלי. קורנט צרח: "ריק ריידר הוענש כהוגן!" למרות שרק שורש כף היד וארבע אצבעות יצרו מגע. הייתי מרוצה מהקרב אך תחושתי החיובית הפכה להלם כשנתקלתי בריק פלייר.
    פלייר חיכה במיוחד עבורי. הוא התפטר לא מכבר מתפקידו כבוקר וכנראה שהחליט להוציא את כל התסכול והעצבים עליי. פלייר החל לגעור בי: "מה לעזאזל אתה עושה שם בחוץ?". לא ידעתי מה לומר. לא היה לי מושג אפילו מה הייתה משמעות השאלה.
    אמרתי את זה לפלייר. פלייר המשיך: "אתה עושה את כל החרא הזה בגלל שהשניים האלה(פלייר הצביע על רוס וקורנט דרך המוניטור) מוציאים אותך אובר ואתה חושב שאתה אובר. אתה לא מבין שלאף אחד לא אכפת ממך?". הייתי בהלם ופשוט נעצתי מבטים בפלייר שהמשיך להטיף לי מוסר: "אתה תהיה בכסא גלגלים לפני שתגיע לגיל 30". פלייר גיחך והוסיף עוד הערה מלבבת: "ולאף אחד לא יהיה אכפת".

    חשבתי על הלילה ההוא בקולומבוס לפחות אלף פעמים. חשבתי על זה כל יום במשך כמה שנים. כשהתקרבתי לגיל 30 בשנת 1996 כבר פיתחתי אובססיה לנושא הזה.
    התראיינתי לרסלינג אובזרבר וסיפרתי על המקרה. הם כינו את הראיון כ"אחד מהגדולים אי פעם ברסלינג". לפני כמה זמן פגשתי את פלייר שבירך אותי על הצלחתי ואמר: "ג'יז, קקטוס אתה חייב להאט מעט את הקצב כדי שלא תיפגע. זוכר שאמרתי לך שתהיה בכסא גלגלים לפני גיל 30?" אמרתי לו שאני זוכר טוב מאד.. WCW עבדו מספר חודשים ללא בוקר ראשי.
    כשגיליתי מי הבוקר החדש, הצטערתי שפלייר עזב (למרות התקרית בקולומבוס)..
    אולה אנדרסון היה איש רסלינג מסורתי שלא התלהב במיוחד מהסגנון או הדמות שלי. הרגשתי שימיי בארגון מתקרבים לסיומם אז ניסיתי לדבר עם אולה. נתתי לו התראה של חודש לעזיבתי. הוא לא ממש התחנן שאשאר.
    סיימתי ב-10 ליוני 1990 בפלורידה וטסתי הביתה למחרת בתחושה שאוכל לנצח את כל העולם. שמי התפרסם במספר ארגוני אינדיז והיה לי כבר בוקינג למספר מקומות.
    הייתי מוכן לשלב הבא בקריירה שלי.

    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    20.12.2006
    הודעות
    9,390
    נראה לי התיאורים של סאבו הומיסיידל ג'נוסיידל וכל השיט הזה צריכים להיות שייכים לפולי.
    הוא אגדה אמיתית בעסק ולווא דווקא בגלל ההארדקור שלו או בגלל הכריזמה אלא בגלל שהוא פשוט יודע איך לבדר קהל.
    שתף ב-Google+

הרשמה