תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 6 מ 6
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    13.12.2006
    הודעות
    824
    אז ככה רציתם לדעת איך לשחק היל פייס או סתם מה צריך כדי להיות מתאבק, רייבן מסביר לכם כיצד צריך לעשות את זה:
    חשוב לציין הקרדיט לא מגיע לי העליתי את זה מכתבה של משהו מאתר אחר!
    דבר ראשון שצריך זה כריזמה. ללא כריזמה אי אפשר להגיע לשום מקום. אתה חייב להיות כריזמטי גם כפייס וגם כהיל. כדי להיות כוכבים גדולים, חייבים להיות אהובים או שנואים. אי אפשר שיחבבו אותך או לא יחבבו אותך. אפשר, אך רק אם אתה רוצה להישאר במידקארד. זה לא מספיק משום שצריך לדעת לפרוט על מיתרי הלב של הצופים. נניח שהולכים לסרט (ארמגדון לדוגמא). אישית חשבתי שזה אחלה סרט, אך המבקרים טענו שבלטה במיוחד הדרך שבה ניסו לרגש כדי להוציא תגובות. זה בדיוק מה שעושים ברסלינג. אתה רוצה שהצופים ירגישו את השיאים הגדולים ורגעי השפל העצומים.

    כפייס אתה זקוק לשני דברים: הזדהות/אהדה מהקהל (sympathy) ואש (Fire).
    לא חייבים לבצע תרגילי הייפליינג או ספוטים מטורפים. אם אתה מסוגל, אז זה נהדר ונחשב לדובדבן שבקצפת. שני הדברים החשובים ביותר הם סימפטיה ואש. זה אומר שאתה צריך לדעת למכור כדי לקבל הזדהות/אהדה ולדעת איך לבצע קאמבק מלא אש, משום שהקרב בנוי עבור זה. הקרב נבנה באמצעות הפירמידה. המטרה היא להגיע בהדרגה לחלק העליון של הפירמידה (נקרא crescendo). הקאמבק מקבל השוואה לאוננות: אתה מאונן כמעט עד לרגע השיא, אבל אז אתה מפסיק. שוב פעם מגיע ושוב פעם מפסיק. ברגע שאתה מסיים, אז השיא מדהים. אם תגיע לשיא כבר בהתחלה, אז לא תתלהב מזה כ"כ. אם תחכה יותר מדי, אז אתה עלול לפספס את הרגע המתאים. יש רגע שיא מושלם שבו אתה מגיע לסיפוק. חשוב מאד שיהיה לך קאמבק מלא אש, כי בלי זה לא תגיע לקצה הפירמידה. ללא סימפטיה לא תוכל להגיע לנקודה שמקרבת אותך לשם. אלה שני הכישורים.

    ראיתי המון פייסים לאורך השנים שקיבלו תואר של "פייס נהדר" משום שידעו לבצע כל מיני מהלכים. לא רוצה לקבור מישהו ספציפי, אבל כנראה שבכל זאת ייצא לי לשרוף כמה אנשים במהלך הסדרה. כרגע אנסה לא לקבור אף אחד. היו מספר אנשים באמצע שנות ה-90 שהיו הייפליירים מטורפים עוד לפני שכולם נהפכו להייפליירים. באותו זמן מישהו ששקל 220 lbs נחשב לקטן, וכיום מי ששוקל 160 lbs נחשב לקטן. כרגע 220 lbs נחשב לגודל ממוצע. כשאני התחלתי להתאבק, 220 lbs היה די קטן. היו מתאבקים שידעו לבצע 450 ספלאש וכולם אמרו: "וואו, הבנאדם הזה יהיה כוכב". מהלכים כמו 450 ומונסולט נחשבו למדהימים. הם לא ידעו למכור במיוחד ולא הצליחו להוציא הזדהות מהקהל. כשהגיע הזמן להשתמש באש, הם לא ידעו לבצע קאמבק מלא אש ולא נהיו אובר. כולם חשבו: "למה הבחור הזה לא אובר? בואו נמשיך לתת לו פוש. אנחנו עושים משהו לא בסדר". אתם יכולים לתת לו פוש כמה שבא לכם. אתם יכולים להכניס אותו לכל הסטוריליינים הכי טובים, אבל אם אין לו כריזמה והוא לא יודע למכור או מאיפה לייצר אש, זה לא ישנה כלום.

    אמרתי זאת בעבר מספר פעמים ואף פרסמתי באתר שלי: הדבר האהוב עליי בכל הנוגע למכירה זה שהמכירה מאד דמוקרטית. לא צריך להיות אתלט מדהים כדי למכור. כל אחד מסוגל למכור. זה הכישור הכי דמוקרטי, אך גם החשוב ביותר ברסלינג. גם אישה בת 50 מסוגלת למכור. שחקנים ושחקניות יודעים למכור. הם לא יודעים להתאבק בשיט, אבל בסצנת קרב הם מסוגלים להיראות כאילו מאד כואב להם. מכירה זה הדבר הכי חשוב, ואני מאד אוהב את זה. לכולם יש את הפוטנציאל לעשות את זה. לא צריך יותר מדי אתלטיות. כדי להשתמש בהייפליינג חייבים להיות סופר אתלטיים, אבל לאורך ההיסטוריה רוב הכוכבים הגדולים ביותר לא היו הייפליירים. הם לא היו אתלטים מדהימים או הוורקרים הכי גדולים לפי ההגדרה הנוכחית, אבל הם מכרו אש מטורפת כשהיו פייסים.

    דוגמאות: טומי ריץ', דאסטי רודס, האלק הוגאן. דאסטי רודס היה הבחור הכי גדול בחברה. הוא מעולם לא ביצע שום מהלך אתלטי, אבל עדיין מכר כשהצליחו להפיל אותו. כשדאסטי נפל, חשבת לעצמך: "פאק, הוא נפגע!". הוא היה פגוע במידה שאתה מוכן להשהות את חוסר האמונה. סלוטר, בארי וינדהאם וסטימבוט גם התאימו להגדרה. סטימבוט היה אתלט נהדר, ואני מדבר בעיקר על בחורים שלא היו נחשבים לוורקרים מדהימים כיום. סטימבוט היה נחשב לוורקר נהדר בכל תקופה שלא תהיה. דרימר מכר נהדר. צ'יף ג'יי סטרונגבו היה האליל שלי כשגדלתי. ידעתי שהוא יבצע את הקאמבק הכי מדהים כשיתקפו אותו. ההזדהות שנוצרת מההיט יחד עם המכירה מובילים אותך לקאמבק מלא האש. הם קשורים אחד לשני ואף אחד מהם לא עובד ללא השני. אתה חוטף מכות ומוכר בטירוף, ואז נכנס לתוך הקאמבק מלא האש. צ'יף ג'יי סטרונגבו היה מתחיל את ריקוד המלחמה שלו ולא חש כאב. בתור ילד זה נשמע מאד הגיוני עבורי. הוא התחיל למכור פחות ופחות עד שנכנס לטראנס והחזיר צ'ופים. זה היה קאמבק מאד דרמטי.

    עוד דוגמא: ג'רי לולר. הם היו מכים ומכים אותו, עד שלבסוף הוא לא הסכים לקבל מכות והתחיל לרעוד. לאחר מכן הוא היה מוריד את הכתפייה בבגד והאולם פשוט התפוצץ מרוב התלהבות. הקאמבקים שלו בממפיס היו פשוט אורגזמיים. האלק הוגאן עשה את אותו דבר. רעידות + הכרזה שהוא לא מוכן לספוג את זה יותר. זה כ"כ דרמטי ונקרא "סופרמן קאמבק". זה מעט יותר קשה, אך הרבה יותר דרמטי. אני חושב שמקבלים בקאמבק הזה את התגמול הכי גדול. קשה מאד להביא את זה לדרגת מושלמות וחייבים להיות מצוידים בדמות מתאימה כי מדובר בחתיכת קפיצת מדרגה. רוב האנשים צריכים לעבור בהדרגה לתוך הקאמבק, אבל המפתח העיקרי הוא: מכירה, מכירה, מכירה, מכירה עד לנקודה שבה הקהל בטוח: "הוא כבר לא יצליח לצאת מזה". אם לא החטיפו לך עד למידה המקסימלית, אז זה פחות דרמטי. אנשים לא מבינים את זה. הם חושבים: "אני לא רוצה לחטוף מכות. אם אחטוף מכות אז איראה חלש". זאת הטעות הכי גדולה משום שאם לא תחטוף מכות, אז לא תקבל הזדהות ואהדה. לא יוכלו להזדהות איתך. כולם מסוגלים לקבל את הרעיון של לחטוף מכות. ברגע שההיל מרמה כדי להשיג את היתרון, יש לו יתרון והוא אמור להיות מסוגל לכסח אותך. ככל שתחטוף יותר, הקאמבק יותר דרמטי.

    אם אתה חוטף מכות, ויש לך רק כאב באיזור כף היד, זה לא דרמטי. אם אתה שוכב על הרצפה ונשפך לך דם מהראש + ריר נוזל לך מהפה, זה נראה כאילו לא תוכל לחזור, אבל אז אתה חוזר ומייצר דרמה. זה בדיוק הרסלינג. רסלינג = דרמה. דרמה בתוך זירה. אנשים חייבים להבין שמדובר בדרמה, כי אחרת הם לא יוכלו להגיע לשלב הבא. אם הם יחשבו רק על הצד האתלטי, הם לא יבינו את כל העניין. למרות שמדובר בעניין אתלטי, עדיין הרוב מבוסס על דרמה.

    ההשוואה היחידה שיש לי (חוץ מהאוננות) היא לסרטי רוקי. הסצנה הכי דרמטית ב"רוקי 1" (ובכל סדרת הסרטים) התרחשה כשהוא חטף מכות בסיבוב ה-13 והופל לבסוף. השופט התחיל לספור והתמונה עברה להילוך איטי. הספירה הגיעה ל-8 והנציגים של רוקי צעקו לו: "תישאר למטה!". הוא חטף כל כך הרבה מכות, עד שנוצר אצלם חשש שמצבו הבריאותי יחמיר אם ינסה לקום. הם דאגו שהוא לא יוכל להמשיך לחיות או שיינזק לטווח ארוך. הם צעקו לו שיישאר למטה. הוא מתרומם באיטיות מהקרקע ומנסה להיעמד על רגליו. לא מחטיף אגרוף ולא עושה שום דבר התקפי, אבל מצליח לעבור למצב עמידה. זה הדבר הכי דרמטי שראיתי אי פעם. כולם אומרים לו להישאר למטה, ואתם חושבים שאין לו סיכוי לקום גם אם ירצה, אבל הוא מצליח לקום והסיבוב מסתיים. הוא לא מפסיד משום שהצליח לקום לפני הספירה ל-10. זה מגדיר עבורי את המהות שלפיה הביזנס אמור להיראות. הדרמה שבמהלכה הפייס לא מסוגל יותר, אך הוא נעזר במנטליות הפייסית שלו ונלחם בכאב כדי להיעמד ולהמשיך. אתה אומר לעצמך: "הולי קראפ!". זאת כל האמנות של הפייס. אם לא ראיתם את הסרט, רוצו להשכיר (הערת המתרגם: או לדוד הקרוב למקום מגוריכם ). אני די בטוח שזה הסיבוב ה-13. הסצנה כל כך נחרטה לי בזיכרון, ונציגיו צורחים: "תישאר למטה!". צריך לשאוף לזה ולקבל השראה מכך.



    אם האלק הוגאן ששוקל 300 lbs מוכן לחטוף מכות ולהישאר למטה, אז אני לא מבין מה הבעיה של שאר המתאבקים, כי הוא היה הכוכב הכי גדול ביקום למשך 10 שנים, או 20 שנה, או אי פעם. אם הוא מסכים, אין סיבה שמישהו אחר לא יסכים. צריך מכירה ואש. ברגע שהבנת איך המכירה עובדת, עכשיו צריך אש. כשמשתמשים בקאמבק (סופרמן קאמבק כמו של לולר או קאמבק רגיל), צריך להשתמש בכל כך הרבה אש, אנרגיה וכריזמה כדי לגרום לאולם להשתולל. אם אתה מבצע קאמבק עם אגרוף, אגרוף ועוד אגרוף, אז זה משעמם. השקענו כל כך הרבה אנרגיה לתוך הדרמה שלך במטרה לגרום לך להילחם, אבל אם לא תשתמש באש ותשוקה שהענקנו לך, אז נרגיש שאכזבת אותנו.

    זאת הסיבה שרסלינג שונה מכל ענפי הספורט האחרים: משום שזה משלב את כל הרגשות. בבייסבול ופוטבול האוהדים מריעים, אבל שום דבר לא קורה. גם בגולף. כשהקהל מריע ברסלינג, זה מצית משהו אצל הפייס והוא מתחיל להילחם. כשהאוהדים מריעים, ההיל כועס. הוא מתרגז משום שהם מעצבנים אותו. העידוד של האוהדים משפיע על ההתרחשויות בקרב, וזה לא קורה באף ענף ספורט אחר. כל ההייפליירים המטורפים לא מקשיבים לקהל. הם מבצעים רק את המהלכים שלהם. אין לי בעיה עם זה, אבל הייתי מעדיף שהם ישלבו פסיכולוגיה ומכירה לתוך זה, ואז הייתי נדהם. יש מספר אנשים שעושים את זה (או לפחות מנסים).

    כריסטופר דניאלס ואיי.ג'יי סטיילס מנסים לשלב את הפסיכולוגיה והמכירה לתוך המהלכים. גם סונג'יי דאט. חלק מצליחים יותר מאחרים. אני לא נגד סגנון ההייפליינג, אלא נגד דרך השימוש בו. זה יותר מזיק לביזנס מאשר שיבוטי הרוד ווריורז שלא מכרו שום תרגיל. הרוד ווריורז הגיעו ולא מכרו, אז כולם רצו להיות כמוהם וגם לא מכרו. זה הזיק לביזנס, וזאת גרסא חדשה למה שקרה שם. כל מי שמתעופף ולא מוכר כלום, מבצע את אותה פעולה. זה יותר מבדר מרוב הסטיפים, אבל לא מבדר יותר מהרוד ווריורז בתקופה שהם נכנסו לביזנס. הם היו מבדרים בטירוף. גם המשובטים שהגיעו אחריהם ידעו לבדר, אבל זה מיצה את עצמו. כל הקטע של ההיפליינג מאד יפה לעין, אך זה מיצה את עצמו משום שהם מתעופפים נונסטופ מבלי למכור ולהוסיף לזה משמעות כלשהי.

    אנחנו (האוהדים) מקדישים את כל האנרגיה והאש עבור המתאבק. אם המתאבק עובד בצורה משעממת עם אגרוף, אגרוף ופינישר, אז אנו חשים שלא החזרת לנו את מה שהענקנו לך. זה לא מרתק אותנו. אתה צריך לחזור עם אש כמו הרוק ושון מייקלס. אתה חייב להחזיר לנו את מה שקיבלת. יש רק יוצא מן הכלל אחד: אם אתה פצוע מאד, אז קשה להעמיד פנים שאתה לא פצוע. אם אתה מתכוון לבצע "סופרמן קאמבק" אז זה בסדר. אני שונא לראות מקרים שבנאדם מתחיל קאמבק ושוכח למכור, כי אפשר להילחם ולמכור. יש מתאבקים שנכנסים לתוך הקאמבק ואז הם חושבים לעצמם: "עכשיו תורי, אני לא צריך למכור יותר". לא בטוח שהם חושבים על זה. אולי הם פשוט כל כך עסוקים במה שהם עושים, עד שהם שוכחים למכור. לדעתי זה בולשיט, ואני שונא את זה משום שחייבים להיות מספיק טובים כדי לעבוד ברמות האלה. אם עבדו לך על הרגל, אתה יכול להמשיך לצלוע בזמן הקאמבק. אתה יכול להכות כמו מטורף, אבל עדיין לצלוע עם רגל אחת. אם הבחור עבד לך על יד שמאל, אתה יכול להכות עם יד ימין ולמכור את הכאב ביד שמאל. אתה מחטיף כמה אגרופים, ואז מחזיק את יד שמאל תוך כדי מכירה שהיד כואבת מאד. אפשר לבצע בק בודי דרופ ומייד לתפוס את יד שמאל.

    חייבים להשתמש בזה כי לא יהיה הגיון אם לא ננהג כך. למה עודדנו אותך? עודדנו אותך כדי שתוכל לצאת מהמצב שנקלעת אליו עם הפציעה, ופתאום אין לך פציעה? זה בולשיט. יש גם מתאבקים ברמות הכי גבוהות שעושים את זה. יש המון אנשים בביזנס שמתנהגים כך, וזה מרגיז אותי. זאת אחת מהבעיות הגדולות ביותר. כ"כ קשה לעצור לשנייה לאחר תחילת הקאמבק כדי להחזיק את האיזור הפגוע? אתה יכול להמשיך עם הקאמבק ושוב פעם לתפוס את האיזור. זה נמשך רק חצי שנייה. הדבר הכי טוב: כל מה שיריבך צריך לעשות כדי לעצור את הקאמבק, זה לתקוף שוב את האיזור הפגוע ואתה חוזר לאותו מצב.

    עד כדי כך פשוט, אבל אם לא תמכור את האיזור הפגוע, אז הוא צריך להתחיל מחדש. זה הופך לדבר מגוחך. בקרבות הקרוזיירוייט אני תמיד נהנה לצפות במהלכים האתלטיים. זה פנומנלי. אם הייתי יודע לבצע דברים כאלה, זה היה נהדר. הלוואי שהייתי יודע, אבל בכל זאת אני נגעל מזה. דמיינו לעצמכם שאתם צופים בסרט. אתם מוכנים להשהות את חוסר האמונה. סרט נהדר של גלדיאטורים והם נלחמים. פתאום אחד מהגלדיאטורים מסתכל על שעון הרולקס שלו כדי לראות מה השעה. מה?? הוא עונד פאקינג רולקס! לא היו שעוני רולקס באותה תקופה! זה לא הגיוני. זה בדיוק אותו דבר.

    אם מישהו עובד לך על הקרסול, אתה מוכר את הקרסול למשך 20 דקות, ופתאום אתה מפסיק לצלוע. למה אתה לא צולע יותר?! זה לא הגיוני! יש גם דוגמאות לא פחות גרועות. נניח שהפייס נמצא באמצע היט (שליטה של ההיל), והוא צריך לעצור את ההיל כדי להגיע למצב ששניהם שוכבים על המזרון. הוא עולה לחבל העליון, עושה פוזות לקהל, מבצע את התרגיל וחוזר שוב למכור. איפה ההגיון כאן? אתה אמור להיות פגוע, אז איך הצלחת לטפס לחבל העליון ולפגוע בהיל? ועכשיו אתה שוב פעם פגוע? אני שונא שמוציאים את האנשים האלה אובר באינטרנט ואומרים שהם נהדרים. זה לא נהדר! זה טוב, אתלטי ויפה לעין, אבל זו לא עבודה. לאתלטיקה אין שום קשר לוורק. אין לזה קשר ל-DRAW. אנשים לא מסוגלים להסביר למה זה לא מסתדר, אבל זה לא מסתדר. האוהד הממוצע לא ישלם כסף כדי לצפות בזה. זה מוריד אצלם את הרגש אבל הם לא מסוגלים להסביר למה זה קורה.



    אם כבר הזכרתי גלדיאטורים, זה מזכיר לי את הסרט "גלדיאטור" עם ראסל קרואו. חואקין פיניקס דוקר אותו עם הסכינים. תתארו לכם מה יקרה אם הוא יפסיק למכור את הסכינים בהמשך הסרט? אתם תאמרו לעצמכם: "WTF? למה הוא לא מוכר? הוא כרגע חטף סכין מחואקין פיניקס". זה לא יהיה הגיוני. אז מה בעצם שונה ברסלינג? זה לא שונה. אתם מדמיינים לעצמכם מה רידלי סקוט היה עושה לראסל קרואו אם הוא לא היה מוכר? הוא היה יוצא עם מחבט בייסבול ואומר לו: "מה אתה עושה? הרגע חטפת סכין. זה כל הרגע הדרמטי. אתה בקושי בהכרה. נלחמת מול כולם ועכשיו חטפת סכין מחואקין פיניקס. אתה בקושי מסוגל לעמוד ולא תמכור את זה? אתה צוחק עליי?".

    אני רואה את זה כל הזמן. מבלי לפגוע בך (פונה לגייב ומתכוון ל-ROH), הבחורים שלך שותפים לתופעה הזאת. גם ב-TNA יש מתאבקים שעושים את זה. זה רע מאד ולא פחות גרוע מהרוד ווריורז. כולם ניסו להיות כמוהם ולא מכרו. פתאום שון מייקלס נהיה אובר, וקיבלנו דור חדש של אנשים. שון מוכר, אך הם לא ראו את זה. הם ראו רק את ההייפליינג הקול. כולם רצו להיות כמוהו, אבל פספסו את העבודה האמיתית שלו. המהלכים הם לא העבודה. העבודה זה מה שיש בין מהלך למהלך. המהלכים הם ההופעה. אוסטין אמר פעם: "אנחנו לא עובדים יותר, אלא מופיעים. אנחנו מייצרים תסריט קטן ופשוט מופיעים". זאת לא עבודה. כשמשנים דברים ומחדשים, זה נחשב לעבודה. רובנו כבר לא עובדים. אני מעדיף לעבוד מאשר להופיע. אני רוצה למכור אבל לעבוד בין לבין ולאלתר.

    למרות שיש לי רמת איי.קיו גבוהה, אין לי שום כישור יצירתי בולט. אני לא מוזיקלי, אמנותי ולא מהנדס. יש לי כישורי היאבקות. מרתיח אותי שלאנשים לא אכפת. זה החלק הכי קשה משום שהרבה מתאבקים לא עושים כלום בין מהלך למהלך. יש מתאבקים שממש חוששים לא לעשות כלום בין המהלכים. הם עושים כל דבר שרק ניתן לעשות כדי לא להישאר בחוסר מעש. כשאתה חבוט, אסור לך לחשוב על המהלך הבא. אתה צריך לחשוב על מכירת הכאב. רק אחר כך אפשר לחשוב על המהלך הבא. שון מייקלס היה גאוני, אבל הם פספסו את הגאונות והתמקדו בהייפליינג. הם פספסו את מה שהחבילה מורכבת ממנו. עכשיו יש לנו מאות אנשים שרוצים להיות קטנים והייפליירים. זה נהדר מבחינה אתלטית, אבל הכי גרוע אי פעם מבחינה פסיכולוגית. לפחות הקרבות לא משעממים כמו בתחילת שנות ה-80. זה היה ממש מסריח. למרות זאת, כמעט כל המתאבקים הללו ידעו לעבוד כשנדרש מהם. הם ידעו לעבוד בקרב וידעו מה צריך לעשות בין המהלכים.

    למרבה הצער, בתקופה הזאת (שנות ה-80) הביזנס הפך לאיטי ומעוצל. גם אני הייתי אחד מהאנשים האלה, מודה. נהפכתי לעצלן. היה להם מוסר עבודה. אם נוציא את מוסר העבודה, אתלטיות, ידע או התמקדות, זה טוב אך לא נהדר ומאד פוגע בביזנס. אני חושב שהנזק רק יחמיר אם לא נשנה את זה. ככל שנתרחק מהרצון ללמוד לעבוד, לא יישארו אנשים שמסוגלים ללמד את זה. ממי הם אמורים ללמוד? חלק מהמתאבקים המובילים היום לא יודעים לעבוד. הם חושבים שהם יודעים, אבל הם לא. הם ילמדו עוד אנשים, ואנשים שהיו ג'וברים מלכתחילה פותחים בתי ספר. הם לא יודעים לעבוד ומלמדים אנשים אחרים. רוב המתאבקים בביזנס לא יודעים לעבוד. זה ממש רע עבור הביזנס.

    הדברים הכי חשובים עבור פייס: הזדהות/אהדה + מכירה וקאמבק מלא אש.
    אם אתה יודע לבצע 450, SSP וכל השיט הזה, אז זה נהדר. הרבה יותר טוב, אבל זה לא הכרחי. זה עוזר, אבל פאקינג לא הכרחי. כל מה שצריך זה לדעת למכור ולייצר אש. זה הכל. דאסטי רודס נחשב לאחד מעשרת הכוכבים הגדולים בהיסטוריה. זה כל מה שהוא עשה. הוא לא היה צריך יותר מזה. אותו דבר לגבי הוגאן. גם אוסטין. מכירה + אש. ככה הוא נהיה אובר. שמו אותו בפיוד קטן עם סאביו ווגה והוא נהיה אובר לאללה כי הוא ידע למכור אש כמו גדול. זה אפשר להם לתת לו לעשות את הפרומו של 3:16. הפרומו של 3:16 לא הגיע משומקום והפך אותו לאובר. מה שהוא עשה לפני כן, הוביל אותו לנאום הזה.

    גייב: מהם הדברים הקטנים והמעודנים שפייס יכול לעשות כדי לקבל הזדהות/אהדה?

    הוא יכול להרוג את עצמו |סתם..|. הדברים המעודנים יהיו מיוחסים אישית לדמותם. הכוונה ליציאות פרטיות שיש לכל מתאבק. דוגמא: כשקקטוס ג'ק היה נופל, הוא נהג להתנשף בצורה מאד מסוימת. אלה הדברים שאתה ממציא בזמן שאתה עובד. אני מנסה להמציא דברים מעודנים בזירה שיעשו אותי אובר. ברוב המקרים אני ממציא את זה באותו רגע.

    מה שיותר מעניין זה דווקא הדברים הגדולים. אנחנו ניגש לזה מזווית שונה במקצת: כולם יודעים (או שלא) את הפסיכולוגיה של קרב ממוצע. עד שלא שלטתם כהלכה בסוג הזה, אני לא ממליץ לכם לנסות שום סוג אחר של פסיכולוגיה. אולי הייתי צריך להתחיל את ההסבר עם זה, אבל זה כ"כ מובן עבורי ומובן עבורך. למרות זאת, יש מעט מאד אנשים שבאמת מבינים את זה:
    הקרב מתחיל והפייס מתאבק מול ההיל. רצוי שתמיד יהיה היל בקרב. אם יש שני פייסים, אז אחד מהם צריך להיות היל על אש קטנה משום שחייב להיות היט. ללא היט אין קאמבק. לא חייב להיות היט מרושע, אבל חייב להיות היט מסוים כדי ליצור קאמבק בדרך לסיום. ללא הקאמבק אי אפשר להגיע לקצה הפירמידה שהזכרתי קודם. ראיתי קרבות בעבר בין פייסים שנראו טוב למרות שלא נבנו כך, אבל הקרבות היו מקבלים תגובה יותר חזקה לו נערכו בדרך שציינתי. לא חייבים להפוך להילים, אבל אחד מהפייסים צריך להשיג יתרון ולשמור עליו. זה מעט יותר מסובך, אז נדון כרגע רק לגבי הפייס וההיל.

    הפייס מתאבק נגד ההיל. הפייס משיג את היתרון משום שהוא טוב יותר, חכם יותר, חזק יותר, אולי יותר אתלטי או בעל לב יותר רחב וגדול. הוא מצליח להתעלות על ההיל. לבסוף ההיל מצליח בדרך מלוכלכת לרמות ולהעביר את היתרון אליו. אם ההיל מצליח להתאבק יותר טוב מהפייס ומשיג כך את היתרון, זה פחות מעניין. הוא לא חייב לעשות משהו מדהים. הוא יכול רק לתפוס לו את השיער ולבצע סופלקס לאחר מכן. צריך לעשות משהו הילי כדי לגרום ליתרון לעבור לצידך. אם הוא פשוט יותר טוב ממנו, קשה להוציא מזה היט. אם לדמות שלך כבר יש מספיק היט, אז זה שונה. אם לדמות אין היט, חייבים להתאמץ כדי להשיג את זה. לחלק מהדמויות יש יותר היט. לסטיבי ריצ'ארדס למשל תמיד יהיה היט. הוא מסוג האנשים שפשוט בא לך לדפוק להם אגרוף. אני מת עליו. תמיד יהיה לו היט. ל-DDP תמיד יהיה היט כהיל. לשיין דגלאס תמיד יהיה היט. כשהוא מדבר, פשוט בא לך לפוצץ אותו במכות. הוא היל טוב ומאמין במעשיו. תמיד צריך להתחייב לדמות. אם אתה לא מאמין בעצמך ובדמות שלך, גם הקהל לא יאמין לזה. אם אתה לא מאמין, אז למה שהם יאמינו?


    כפי שכבר אמרנו: הפייס משיג את היתרון וההיל מרמה כדי להעביר אליו את השליטה. ברגע שהוא השיג את היתרון, ההיל מפוצץ במכות את הפייס. הוא מכסח אותו עד לנקודה שבה נדמה כאילו לפייס אין שום סיכוי לצאת מזה. לבסוף הפייס מצליח (בעזרת עידוד הקהל) בדרך נס להתגבר על מתקפתו האכזרית של ההיל. הוא מצליח לייצר פעולה התקפית משלו, לבצע קאמבק ולהגיע לסיום הקרב. עד כדי כך פשוט. הפייס מרשים, ההיל מקבל היט, הפייס מבצע קאמבק מלא אש והולכים הביתה. עד כדי כך פאקינג פשוט. לא רצוי לסטות מהדרך הזאת עד שלמדת לשלוט בזה כהלכה. אם אתה חייב לחשוב על השאלה הזאת, סימן שלא הבאת את זה לדרגת מושלמות. למרות זאת, כמה שזה נראה פשוט, עדיין מדובר במשהו מסובך. קל מאד לתאר את זה במילים, אך הרבה יותר מסובך להוציא את זה לפועל כמו שצריך. זה מה שאני אוהב בזה. רעיון פשוט שקשה מאד להביא אותו למושלמות. פייס מרשים, היל מייצר היט והפייס מבצע קאמבק.

    להיל יש היט. הוא מצליח להתגבר עליך, ואתה רוצה להוציא הזדהות, אז אתה מוכר. לצערי כיום רוב ההיט מיוצר מאחורי הקלעים/מחוץ לזירה. לדעתי זה בולשיט. אני חושב שההיט צריך להיוולד בתוך הזירה. נניח שאני מתאבק מול גייב. אני אומר לגייב: "תשמע, יש לי 3-4 מהלכים שאני נוהג להשתמש בהם. אולי אני אשתמש בהם הפעם ואולי לא". ברגע שמתחיל הקרב, אני ממציא דברים וזה נקרא לעבוד. אולי התכוונתי לבצע איזשהו תרגיל פעם אחת, אבל הקהל מריע אז שווה לעשות את זה פעמיים. אולי אפילו פעם שלישית. אולי אני אנסה לבצע את זה בפעם הרביעית והוא יהפוך את המהלך כך ששנינו נהיה על הרצפה. זה משהו שאני רוצה לעשות. אלה 3 דקות שהיינו אמורים לעבוד בזירה, אבל עכשיו אין צורך כי כבר השגנו את המטרה. עושים מה שיעבוד ולא מה שהכנו מראש. לכן זה נקרא "לעבוד" ולא "להופיע".

    כשעושים רק מה שתכננת מראש, אז אתה נראה כמו גור מאולף, אבל לפעמים זה עובד. אני לא אתווכח עם זה. ברוב המקרים זה לא עובד. אני אוהב את הפוטנציאל לחופשיות. הקצב צריך להיקבע ע"י ההיל. הוא חייב לדעת להאט/להגביר את הקצב. הרבה יותר קשה לקבוע את הקצב כפייס, משום שההיל מבצע את ההשהייה והעיכוב. הוא מפעיל את הקהל. יש לו המון אינטראקציה עם הקהל והשופט. ההיל חייב לקבוע את כל זה משום שהפייס לא יכול. הקרב חייב להיות מובל ע"י ההיל.

    כשהייתי היל, תמיד אמרתי לפייס: "תצטרך לסמוך עליי. יהיו הרבה מצבים שתרצה להחזיר מלחמה. אל תעשה את זה וסמוך עליי. אני אומר לך מתי להילחם, משום שאדע מתי מגיע הזמן הכי מתאים". ב-90% מהמקרים הפייס ירצה להילחם בזמן שיש לי ספוט מתוכנן. אם אני באמצע ספוט ואתה מתחיל להחטיף אגרופים, אהיה חייב להפסיק אותך ולא אוכל לסיים את הספוט. הפייס אומר לעצמו: "אני חוטף מכות. אני מרגיש כמו טיפש. הקהל מריע לי. אני חייב להילחם". לא! אתה לא חייב להילחם! למה אתה חייב להילחם? היתרון שייך להיל. הוא השיג את השליטה לאחר שרימה. למה אתה צריך להילחם? אתה לא צריך. ההגדרה שלי לאש היא עצם הצלחתך להיעמד על הרגליים כמו בסרטי רוקי. אם אתה מוכר כמו שצריך, מספיק שתיעמד על רגליך כמו רוקי. גם אגרופים מראים אש, אבל פחות. גם ככה ברוב המקרים ההיל לא מוכר את האגרופים ומפסיק אותו.

    אז עכשיו, האגרופים שלך נראים כמו שיט, ההיל חייב להפסיק למכור כי הייתה לו תוכנית אחרת בראש, וגם ככה מפסיקים אותך, אז מה הטעם? אם אתה נלחם בחזרה, התחלת את הקאמבק והוא חייב להפסיק אותך. עכשיו הוא צריך להתחיל את ההיט מחדש! ברגע שנעמדת על רגליך והחטפת אגרופים, ההיט נגמר. אני אומר לפייס: "תישאר על המזרון. תמיד תמכור. אם אזדקק לך, אז אומר לך. תקשיב לי ותן לי להוביל את הקרב". אם אתה עובד עם מתאבק פחות מנוסה, אז זה קצת יותר קשה וצריך לעבוד מסביב לזה. לא חייבים להחטיף 80 אגרופים כדי להיראות חזק. אני יכול להיות על הרצפה במשך 5 דקות ולנסות לקום. לדעתי זאת אש. אם חטפתי באמפ נוראי ואני שוכב על הרצפה, אני לא חייב להחטיף אגרופים כדי להראות אש. מספיק רק להיראות פגוע. מספיק רק להראות אומץ בכך שאתה מנסה לקום. ההיל יכול לנופף לקהל וכל מיני דברים כאלה. צריך שיראו את פניך כי אחרת הקהל לא יוכל לחוש את כאבך. אם הם לא מסוגלים לראות את זה, אז מה הטעם? אני מנסה לקום וכמעט מצליח, אבל ההיל בא, בועט לי בפנים ומפיל אותי לקרקע. זה מראה אש. זה מה שצריך לעשות כשעובדים בתור פייס. אם יהיה מולך היל טוב, הוא יראה שאתה מנסה לקום וידאג להחזיר אותך לאותו מקום.

    לקום מהר זה אוברייטד, זה אפילו מעט טיפשי. אם קמתי כ"כ מהר, אז לא הייתי ממש פגוע. אני מחטיף אגרופים, אבל האם אני נראה פגוע? אם אני קם, אז אחטיף אגרופים פחות חזקים כדי להדגיש את עוצמת הפגיעה בי. לפעמים זה קורה. תלוי בקרב, בזמן, ביריב ובגורמים נוספים. ברוב הזמן אתה תתאבק בקרבות שיימשכו פחות מ-10-12 דקות. לא צריך להחטיף 87 אגרופים. תן להיל לשמור אותך בחיים. אם אתה מרגיש יותר מדי מת, תלחש לו שייתן לך משהו: סמול פקג', סקולבוי או מה שלא יהיה. אם אני היל, אעדיף בד"כ ספוט כזה: אעיף אותו לחבל ואנסה בק בודי דרופ. הוא יבעט בי ויסתער עליי, אבל אתן לו דרופ טו הולד. חומר פשוט, אבל אני תמיד אומר להם: "כשאני מעיף אותך לחבל, אל תרוץ כאילו שמדובר בספוט הפתיחה של הקרב". אתה צריך לרוץ כאילו שאין לך כוח ברגליים. אם תבעט בי, אז תתנדנד מעט. אתה כבר לא רענן. כיסחתי לך את הצורה. הוצאת את כל הכוח שנשאר לך כדי לייצר את הבעיטה. זה בא מתוך ייאוש. אתה מנסה לשכנע את הצופים שזוהי מלחמה על חייך. אם אתה לא עושה את זה, אז פספסת את המטרה.

    לפעמים מקצצים לך את זמן הקרב. הקרב היה אמור להימשך 10 דקות, ועכשיו זה נמשך רק 6 דקות, או 4 במקום 8. אתה צריך לחתוך משהו מהקרב. תוציא את הקטע שבו הפייס מרשים. זה פשוט לא חשוב עבור הקרב. אין לזה משמעות. זה חסר ערך. כפי שהסברנו קודם, הפייס מרשים בהתחלה ונהיה אובר. ההיל משיג את היתרון ואז הפייס מבצע קאמבק. אפשר להוציא את החלק הראשון, משום שזה לא חשוב. כשחושבים על זה, כל הקרב נבנה לקראת הקאמבק. אם תוציא חלק מההיט, אז לא ממש נחכה לקאמבק. אם תתעקש לשמור על החלק שבו אתה מרשים כדי לצאת אובר אז אתה חייב לחתוך חלק מההיט. אם תעשה את זה, אז הקאמבק לא מרשים. אתה לא כ"כ חבול, אז לקאמבק אין משמעות. אתה דופק את עצמך! אתה חושב לעצמך: "אוו, אני נהיה אובר. נוציא חלק מההיט כדי שאהיה אובר". אתה לא נהיה אובר, משום שאין מספיק היט והקאמבק יהיה שווה לתחת. אם לא תהיה מספיק חבול, הקאמבק לא יהיה דרמטי. הקהל חייב להאמין שאתה כמעט ולא מסוגל לצאת מזה.

    אתה רוצה שלהיל יהיה היט. זאת המטרה. אם אתה חושש שירמו אותך, אז תאריך מעט את הקאמבק. לא צריך את הקטע שבו מרשימים, אבל תוסיף באמפ או שניים לקאמבק, רק אם תצטרך את זה. סביר להניח שלא תצטרך. מתחילים את הקרב ומתגוששים מעט. בום, קופצים לתוך ההיט. הרבה היט והקהל מתלהב. קאמבק מלא אש והגענו לסיום. אם תחליט לקצץ מההיט והקאמבק כדי להוסיף לקטע הרושם, אז אתה פוגע בעצמך. הקאמבק מאבד אש. אין דרמה. אני תמיד אומר לכולם: "תחתכו את הפוזות שנועדו להרשים". זה פשוט, זה לא חשוב. החלק הכי פחות חשוב. לא הכרחי. אם יש זמן, אז בכיף.


    כשאתה פייס, תמיד רצוי להשאיר את הגוף חשוף כדי לתת להיל אפשרות להחטיף לך. אתה לא רוצה להיות מכוסה. אסור לך להסתתר מהמצלמה. הקהל צריך לשמוע ולראות. בגלל זה הבעיטות לפנים כ"כ מוצלחות. הקהל שומע את העוצמה. זאת גם הסיבה שהוסיפו את הדריכה בזמן האגרוף. כשאתה חובט במישהו ברסלינג, לא שומעים רעש אבל הדריכה מוסיפה סאונד. כשמבצעים סופר קיק והמתאבק מוסיף טפיחה על הרגל, יש רעש והקהל חושב לעצמו: "וואו, הוא ממש פגע בו". למתאבקים חובשי המסכה היה ממש קשה כי לא הייתה להם דרך להמחיש את כאבם. הם נאלצו להראות את זה באמצעות תנועות גוף.

    אתה יודע מה עצוב? כיום יש הרבה מתאבקים שלא חובשים מסיכה, אבל נראים כאילו פניהם מוסתרות. הבעת פנים קפואה שכזאת. הם היו יכולים לככב בפרסומת לפוקר… הנה אני כשאני עצוב: . הנה אני כשאני שמח: . הנה אני כשאני כועס: . הנה אני כשמרביצים לי: . הנה אני כשאני מרביץ: . אשכרה מפגר הקטע הזה. הבעתם לא תשתנה גם אם יאמרו להם שזכו במיליון דולר. ללולר היו הבעות פנים נהדרות. תנסו לדמיין לעצמכם שאתם הולכים לסרט והשחקנים מדברים בקול מונוטוני. כולכם תחשבו: "מה?! זה ממש סאקס!".

    זוכרים את מל גיבסון בנשק קטלני? היה קטע שהוא נתלה על שרשרת וביצע פיגור פור על איזה סיני אחד עד שחנק אותו. ניסיתי את זה בקרבות הארדקור נגד אל סנואו ב-WWF.. תתארו לעצמכם מה היה קורה אם מל לא היה מוכר כשהם עינו אותו. אולי אפולו יכה את רוקי והוא יאמר: "שיהיה, אפולו. אאוץ' וכל זה". למה אתם עושים את זה? תנסו להראות איזשהו סוג של הבעת פנים. אם אתם בטלוויזיה, אז תשדלו שלפחות אחת מהמצלמות תתפוס אתכם. אם זה האוס שואו, אז תנסו שלפחות חלק מהקהל יראה אתכם. תמיד רצוי לחשוף את הגוף למכות כשאפשר.

    נניח שאתה חוטף מכות ואמור להיות מועף לחבל בספוט הבא. אם אתה באמצע הזירה, אל תחכה שהוא ירים אותך. תמכור את הפגיעה ותזחל לחבלים כדי לנסות להתרומם. הוא יגיע ויעיף אותך. זה הרבה יותר טוב. אסור שקרב ייראה כאילו קיבל כוריאוגרפיה, אבל שיזרום כמו יצירת אמנות, תאווה לעיניים. יש המון ספוטים שנראים כאילו עירבו לתוכם כוריאוגרפיה, אבל זה לא חייב להיות ככה. צריך לגרום לזה להיראות כמו קרב ולא ריקוד. זה עוד אחד מהיתרונות של "לעבוד" על פני "להופיע": ההיט יותר זורם במקום להיות מתוכנן שלב אחר שלב.

    אם אני פייס ומשתתף בקרב הארדקור, אפשר למצוא חפץ כדי שיטיחו אותו עליי. אולי אני משתתף בקרב עם "חוקי רייבן" ויש כסא בזירה. אולי נשתמש אחר כך בכסא כדי להוציא מזה ספוט או שניים. אני אתפוס את הכסא ואתקע אותו בצד לקראת ספוט של דרופ טו הולד. אפשר להמציא דברים בזמן העבודה. לא חייבים להיות סגורים לגמרי. אתה יכול גם לקבוע ליריב מה לעשות. נניח שאני הפייס בספוט של הדרופ טו הולד לתוך הכסא, אבל הכסא זז ממקומו. אם ההיל ינסה להרים את הכסא אז זה ייראה מבוים ויקלקל את המומנטום. אני שוכב על הרצפה ומשתמש בכסא כדי להתרומם. אפתח את הכסא "במקרה" ואניח אותו בצד. אף אחד מהקהל לא מבין שסידרתי עבורו את הכסא. למעשה, עשיתי עבורו את העבודה וזה נקרא "לעבוד".

    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    29.11.2006
    עיר
    באר שבע
    הודעות
    2,666
    תודה על הכתבה הזאת זה מאוד מעניין ומוסיף ידע לאנשים שחושבים שהאיבקות זה רק מכות...


    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    20.12.2006
    הודעות
    9,390
    אתה מבין שיש כאן המון קללות וגם אם זה מאתר אחר אפשר קצת לצנזר, כי הקטע שבו משווים את פירמידת הקרב לאוננות?! מה קרה לך? מה זה ההשוואה החולנית הזאת?
    שתף ב-Google+

  4. #4
    נדמה לי שהמתרגם תירגם מאנגלית מילה במילה ולא כתב בעצמו בקשר לאוננות.

    ותודה על המגילה.
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    13.12.2006
    הודעות
    824
    קודם כל הקטע עם האוננות זה הכל מאמר של רייבן והייתי צריך לצנזר דבר שני אתם צודקים זה באמת ארוך כנראה הייתי יותר מדי שקוע במאמר ולא שמתי לב להבא אני יחתוך קטעים...
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    20.12.2006
    הודעות
    9,390
    נכתב במקור על ידי לירן מחיפה
    נדמה לי שהמתרגם תירגם מאנגלית מילה במילה ולא כתב בעצמו בקשר לאוננות.

    ותודה על המגילה.
    עדיין, זה לא משנה אפשר לדמות את זה למשהו פחות אידיוטי, כי זה לא בדיוק דימוי מנצח.
    נ.ב
    ל-DXXX אני מעריך את זה שלקחת את ההערה שלי בחשבון ובפעם הבאה תחתוך.:smiling:
    שתף ב-Google+

הרשמה