תפריט ראשי

תוצאות 1 עד 20 מ 20
  1. #1
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    הודעות
    110
    אומניות לחימה


    בעזרת הסברים אלו(שנלקחו מויקיפדיה :|) תוכלו ללמוד על אומניות הלחימה.
    אם אתם מתאהבים בספורט, כבר מהמבט הראשון - אני מציע לבדוק את החוגים שיש לכם בשכונה ולנסות את אותו ספורט
    תהנו... זהו דיון פתוח, וניתן להגיב לענות על שאלות בנוגע לאומניות הלחימה ולקבל עצות.
    ---------------------------------------------------------------------


    איגרוף

    איגרוף הוא ענף ספורט קדום , בו שני מתמודדים מנסים להביס זה את זה בקרב אגרופים.
    באיגרוף מודרני, המתחרים חובשים כפפות מרופדות ("כפפות איגרוף") ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב.
    באיגרוף חובבני (ספורטיבי, שאינו מקצועני), המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים ומגיני שיניים.
    משלב מוקדם ביותר למד האדם להילחם בידיו - תחילה מכורח המציאות, ואחר כך למען השעשוע שבדבר, וכדי להתמודד עם עמיתיו. החל מהמאה ה-7 לפנה"ס, קרבות האגרוף היו חלק מההמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך רק במאה ה-18, לאחר תקופה ארוכה של שכחה, זכה האיגרוף שוב לאהדת הציבור, במיוחד באנגליה, שם הונהגו האליפויות הראשונות בספורט זה. בסוף המאה ה-19 הפך האיגרוף (boxing) לספורט בעל חוקי משחק קפדניים.
    בשנת 1865 נתן המרקיז מקוינסברי את חסותו לתוכניתו של עיתונאי אנגלי, והעניק את שמו לחוקי האגרוף הראשונים, שהפכו את האיגרוף ל"ספורט אציל", שכן חדל להיות סתם מאבק אכזרי.
    גם הספורט הישראלי החל לאחרונה לטבוע את חותמו בזירת האיגרוף העולמית, עם נצחונו של נציג ישראל במשקל כבד, רומן גרינברג, לראשונה, בתחרות בין יבשתית בליגת i.b.o (אחת מבין שלושת הליגות הבינלאומיות באגרוף מקצועני) מרץ 2006. בכך קבע הספורטאי הצעיר והמבטיח רצף של 22 נצחונות (15 בנוקאאוט) והישג חסר תקדים בקנה מידה ישראלי, ההזדמנות להתמודד על התואר העולמי בקטגוריה בשנת 2007.
    תוכן עניינים



    //
    חוקי המשחק


    סיבובים

    בתחרויות רשמיות מתקיימים 15 סיבובים, והקרב חייב להיות מוכרע בין היריבים, בעוד שבתחרויות ידידותיות תתכן גם תוצאת תיקו. באגרוף מקצועני משך כל סיבוב 3 דקות, כאשר הפסקה בין סיבוב לסיבוב נמשכת כדקה עד דקה וחצי.
    באגרוף חובבני אין מספר קבוע של סיבובים; בדרך כלל מתקיימים 3-5 סיבובים בקרב. בנוסף, משך סיבוב הוא בין דקה וחצי לשלוש דקות. יש הפסקה בין סיבוב לסיבוב.

    לבוש

    מאחר שבאיגרוף מותר לפגוע ביריב רק מעל לקו המתניים (מעל לחגורה), מורכב לבושו של המתאגרף החובב משני חלקים בצבעים שונים, כדי להבליט קו זה.
    משקל כפפות תקני: 6-8 אונקיות, שהן 170 עד 224 גרם (בהתאם למשקל המתאגרפים).
    מתאגרפים משתמשים גם במגן אשכים, למקרה של מכה מתחת לחגורה.
    מגן שיניים, למניעת שבירתן במכות לראש.
    כמו כן, נהוג למרוח משחה על הגוף והראש כדי לגרום למכות להחליק על הגוף.
    באגרוף חובבני לובשים גופיה (אגרוף מקצועני נערך בגו חשוף). חובשים קסדה המגנה על צידי הראש, כאשר הפרצוף חשוף. הקסדה מגנה בעת נפילה על הראש.
    נעלי אגרוף - גבוהות, מגינות מסיבוב הקרסול.


    מכות אסורות ומותרות

    אין להכות בגב.
    אין להכות בעורף.
    אין להכות מתחת לחגורה.
    אין להכות עם כפפה פתוחה - רק באגרוף סגור.
    אין להכות עם המרפקים.
    אין לדחוף את היריב.
    אין להשתמש בחבלי הזירה כדי לקבל תנופה ולהגביר את עוצמת המכה.
    אין להתכופף מתחת לגובה החגורה של היריב על מנת לחמוק מהמכות שלו.
    אין להמשיך את הקרב לאחר פקודת השופט לעצור אותו.
    למתאגרף מותר להחזיק עד שני עוזרים לצד הזירה.
    סימן מוסכם לכניעה שנקבעת על ידי המאמן - המאמן זורק מגבת לתוך הזירה.


    ניקוד ושופטים

    הניקוד נקבע לפי מספר הפגיעות ביריב. ישנן עבירות המורידות ניקוד.
    ישנם שלושה שופטים מסביב לזירה, ושופט אחד בתוכה (רפרי).

    -----------------------------------------------------------------------
    אגרוף תאילנדי

    אגרוף תאילנדי היא אמנות לחימה עתיקת יומין שמוצאה מתאילנד, ונקראת מואי תאי (มวยไทย) בתאילנדית. אומנות לחימה זו פותחה על ידי לוחמיו של המלך במהלך המלחמה כנגד בורמה.
    תוכן עניינים



    //
    מקור

    אמנות הלחימה פותחה ללוחמה מגבו של פיל, כאשר הלוחם אוחז ביד אחת מקל ובשנייה חרב. במשך הזמן הועברה אמנות הלחימה גם לקרקע והמשיכה להתפתח במהלך המלחמה.
    לא יודעים בוודאות מתי האגרוף התאילנדי החל להתבסס כספורט לחימה להגנה עצמית, אך סבורים ע"פ רישומים וציורים שזה החל בשנת 1238 לספירה- בסיאם. אגרוף תאילנדי נחשב לספורט של מלכים אשר הם ובניהם למדו והתאמנו בתחום במטרה לחזק את הגוף והנפש ועל ידי כך להיות מלכים יותר טובים. בשנת 1604 המלך norai שאהב מאוד את הספורט הפך אותו לפופולארי ורחב היקף בכל ממלכת תאילנד.
    האמנות זכתה לפרסומה בתאילנד כאשר בשנת 1767 המלך התאי הרג את הנסיך הבורמזי בקרב בעזרת אמנות לחימה זו. המלך נחשב לגיבור לאומי בתאילנד עד היום ומהווה גורם משיכה ללימודה. האמנות אף מתפשטת בדרום מזרח תאילנד לבורמה, סורינאם ולאוס.
    למואי טאי סוגים רבים של לחימה וסגנונות שונים שהמפורסם בהם הוא קראבי קראבונג שבו לעיתים נלחמים גם עם שתי חרבות.

    [עריכה] חוקי הקרב כיום

    אומנות לחימה זו מתירה כמעט הכל, פרט לנגיחה יריב והכאתו באזור החלציים. הקרב מסתיים לאחר נוק אאוט או לפי החלטת השופט, בדרך כלל לאחר סיום הזמן החוקי. המתמודדים משתמשים במגן שיניים ואשכים כדי להגן על עצמם.

    בוראן

    מואי בוראן (boran) היא אמנות לחימה להגנה עצמית שקדמה למואי תאי העכשווי.
    במואי בוראן בשונה מהמואי תאי יש שימוש ב 9 איברי גוף והאיבר הנוסף הינו הראש.
    השיטה פותחה כאמנות לחימה להגנה עצמית ולא כספורט זירה על מנת להגן על ממלכת תאילנד הקדומה-סיאם ,מפני האויבים שמסביב ובעקר כנגד העם הבורמזי שתקף את תאילנד לאורך השנים. שיטת הלחימה במואי בוראן נלקחה מתורות לחימה רבות ומשבטים ואזורים רבים בממלכת סיאם.
    הלוחמים הבודיהיסטים השתמשו במואי בוראן בטקסים הדתיים שלהם ולפני כל קרב או יציאה למלחמה עשו מדיטאציה ורקדו בטקס הרוחני שנקרא "ראם מואי" כהלל לאלים וככבוד לאבות הקדמוניים.
    בשנת 1920 ממשלת תאילנד אסרה על לימוד המואי בוראן וקבעה חוקים חדשים בקרבות הזירה שהיו נהוגים באותה תקופה עד ימינו על מנת להבטיח את בריאות המתאגרפים, כך שאומנות לחימה זו כמעט ונעלמה.
    לוחמים שעולים לזירה במואי בוראן לובשים במקום כפפות אגרוף, חבלי כותנה ששומרות על כפות הידיים ומחזקות את הידיים בעצירת בעיטות ומתן מכות. הזירה אינה תחומה כזירה מערבית אלא הקרב מתבצע על מזרנים או פרקט. בעבר הרחוק לוחמים היו טובלים את כפות ידיהם המלופפות בשרף עצים ומפזרים סביב זכוכיות על מנת להגביר את הנזק לאויב. במקום המכנסיים הקצרים יש מכנסיים מסורתיים בצבע כחול או אדום. השיטה הבסיסית במואי בוראן מעין קאטות בדומה לקארטה נקראת mea mai . קרבות ראווה בהופעות שבהן שני לוחמים מראים את יכולתיהם נקראים look mai muay thai קרבות זירה אמיתיים נקראים muay kard chick שבשל מסוכנות התרגילים נמנעים הלוחמים ממכות המרפקים והידיים החבושות לפנים. למואי בוראן יש 15 קאטות שבכל קאטה כ 10 תרגילים. התלמידים במואי בוראן מתקדמים ע"פ דרגות בשונה מחגורה הם מקבלים סרט על הזרוע מצבע לבן עד אדום שנקרא "פראג'יט"( prajeat) מאדום לבן שזו דרגת מדריך עד צבע זהב הדרגה הכי בכירה יש סרט על הראש שנקרא "מונגקון "(mongkon). מאמן מוסמך נקרא "ארג'ן arjan)" ) כמו סנסאיי ביפאנית. במואי בוראן יש עוד ורסיה נפרדת שבה יש שימוש בכלי נשק מסורתיים שבשעת קרב לאחר שכלי הנשק נופלים או נפגמים הלוחם משתמש באיברי גופו. שיטה מסורתית זו נקראת krabikrabong" ".

    אגרוף תיאלנדי בישראל

    בישראל קיימת הליגה המקצוענית WAKO שהינה הסניף הישראלי של הליגה המקצוענית לאיגרוף תאילנדי בעולם. בנוסף קיימות שיטות משולבות של מואי תאי ואחרות כגון תאי קידו שהוא שילוב של אגרוף תאילנדי (מואי תאי) והפקידו
    הנבחרת הגיעה למספר הישגים:
    1. 2 אלופי עולם ב־2005
    2. סגנית אלופת עולם ב־2004
    3. 2 מדליות ארד באליפות העולם 2004
    4. 2 סגני אלופי אירופה 2005
    5. מדלית ארד אליפות אירופה 2005
    6. סגן אלוף עולם- אדם גלילי 2006
    -----------------------------------------------------------------------
    קראטה

    קראטה (空手道) היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה.


    תוכן עניינים



    //
    התפתחות הקראטה

    הקראטה התפתח באוקינאווה, ונקרא במקורו אוקינוואה-טה (okinawa-te).
    תרמו לפיתוחו סגנונות לחימה סיניים ובעיקר על ידי השורין-ג'י קמפו (shorin-ji) שעל שם מנזר שאולין בסין,
    השורין-ג'י קמפו הונחלה לנזירי שאולין על ידי בודהידהרמה (מייסד הזן-בודהיזם) ומשם הופצה למקומות רבים.
    שיטה זו בסופו של דבר הגיעה לאיי ריוקיו (Ryukyu islands) ופותחה ל- אוקינוואה-טה (okinawa-te).
    • לפני 600 שנה בערך,לאחר שהמלך שו האשי (sho Hashi) איחד את שלושת הטריטוריות באוקינוואה, אומצה מדיניות לאומית שהחזקת נשק אסורה על הכל.
    • מאתיים שנה אח"כ בערך (1609) הוחרם כל הנשק על ידי הממשלה כאשר איי ריוקיו היו תחת שליטה יפנית.
    ההשערה היא שלשני איסורים אלה תרומה ודחיפה עצומה להתפתחות הקרטה באיים, במובן של הגנה עצמית ללא נשק, לאומנות לחימה אוקינוואית שהיא הקראטה שאנו מכירים היום.
    כמו-כן אין ספק שמעבר מומחים לאומנויות לחימה בין סין לאוקינוואה תרם אף הוא רבות להתפתחות הקרטה ולעיצובו.
    בתקופה ההיא הקראטה נלמד במחתרת ובסודיות ולא הוצג בפומביות.
    בתקופת הקיסר מיאגי (Meiji) שבין השנים 1868-1912, נפתחה מערכת החינוך הפורמלית והמערכת הצבאית, בשנת 1902 הוחלט לכלול את הקרטה כחלק ממערך הלימודים של בתי הספר הציבוריים ובתי הספר התיכוניים באוקינוואה, הייתה זו הפעם הראשונה שהקרטה הוצג לפני הציבור.
    בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים וגיישין פונוקושי (אבי השוטוקאן) ביניהם להציג את הקרטה ברחבי אוקינאווה
    בשנת 1922 הוזמן גיישין פונוקושי להציג את הקרטה בתצוגה אתלטית שנערכה בטוקיו שביפן, בגמר ההצגה התבקש על ידי קבוצות רבות להשאר ביפן ולתת הרצאות יותר מעמיקות על הקרטה, בסופו של דבר הוא נשאר ביפן על מנת להפיץ ולהפוך את הקרטה לאומנות לחימה פופולרית.
    גיישין פונוקושי שילב שתי שיטות שורי-ריו (shorei-ryu) ו- שורין-ריו (shorin-ryu). "שוטו" היה שם העט של גיישין פונוקושי לכן המקום שבו אימן נקרא "שוטוקאן".
    עם חלוף הזמן פיתחו תלמידיו ואחרים וריאציות משלהם, והשם קראטה הפך להיות שם כללי לאמנויות לחימה יפניות רבות, בעוד ששיטתו של גיישין פונאקושי קיבלה את השם "שוטו-קאן קראטה".


    האיש הראשון אשר ייסד את הקראטה היה שושו מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915), שהיה מורה המפורסם ביותר, שלימד את כל מייסדי שיטות הקראטה השונות. הוא קרא לסגנונו שוריטה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו.
    שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו ושורין ריו.

    פירוש המילה קראטה

    פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:
    • יד ריקה מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.
    • יד ריקה מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
      צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).
    המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו "ריק". בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "סיני". טה - "יד". הפירוש המקורי של המילה היה "היד הסינית" ולפני כ-80 שנה שונתה צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מטעמים מובנים.

    תחרויות

    הקראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא שיטת לחימה מסוכנת המתאפיינת בשימוש במכות ובעיטות להתקפה וגם להגנה.
    בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קארטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.
    מעשים אסורים לדוגמה:
    • הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.
    • נעיצת יד בעיני היריב.
    כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה ס"מ לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.
    שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאיקוונדו.
    למרות כל זה הקראטה בארץ הפך לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:
    1. איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (סימון) או לגוף
    2. ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הבטן והגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו השוות נקודה אחת כל אחת.
    3. סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב וכניסה.
    המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות או בתום שתי הדקות של הקרב, מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.

    דרוג

    דרוג אנשי הקראטה מצוין באמצעות שם הדרגה ובאמצעות צבע החגורה. הדרגות מתחילות ב'קיו 9' עד ל'קיו 1'. המעבר בין דרגות אלו נמשך, על פי אורך אימון של כתשע שעות חודשיות, בין חודש לשישה חודשים. ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.
    הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1'. ממנה עולים לדרגה 'דאן 2' וכך הלאה. המעבר בין דרגות אלו יכול להמשך משנתיים ועד לעשרים שנה. באופן עקרוני בקראטה יש רק חגורה לבנה,חומה וחגורה שחורה. החגורות וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא.

    איש קראטה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קרטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקרטה.
    המעבר, ביחוד לחגורה השחורה, מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקרטה. המעבר, יותר משהוא פיזי, הוא מנטלי. כמו-כן מי שקיבל את החגורה השחורה רשאי לאמן תלמידים אחרים. כך בקראטה, חגורה לבנה וחומה הוא תלמיד, וחגורה שחורה הוא מורה. עם הגעת הקראטה ליפן, נוספה החומה בדרך משעשעת ביותר. התלמידים התאמנו זה עם זה, והיו מורידים דם. את הבגדים הם היו מכבסים, אבל את החגורות לא, כך שהן נהיו חומות מהדם. כך נהיה ברור, שמי שהחגורה שלו חומה, כנראה שהוא מתאמן כבר הרבה זמן. החגורות הצבעוניות הנהוגות כיום במערב הן תוספת מאוחרת יותר, שמטרתה כניראה לתת לתלמיד הרגשת התקדמות בין קיו לקיו.

    נשק בשימוש תלמידי קראטה

    למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי.
    נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בנשקים הבאים:
    • 'סאי' - מעין קלשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.
    • 'טונפה' - מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).
    • 'ג'ו" - מוט קצר.
    • 'בו' - מוט ארוך.
    • 'נונצ'קו' - שנעשה מפורסם בידי ברוס לי, (שבעצמו לא עסק בקראטה אלא בשיטות סיניות).
    רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.

    דוג'ו קון

    הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו (בי"ס לאומנויות לחימה ביפנית), הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. בכללים אלו אמורים המתאמנים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. דוגמה לדוג'ו קון:
    דוג'וקון:
    1. רדוף שלמות האופי.
    2. היה נאמן לדרכך.
    3. השקע מאמץ מרבי.
    4. כבד את הזולת.
    5. המנע מהתנהגות אלימה.
    כללים אלו נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'וקון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית, כללים אלה נכונים לעמותת שוטוקאן ריו ישראל].



    -----------------------------------------------------------------------



    טאיקוונדו


    טאיקוונדו או טאי-קוון-דו (태권도- בתרגום חופשי: "דרך החיים של הבעיטה והאגרוף") היא אמנות לחימה קוריאנית שמתבססת בעיקר על כוח שנוצר כתוצאה מתנופה, ממסת הגוף ומתנועת האגן ושמה דגש פחוּת על כוח ישיר.
    תוכן עניינים

    [הסתר]
    //
    סוגי טאיקוונדו

    שני ארגונים של טאיקוונדו קיימים. הראשון הוא WTF (World Tae-kwon-do) Federation שמוכר כענף ספורט רשמי באולימפיאדה, השני הוא (ITF (International Tae-kwon-do Federation.

    חלקי הטאיקוונדו

    • פוּמסה או טולים (באמנויות לחימה אחרות קאטות) - סדרה של מכות ותנועות מול יריב דמיוני אשר מטרתה לתרגל נשימה, ריכוז ובעיקר הגנות והתקפות במגוון מצבים דמיוניים. ברמות גבוהות יחסית מבודדים חלקים מהפומסה ומתרגלים אותם מול יריב אמיתי. בפומסה יש ביטוי לפן הפילוסופי של לחימת הטאיקוונדו אשר אומרת שאין מסיימים מהלך בתנועה הגנתית. ישנם 17 מהלכי פומסה שונים.
    פילוספיה של הפומסה
    • הושינסול (בתרגום - הגנה עצמית) - בחלק זה מלמדים להתגונן מפני תקיפות של סכין, אגרוף, מקל, ולעיתים אף אקדח מטווח קרוב.
    • קרבות - החלק בו לומדים להילחם, לפי WTF בסגנון חצי מגע לילדים ומגע מלא מגיל 14, לפי ITF בסגנון ללא מגע לילדים וחצי מגע מעל גיל 12.

    קרבות ושיטת הניקוד

    לפי החוקים האולימפיים של ה-WTF המנצח בקרבות נקבע על בסיס ניקוד המוענק למשתתפים בזמן נתון. בתחרות רישמית מתחרים שלושה סיבובים, שנמשכים 2 דקות כל אחד. כמו כן במצב של שוויון נקודות בסוף הקרב, ממשיכים לסיבוב "נקודת הזהב" כלומר המתחרה הראשון שזוכה בנקודה, מנצח.

    מונחים

    "נוקאואט" מתרחש כאשר יריב לא יכול להמשיך את הקרב. לרוב במצבים בהם חוטף היריב בעיטה לראשו או לאזור אחר חוקי. שופט הזירה המרכזי סופר בקוראנית עד עשר ובזאת מאפשר למתחרה להתעשת מהבעיטה. על המתחרה שחטף את הבעיטה חלה חובת הוכחה כי מצבו תקין להמשך הקרב. את זאת יעשה על ידי קריאת "קיאפ".
    צילום נוקאואט, הולנד 2005
    "נוקדאון" מתרחש כאשר המתחרה מקבל מכה אשר מהממת אותו ולפי החלטת השופט המרכזי אינו כשיר להמשיך להתחרות.

    שיטת הניקוד לפי WTF

    • בעיטה לבטן - נקודה
    • בעיטה לראש (אסור מאחורי הראש) - שתי נקודות
    • בעיטה לראש המהממת את היריב - שלוש נקודות (כמעט ולא קורה - לרוב מדובר בנוק אאוט)
    • בעיטה לבטן המהממת את היריב - שתי נקודות (כמעט ולא קורה)
    • אגרוף לבטן המהמם את היריב - נקודה (כמעט ולא קורה)
    מכות לראש עם היד אסורות
    על יציאה מהזירה, מכה מתחת לחגורה, פסביות ונגיעה בריצפה עם איבר גוף מעל גובה הברך השופט יכול להוריד חצי נקודה. לאחר שלוש הורדות מפסיד המתחרה אוטומטית.

    שיטת הניקוד לפי ITF

    • בעיטה לבטן - נקודה
    • בעיטה לבטן בקפיצה - שתי נקודות
    • בעיטה לראש - שתי נקודות
    • בעיטה לראש בקפיצה - שלוש נקודות
    • אגרוף לבטן - נקודה
    • אגרוף לראש - שתי נקודות

    מגינים ולבוש

    מכיוון שהבעיטות בטאיקוונדו חזקות מאוד, על המתחרים ללבוש מגינים שבלעדיהם אסור להתחרות. מתחרי ה-WTF מחוייבים ללבוש:
    • מגן ראש
    • מגן גוף (בטן, חזה וגב)
    • מגיני ידיים (על האמה)
    • מגיני רגליים (על השוק)
    (בדרך כלל גם מגן אשכים ומגן שיניים)
    מתחרי ה-ITF מחוייבים ללבוש:
    • מגן ראש
    • מגן ידיים
    • מגן רגליים (מכף הרגל עד השוק)
    • מגן אשכים
    • מגן שיניים
    הקרבות נערכים על מעין מזרונים מיוחדים על מנת להבטיח את בטחונם של המתחרים במקרים של נפילות (ובמיוחד נפילות על הראש).

    שיפוט

    בקרבות יש כמה סוגי שופטים (בין ארבעה לחמישה שופטים בסך הכל):
    • שלושה או ארבעה שופטים צדדיים הנמצאים מחוץ לזירה - הם רושמים את הנקודות או מסמנים אותן בעזרת לחצן אלקטרוני בשיטה האלקטרונית צריכים שנים משלושת השופטים ללחוץ על הלחצן כמעט בו זמנית כדי שתסומן נקודה.
    • שופט מרכזי שנמצא בזירה - במקרה וצריך להוריד חצי נקודה או לתת אזהרה השופט עוצר את הקרב ומסמן למתחרים את החלטתו. בסמכותו של השופט המרכזי גם להחליט על נוקאאוט, נוקדאון, ובעיטות מהממות.
    • שופט שולחן מקבל את הפתקים משאר השופטים בסוף כל קרב, מסכם את הנקודות, ומניף דגל כחול או אדום לפי הצבע של המתחרה שניצח או מודיע לשופט המרכזי המניף את ידו של המנצח.

    חגורות ודירוג

    סדר החגורות הוא:
    לבן
    לבן עם צהוב
    צהוב
    צהוב עם ירוק
    ירוק
    ירוק עם כחול
    כחול
    כחול עם אדום
    אדום
    אדום עם שחור
    שחור
    מעל חגורה שחורה יש דירוג של "דאנים" לדוגמה חגורה שחורה דאן 1 וכדומה עד דאן 9 את סימון הדן נהוג לעשות באופנים שונים - כיתוב בקוראנית, לעתים גם באנגלית או סימון על ידי פסים.
    דאן 1-3 נקרא "סאבון" ודאן 4-6 נקרא "סאבונים" ומעל ל-6 "סאחיונים".
    גובה הדאן מכתיב את צורת הפניה אל בעל החגורה השחורה.
    על מנת לעבור חגורה יש להפגין ידע ורמה.
    במקביל לחגורות יש דרגה הנקראת "גופ", הגופ מתחיל מ 12 ונגמר ב 1. אחרי גופ 1 מגיעה חגורה שחורה (בחגורה שחורה כבר אין גופ). הגופ הוא דרגה נפרדת מהחגורות אף על פי שהוא מדרג את אותו הדבר.



    --------------------------------------------------------------------
    ג'ודו

    ביפנית ג'ו - רכה, דו - דרך (柔道). ג'ודו היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. פרופ' קאנו נחשב על-ידי רבים לגאון וחדשן, וליוצר אחת התרומות הגדולות ביותר להתפתחות הגופנית והנפשית עבור האדם המודרני. ג'ודוקות מפורסמים בישראל - יעל ארד, אורן סמדג'ה ואריק זאבי.
    תוכן עניינים



    //
    רקע

    קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'יוג'יצו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות, שיכלל חלק מהטכניקות הקימות ויצר שיטה שמאפשרת להלחם בכל הכוח בלא להיפצע, להרוג או להטיל מום ביריב.
    הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.
    מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן. אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי(תרגילי הפלות ביל תזוזה), תירגול 'כניסות'. תירגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים.
    כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כמובן, כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התירגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותירגול טכניקות בעמידה ועל הארץ.
    חלק חשוב באימון הוא ה'רנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה - בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות, ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לנצחון הסופי.
    חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קטות, סדרות של תנועות ותירגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו וכאדם.הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה כל חגורה נעשית על ידי קאטות שונות.

    מושגי יסוד בקרב


    כללי

    • הג'ימה - להתחיל/להמשיך את הקרב.
    • מאטה - לעצור/להפסיק את הקרב.
    • סורה-מדה - סוף הקרב.

    ניקוד

    ניקוד הקרב נעשה על פי פרמטרים שונים. ככל שמתחרה מפגין עליונות על המתחרה השני, כך ניקודו יהיה גבוה יותר.
    • קוקה - הטלה על העכוז, ריתוק של 10 עד 14 שניות, עבירה ראשונה של היריב (נחשב גם כ-3 נקודות).
    • יוקו - הטלה על הצד, ריתוק של 15 עד 19 שניות. עבירה שנייה של היריב (נחשב גם כ-5 נקודות).
    • וואזרי - הטלה על חצי גב (בין גב לצד) או הטלה על הגב שנעשית באיטיות, ריתוק של 20 עד 24 שניות. עבירה שלישית של היריב. נחשב חצי איפון (נחשב גם כ-7 נקודות).
    • איפון - הטלה על הגב, חניקה עד כניעה, ביצוע בריח על המרפק עד כניעה, ריתוק עד 25 שניות, עבירה רביעית או עבירת הנסוקומקה של היריב. נצחון על היריב; כמו שנזכר, איפון זה ניצחון מוחלט-איפון אחד בקרב והוא נגמר בנצחון חוקי לעושה התרגיל שהביא לאיפון (נחשב גם כ-10 נקודות).

    עבירות

    העבירות הן שונות:
    • יציאה (סתמית) מחוץ לאזור הקרב, בלי פעולת ג'ודו של המתחרה או יריבו וכמו כן דחיפת היריב
    מחוץ לאזור הקרב.
    • הפגנת פאסיביות. אולם התפיסה הכללית החדשה של הג'ודו היא לא למהר להעניש ולתת יותר זמן כדי להכין
    את ההתקפה ולהגיע לעמדת התקפה טובה.
    • הכנסת אצבעות לשרוולו של המתחרה. (מכונה: "תפיסת אקדח").
    • נפילה על הברכיים מבלי לערער את שיווי משקלו של המתחרה.
    כל אלה יגרמנו לענישה בשידו, כאשר ענישה ראשונה תזכה את היריב בקוקה, ענישה שנייה תחליף את הנקודות שקיבל היריב ביוקו, אחר כך בוואזרי ולבסוף באיפון.
    עבירה שמזכה את הצד השני באיפון:
    • הנסוקומקה - עבירה שמסכנת חייו של המתחרה או עלולה לגרום לפציעתו והתנהגות בלתי ספורטיבית בכלל.

    זירת הקרב

    • מבנה הזירה: בשנת 2006 חל שינוי בחוקת הג'ודו בו שונה גם מבנה הזירה. אזור התחרות יחולק לשני חלקים: אזור הקרב ואזור הביטחון.
    אזור הקרב יהיה לפחות 8X8 מטר ולא יותר מ- 10X10 מטר. אזור הביטחון יהיה ברוחב 3 מטר ובצבע שונה. אזור הסכנה שהיה בעבר (בצבע אדום ברוחב 1 מטר) יבוטל ויחד איתו גם העונש של 5 שניות שהיה על הקו האדום.
    • מיקום בזירה: במרכז הזירה ישנם 2 פסים, אחד כחול ואחד לבן, המסמנים את עמדות ההתחלה של כל אחד מהיריבים. במרכז הזירה ובין המתמודדים ימצא במהלך כל הקרב השופט המרכזי. בנוסף לשופט המרכזי יושבים בשני קצוות מרוחקים של הזירה שופטי הצד.

    שיטת הדרגות

    בג'ודו מקובל מבנה של דרגות האופייני לאומנויות הלחימה היפניות, למעשה מבנה זה הומצא יל ידי פרופ' ג'יגורו קאנו ולאחר מכן חדרה אל אמנויות הלחימה האחרות. ההתקדמות בדרגות מיוצגת על ידי חגורות ומחולקת לשני חלקים: עד לחגורה שחורה ולאחריה.

    דרגות חניכות (KYU)

    ביפן כל הדרגות הנמוכות עד לחגורה חומה הן חגורות לבנות. ראשיתו של השימוש בצבעים באירופה ב-1935. מספרי הדרגות הנמוכות הולכים וקטנים עם העלייה בדרגות. מועדון הג'ודו היפני הראשון, הקודוקאן לא מכיר בדרגות שהוענקו על ידי איגודים או מועדונים אחרים.
    • KYU6 - חגורה לבנה, בדרגה זו מתחילים ללמוד את הג'ודו.
      • חגורה לבנה-צהובה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
    • KYU5 - חגורה צהובה (לבנה ביפן).
      • חגורה צהובה-כתומה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
    • KYU4 - חגורה כתומה (לבנה ביפן).
      • חגורה כתומה-ירוקה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
    • KYU3 - חגורה ירוקה (לבנה ביפן).
      • חגורה ירוקה-כחולה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
    • KYU2 - חגורה כחולה (לבנה ביפן).
      • חגורה כחולה-חומה - חגורת מעבר המקובלת בישראל ובמספר מדינות נוספות.
    • KYU1 - חגורה חומה, חניך בכיר.

    דרגות הדרכה (DAN)

    חגורות שחורות, מוענקות על ידי איגוד המדינה
    • DAN1
    • DAN2
    • DAN3
    • DAN4
    • DAN5

    דרגות כבוד

    חגורות לבנות-אדומות (או שחורות), מוענקות על ידי איגוד המדינה
    • DAN6
    • DAN7
    חגורות אדומות (או שחורות)
    • DAN8, מוענקת על ידי איגוד היבשת
    • DAN9, מוענקת על ידי איגוד היבשת
    • DAN10, מוענקת על ידי איגוד הג'ודו הבינלאומי ועל ידי DAN10 אחר
    • DAN11, לא הוענקה מעולם.
    • DAN12, חגורה לבנה כפולה
    ------------------------------------------------------------------------
    ג'יו ג'יטסו


    ג'יו ג'יטסו (柔術) היא תורת לחימה עתיקה. "ג'יו ג'יטסו" הנו, למעשה, שם כולל לאמנויות לחימה בהן התמחו הסמוראים. יש הטוענים כי היו קיימות בעבר כ־700 שיטות ג'יו ג'יטסו שונות. כן נשמעת הטענה כי הג'יו ג'יטסו הוא המקור לג'ודו, לאייקידו, קראטה, השרדות ושאר אמנויות הלחימה הנחשבות בזמננו. הג'יו ג'יטסו (או ג'ו-ג'יטסו, ג'וג'וטסו, ג'ו-ג'וטסו) היווה אחת ההתמחויות של הלוחם ביפן הפיאודאלית - הסמוראי, שהתמחה בלחימה באמצעות כלי-נשק, אולם נדרש לשלוט גם בלחימה בידיים ריקות. שיטת הלחימה בידיים ריקות, בה התמחה הסמוראי, נקראה ג'יו ג'יטסו.
    ראוי להבדיל בין הג'יו ג'יטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי "איש הצבא", ובין הנינג'יטסו, שיטת לחימתם של הנינג'ה - "סוכני החרש", "המרגלים" ו"אנשי הלוחמה הזעירה", בתקופה הפיאודלית ביפן.



    ---------------------------------------------------------------------

    קרב מגע

    קפיצה אל: ניווט, חפש
    קרב מגע היא אמנות לחימה שפותחה למטרות צבאיות ומשמשת להגנה עצמית. השיטה פותחה לראשונה על ידי צבא ההגנה לישראל, אך כעת היא מפורסמת בכל העולם ואף אומצה על ידי מספר כוחות לחימה מיוחדים של מדינות שונות.

    היסטוריה

    השיטה פותחה לראשונה בצ'כוסלובקיה בשנות השלושים על ידי אימי ליכטנפלד (Imi Lichtenfeld), מומחה ואלוף בהאבקות ובאגרוף. הוא הושפע בעיקר מאביו, שהיה בלש בכיר ומדריך להגנה עצמית בכוח המשטרתי. קרב המגע אורגן ונלמד לראשונה בברטיסלאבה במטרה להגן על הקהילה היהודית מפני התקפות פשיסטיות של המילציה.
    כאשר הגיע ליכטנפלד לישוב היהודי בארץ (טרם קום המדינה), הוא החל ללמד בהגנה את תורת הלחימה ללא נשק. לאחר הקמת המדינה, אומץ קרב המגע על-ידי כוחות הצבא הישראליים והמשטרה כאומנות הלחימה המובחרת.
    קרב המגע הגיע לצורתו הנוכחית זמן קצר לאחר קום המדינה.
    הלחימה בקרב המגע מבוססת על טכניקות שונות מתחום הג'ודו, הקראטה, הג'יו ג'יטסו והאגרוף המערבי, לצד אלמנטים נוספים מתחום ההיאבקות.
    קרב מגע הוא קרב חופשי, כל סוגי האגרופים, בעיטות, חניקות והפלות למיניהן אפשריים והמטרה היא ניטרול היריב בזמן הקצר ביותר. בניגוד לאומנויות לחימה תחרותית בהן יש לרוב הגבלה על פגיעה ביריב באזור המפשעה, פנים וצוואר. קרב מגע, עקב ייעודו אינו כפוף להגבלות אלו ולכן גם אינו מתאפיין בתחרויות או ייצוג אולימפי (ביצוע תחרות קרב מגע ללא הגבלות אלו עלול לגרום לפציעות קשות ואף מוות בקרב היריבים).
    כיום ישנם שני סוגים של קרב מגע, ביניהם קמ"י - קרב מגן ישראלי.

    ------------------------------------------------------------------

    קפואירה

    קפיצה אל: ניווט, חפש
    קפואירה (Capoeira) הינה אמנות לחימה הבולטת בתנועותיה הריקודיות אשר מקורה בעבדים ברזילאים. הקפואירה פופולרית בברזיל במיוחד, אך בסוף המאה ה-20 צברה פופולריות גם בשאר העולם, בדרך כלל בזכות טיילים ששבו מברזיל. יש שרואים בקפואירה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ריקודיים ואקרובטיים בקפואירה, שורשי הקפואירה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפואירה הוא של "משחק".

    שני גברים משחקים קפואירה ברחובות אמסטרדם


    תוכן עניינים

    [הסתר]
    //
    [עריכה] היסטוריה


    [עריכה] שורשי הקפואירה

    יסודות הקפואירה הונחו במאה ה-16, בתקופת הכיבוש הקולוניאלי של פורטוגל בברזיל, שבה הובאו לברזיל עבדים ממערב אפריקה, בעיקר מסודאן, אנגולה, קונגו ומוזמביק. תהליך ההומוגניזציה שעבר על אוכלוסיות עבדים שונות אלו שימש כזרז לפיתוחה של הקפואירה כאמצעי להגנה עצמית, שימור המסורת והעלאת מצב הרוח. ישנם היסטוריונים המאמינים כי הקפואירה הושפעה רבות גם בידי ילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים, ששאפו לצאת לחופשי, היו חייבים להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו בפעילות מעין זו וייענשו. על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד, כדי שלא יעוררו כל חשד בשעה שהתאמנו.

    [עריכה] היסטוריה מאוחרת


    ציור מהמאה ה-19 שמתאר את מעגל הלחימה


    ב-3 למאי 1888 הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל בזמן שאביה המלך היה בביקור בארצות הברית. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדראלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאיפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.
    עם שחרורם נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות על ידי עבדים משוחררים. הם המשיכו בתרגול הקפואירה, וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאתה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפואירה רק ירדה עמוק יותר למחתרת - הרודות (roda - מבוטא בחלקים מברזיל 'הודה' היא מעגלי לחימה בה נלחמים שני קפואריסטות אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטות אימצו מקצב בשם "קוואלריה" (cavalaria) כדי להסוות את אימוני הקפואירה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה עד אשר כולם קלטו כי השוטרים מגיעים, ואז שוב משנים את המקצב לסמבה ושני השחקנים שברודה היו עוברים מיד לריקוד כלשהו (כגון סמבה). עד 1920 עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפואירה.

    [עריכה] העידן החדש

    בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה (Mestre Bimba, שמו היה "מנואל דוס רייס משאדו" Manoel dos Reis Machado) לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפואירה בברזיל, שם לימד קפואירה רג'יונל (ראו קבוצות וסגנונות), סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha) את בית הספר הראשון לקפואירה אנגולה במדינת באהיה. בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפואירה כספורט לאומי, שני המורים זכו בהכרה כאבות הקפואירה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (ואף נלמדת בקביעות על ידי חיילים בצבא) וגם ברחבי העולם.

    [עריכה] מקור המילה

    מקור המילה קפואירה אינו ידוע בבירור וקיימות מספר השערות:
    • מילה בפורטוגזית שמשמעותה "עשב גבוה". כאשר האדון היה שואל איפה העובדים, היו משיבים לו: "בקפואירה" - כלומר, רוקדים הם לתומם. כך התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם.
    • פירוש אחר: חלקת יער שפונתה על ידי כריתת או שריפת העצים.
    • ההיסטוריון מקונגו בשם ק. קיא בונסקי פו-קיאו סבור כי מדובר בעיוות של המילה קיפורה משפת הקיקונגו שמשמעותה לרפרף, "לפרפר" ממקום למקום, להיאבק, להילחם או להלקות, ובמיוחד משמש לתיאור תנועות של תרנגולים בקרב.
    • היסטוריונים שחקרו את מקור המילה בתרבות האינדיאנית סבורים שהמילה "קפואירה" היא בעצם חיבור של שתי מילים: capuaa era שפירושן "תוקפת קָ‏פּ‏וּ‏אָ‏ה" על שם שבט הקפואה האינדיאני שנאבק בתקופה הקולוניאלית בעריצים הפורטוגלים.

    [עריכה] קבוצות וסגנונות

    הקפואירה נחלקת בחלוקה בסיסית לשני סגנונות - אנגולה (Angola) ורג'יונאל (regional מבוטא "הייז'ונאו"). בשני הסגנונות נעשה שימוש נרחב בקרקע, בתכסיסים ובהטעיות וכן גם בעיטות, הכשלות ונגיחות. רוב הקבוצות כיום עושות בתוכנית לימודיהן שילוב במינונים שונים של שני הסגנונות, אף על פי שקיימות קבוצות המשוייכות לסגנון אחד בלבד.
    קפואירה אנגולה נחשבת לסגנון הבסיסי והראשוני ומתאפיינת בקרב קרקע נמוך, בדרך כלל איטי ומדויק יותר, הדורש ערמומיות ותכסיסנות מסוימת, ומעניק תשומת לב ייחודית למסורת וטקסיות. הדעה המקובלת היא כי מחייה האנגולה המודרני הוא מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha פשצ'יניה), מסלבדור דה באהייה (Salvador, Bahia). רוב תלמידי האנגולה היום מתאמנים בחולצות צהובות, בהתאם למסורת אותה הנהיג. על אף התדמית שעשוייה לעלות, האנגולה אינה סגנון ארכאי וזניח, אלא סגנון חי ומתפתח ועל אף שבצורתו הטקסית תנועות הלחימה איטיות, ברחובות ובאקדמיות לקפואירה בברזיל מתנהלים קרבות מהירים המשלבים גם אקרובטיקה.
    קפואירה רג'יונאל הינה פיתוח של האנגולה המקורית. זהו סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות, ואשר בו חשיבות רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה. סגנון זה פותח על ידי מסטרה בימבה (Mestre Bimba) על מנת להרחיב את התחום ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור הרחב, וכמו כן כדי לנתק הקפואירה מההקשר הבעייתי לפשע ממנו סבלה.
    שאר החלוקה מתבצעת לפי קבוצות ובתי ספר ללימוד קפואירה שהוקמו על ידי מורים שונים. הקבוצות נבדלות זו מזו בסגנון הלחימה, מידת השילוב של תנועות התקפיות מול ריקוד ואקרובטיקה, ולעתים אף בסגנון התנועה הבסיסית הנקראת ג'ינגה, אך חולקות בסופו של דבר את אותם אלמנטים בוריאציות שונות.

    [עריכה] הרודה - מעגל הלחימה

    משחק קפואירה אשר מתבצע במסגרת קבוצתית כלשהי, מתבצע במסגרת הרוֹדַה - זהו המעגל אשר הקבוצה יוצרת מסביב לשני שחקנים. הנוכחים ברודה שרים ומוחאים כפיים, וחלקם גם מנגנים במגוון כלים ייחודיים. לרודה יש מנהיג, והוא בדרך כלל המורה או הלוחם המנוסה ביותר, המנגן בבירימבאו הראשי. בסמכותו של מנהיג הרודה לעצור את הקרב בכל שלב שיבחר, לסמן לאלו המבקשים להכנס לשחק את הזמן בו הם רשאים להכנס, וכמו כן הוא זה שמכתיב בדרך כלל את קצב השירה והנגינה. מושג נוסף הקשור לרודה הוא "אַשֶה" (axé) אשר פירושו הוא "אנרגיה". האשה הוא פרץ האדרנלין הזורם בגופו של הקפואריסט בזמן השירה או המשחק. אשה גבוה הוא המפתח לאינסטיקטים מהירים ומשחק זורם ומלהיב.
    המשחק בדרך כלל אינו כולל מגע רב. בעוד שנהוג ומקובל לערוך קרבות בהם מותר להפיל את היריב, שחקן מנוסה יעדיף לסמן ליריבו תנועה אחר תנועה את עליונותו על ידי בלימתה בשבריר השנייה שלפני המגע, ותוך התחמקות עקבית מהתקפות היריב. נהוג לקרוא לצורה זו של לחימה - משחק, אף כי הפועל "לשחק" במובן הזה עשוי לשמש גם לקרבות רציניים יותר. כאשר שני השחקנים במעגל הם ברמה גבוהה, ניתן להגיע לידי מגע, הפלות ואף הרמות. הדבר תלוי גם בסגנון המשחק וקצבו.
    התנועות ההתקפיות של הקפואירה מורכבות ברובן מבעיטות והכשלות, כשקיים שימוש גם בידיים ואגרופים, אך הוא פחות נפוץ. בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, גלגלונים, סחרורים, קפיצות, פליק פלקים וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים. אצל הקפואריסטים המתקדמים ניתן לראות אף שילובים מרהיבים של מספר תרגילים מוכרים אשר יחד יוצרים קומבינציה מרשימה ביותר של תנועות מהירות ומדויקות.

    [עריכה] נגינה ושירה בקפואירה

    מיזמי קרן ויקימדיה

    טקסט בוויקיטקסט: קפואירה - קובץ שירים המוזיקה והשירה מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב משתנה במהירות במהלך הקרבות בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד (אנגולה) ועד מהיר מאוד (סאו בנטו גרנג'י ג'י אנגולה). קיימים עוד מגוון מקצבים בקפואירה כגון איונה, סמבה די רודה, סאו בנטו פיקנו, סאו בנטו גרנג'י ג'י מסטרה בימבה, אידלינה, אמאזונס, סנטה מריה, צ'יקו צ'יק, בנגלה, קוואלריה ובקבוצת קורדאו די אורו (Cordão de Ouro) קיים גם מקצב בשם מיוג'יו. למקצבים השונים סגנון משחק שונה, קצב שונה ושירים תואמים.
    במהלך הקרב, נמצא השחקן מול יריבו, מוקף במעגל שר, מתופף ומוחא כפיים. חלק מהחוויה של לחימה במעגל קפואירה העשוי להחוות לעתים על ידי לוחם הוא מעין טראנס אליו נכנס המשתתף בקרב בעקבות התנועות הקצביות המאוחדות על ידי קצב הג'ינגה והמתחברות למוזיקה הרועשת לעתים על ידי הבאה למצב הכרתי שונה מהרגיל.

    [עריכה] כלי הנגינה


    נגנים במעגל הקפואירה: פאנדירו, אטאבאקי ובירימבאו


    • בירימבאו (berimbau) - כלי חד-מיתרי יוצא דופן למראה, העשוי בצורה של קשת עץ ומיתר ברזל אשר אליהם מהודקת בחוט תיבת תהודה עגולה בגדלים שונים אשר קובעים את צלילו ואת שמו - גונגה, ויולה או מדיה.
    • אַטַאבַאקִי (atabaque) - תוף באס גדול (כמו זה המשמש במוזיקת הסמבה) שאחראי על שמירה של מקצב קבוע.
    • פַּאנְדֵירוֹ (pandeiro) - סוג של תוף מרים. משמש ככלי מלווה המנגן במקצב דומה לאטאבקי, אך עם יותר אילתורים.
    • כמו כן, מחיאות כפיים במקצב כפול או משולש מוסיפות אלמנט מוזיקלי קצבי שנחשב כמעט הכרחי ללחימה.
    סדר תחילת הנגינה בקפואירה הוא כלהלן: ראשית מתחילה הגונגה עם המקצב הראשי של אותו סגנון משחק. לאחר מכן מצטרפים המדיו והויולה ולאחריהן האטאבקי. לבסוף מצטרף הפאנדירו ולאחריו מחיאות הכפיים של יתר הלוחמים.
    שירים רבים נכתבו לקפואירה. חלקם מושרים בפי כל הקבוצות, וחלקם מושרים רק על ידי קבוצות או אקדמיות מסוימות. הסגנון העקרי שבו הם מושרים הוא קריאה ותשובה - בו נותן מישהו את קולו לבד בשורה ולאחר מכן נענה על ידי המעגל במקהלה, בדרך כלל בחזרה מילה על מילה של אותה השורה. סגנון זה נפוץ מאוד אולם קיימים גם שירים רבים אחרים המושרים ברציפות בצורה של סיפור. השירים עוסקים במגוון רחב של נושאים החל בהיסטוריה ולוחמים מפורסמים, מהמתרחש במעגל הרודה, החיים בכללותם (בעיקר אלוהים ונשים), וכלה בשירי נונסנס קלילים. השיר המזוהה ביותר עם הקפואירה הוא פרנה אה (Parana e) שבו הסולן שר שורה מסוימת, או קבועה, או שורה שהוא אילתר במקום שמספרת משהו, וכל הקבוצה עונים לו "פרנה אה, פרנה אה פרנה".

    [עריכה] וריאציות

    לחלק מהמקצבים צורת משחק שונה לגמרי מהמשחק הבסיסי בקפואירה. בין מקצבים אלו נמנים:
    • סמבה די רודה - ריקוד הסמבה בתוך הרודה, יכול להערך כאשר הרוקדים הם גבר ואשה, במתכונת של ריקוד פלירטוט וחיזור, או במתכונת של קרב בין שני גברים.
    • מַקוּלֶלֶה - משחק בעזרת מקלות קצרים (אחד בכל יד) במקצב של ארבעה צעדים. בצעד הרביעי נוצר מגע בין מקלות השחקנים, ובכל השאר אפשרי מגע בין המקלות לרצפה, או בין המקלות של אותו שחקן.
    • ג'וֹנְגוֹ - צורת ריקוד נוספת שנערכת בשתי שורות מקבילות ולא במסגרת הרודה.

    [עריכה] בטיזאדו וטרוקה די קורדאו

    טקס ה"הטבלה" בקפואירה נערך אחת לשנה בכל קבוצה, ובו הבכירים חונכים את התלמידים החדשים ומעניקים להם כינוי וחגורה ראשונה. מקובל שלכל קפואריסטה יש כינויפורטוגזית) אחד או יותר המשקף איפיון ויזואלי, התנהגותי, או אנקדוטה מעברו. כינויים מקובלים הם שמות מעולם הטבע, ובייחוד בעלי חיים.
    לשחקנים ותיקים בעלי חגורות, יש הזדמנות לעלות ברמתם ולהחליף חגורה לדרגה גבוהה יותר ב"טרוקה די קורדאו" - טקס המתלווה לבטיזאדו. לכל בית ספר שיטת דירוג שונה לפי צבעי החגורות.

    [עריכה] הקפואירה בראי הרפואה

    בהקשר לשאלה הנצחית של "ריקוד או אמנות לחימה?", ניתנה זווית רפואית מעניינת לקפואירה במאמר שהתפרסם במגזין המקצועי "הרפואה" בישראל, בשנת 1997. במאמר, שנערך על ידי י. שמר, נידונו שלושה מקרי פציעת חבלה כתוצאה מבעיטת רגל במהלך משחק קפואירה. שמר דן בנושא, והעלה כי למרות שהקרבות מתנהלים בשיטה של סימון מכות ללא מגע, בכל זאת עלולות להגרם תאונות קשות ללוחמים כמו גם לצופים בקרב, עקב הקירבה הפיזית ואנרגיית התנועה הרבה המושקעת במכות. כמו כן העלה שמר ההשערה כי הסיכון גובר מכיוון שבישראל פועלות בעיקר קבוצות המיישמות טכניקות קפואירה השמות דגש רב על תנועות לחימה ופחות בריקודיות. המאמר מסכם בהמלצה להגביל הפעילות למקומות מאושרים ולהדרכה קפדנית. ומצד שני, ניתן לטעון כי מומלץ כי כל ספורט המערב מגע, כגון קראטה או ג'ודו, יהיה מוגבל בפעילויתו למקומות מאושרים והדרכה קפדנית.

    [עריכה] הקפואירה בישראל

    הקפואירה בישראל מפותחת למדי וישנן קבוצות רבות ברחבי הארץ העוסקות בכך. לכל קבוצה יש את הסגנון שהיא מתמחה בו. הקבוצות הבולטות בארץ הן:
    • אבאדה (Abadá) - אחד מבתי הספר בברזיל ובעולם, הוקם על ידי מסטרה קמיסה ומתמחה בסגנון הרג'יונל בשילוב אנגולה.
    • קורדאו די אורו (Cordão de Ouro) - בית הספר הוקם על ידי מסטרה סואסונה ומסטרה ברזיליה שקראו לו על שם אחד מהגיבורים האגדיים של הקפואירה מבאהיה. הסניף של הקבוצה בארץ יוסד על ידי מסטרה סאפו (Mestre Sapo דניאל סלע) ונקרא קפואירה מנג'ינגה (Capoeira Mandinga).
    • סול דה באהיה (Sul Da Bahia) - הוקמה על ידי מסטרה ראילסון.
    • בנטוס (Bantus) - הוקמה על ידי מסטרה פינטור תלמידו של מסטרה גואו פיקנו

    [עריכה] גלריית תנועות

    ראו - גלריית תנועות קפואירה מורחבת חלק מהתנועות והבעיטות הנפוצות בקפואירה:
    אַרְמָדַה פוּלָדַה אָאוּ (גלגלון) אָאוּ דה קוֹסְטַה Armada Pulada Aú Aú de Costa בֶּנְסוֹ עמידת ידיים קֵישָאדָה bênção
    Queixada פיזאו Pisão קבסאדה
    -------------------------------------------------------------------------

    טאי צ'י

    מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

    קפיצה אל: ניווט, חפש
    הטאי צ'י (ובשמו המלא, טאי צ'י צ'ואן, או כפי שהוא מבוטא בסינית טאי ג'י) הינו אמנות לחימה סינית פנימית ורכה, כלומר, כזו המתבססת על שיחרור ותנועה של הגוף כולו תוך שימוש במסה שלו ולא על כוח שרירים. בלימודי הטאי צ'י יש חשיבות רבה לתשומת הלב, המודעות לתנועה אותה מבצעים או לאופן שבו מגיבים, מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של מדיטציה.
    מילולית המונח טאי צ'י צ'ואן מתורגם: האגרוף הגדול חסר הגבולות (טאי - גדול, צ'י או ג'י - חסר גבול, צ'ואן - אגרוף מסמל אומנות לחימה). טאי צ'י הוא גם השם של סמל היין-יאנג, הכוונה לצמד ניגודים המשלימים זה את זה. תאוריית היין והיאנג עומדת בבסיס של פילוסופיה סינית והרפואה הסינית, דבר המתבטא היטב בעקרונות היציבה והתנועה הנלמדים בתבנית הטאי צ'י צ'ואן. מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של צ'י קונג - אומנות תנועה בריאותית המאזנת את הגוף והנפש על פי התפיסה של הרפואה הסינית.
    אולם הטאי צ'י הוא לא רק צ'י קונג הוא גם אומנות לחימה. את הבסיס ליכולת להלחם רוכשים בתרגילי זוגות. אין הכוונה לקרבות כמו אלה הנהוגים באמנויות הלחימה הקשות, כי אם שיפור היכולת לחוש ביריב/בן הזוג ולנוע ביחד איתו. תרגילי הזוגות מלמדים לא להתנגד ללחץ המופעל עלינו ולא לברוח. על סמך יכולת זו נבנת אומנות הלחימה הכוללת את כל סוגי הטכניקות: אגרופים, בעיטות, דרך בריחים והטלות ועד שליטה מוחלטת בתוקף.
    מקורותיו של הטאי צ'י אינם ברורים, בין היתר בגלל הופעותיו והיעלמויותיו החוזרות ונשנות במהלך ההיסטוריה. העדויות הראשונות להופעתו הן בנות כ-400 שנה מהכפר צ'ן בצפונה של סין. עם זאת, ככל הנראה הטאי צ'י לא הומצא בכפר זה.
    סגנון הטאי צ'י העתיק ביותר הוא זה של בני כפר צ'ן. כל שיטות הטאי צ'י הרבות שהתפתחו מסגנון זה מתבססות על כתבים קלאסיים המתארים בלשון פיוטית את עקרונות הטאי צ'י.



    -------------------------------------------------------------------



    כמובן שיש עוד... בחרתי רק את המובחרים והמומלצים.
    אני ממליץ במיוחד על איגרוף תאילנדי\איגרוף\ג'יגוסיטו



    תהנו...
    שתף ב-Google+

  2. #2
    הצטרף בתאריך
    07.12.2006
    הודעות
    5,201
    בחיי שאני לא חושב שאף אחד יקרא על קרבות האיגרוף במשחקים האולימפיים העתיקים ביוון.
    לא מעניין.
    pur1ty
    שתף ב-Google+

  3. #3
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    עיר
    זכרון יעקב
    הודעות
    5,431
    אממ יש שם כמה טעויות קטנות אבל זה לא משנה :S (כמו ב-ITF אגרוף לראש זה נקודה אם בקפיצה אז זה 2)
    אני מתאמן ב-ITF ולילדים מכל גיל מותר מגע מלא (חוץ מראש למתחת 12)
    ומגיל 12 כולל ראש.

    ** היום הייתי בתחרות טולים באשדוד והייתי שופט שם !!!!!**
    שתף ב-Google+

  4. #4
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    עיר
    זכרון יעקב
    הודעות
    5,431
    וכדרך אגב קרב מגע זה לא אמנות לחימה... אין בזה שום דבר "אמנותי"
    שתף ב-Google+

  5. #5
    הצטרף בתאריך
    01.12.2006
    הודעות
    172
    גם הקטע של החגורות לא נכון (בטאקוואנדו) זה שונה בכל מועדון.
    שתף ב-Google+

  6. #6
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    עיר
    HoLoN
    הודעות
    2,428
    CARE ‎‏‎‏‎‏‎
    שתף ב-Google+

  7. #7
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    עיר
    זכרון יעקב
    הודעות
    5,431
    מה שכן הייתי היום שופטטטטטטט
    שתף ב-Google+

  8. #8
    הצטרף בתאריך
    07.12.2006
    הודעות
    5,201
    נכתב במקור על ידי UnderDawg
    ** היום הייתי בתחרות טולים באשדוד והייתי שופט שם !!!!!**
    נכתב במקור על ידי UnderDawg
    מה שכן הייתי היום שופטטטטטטט

    אני שמח שאתה מתגאה שנסעת לאשדוד כדי להסתכל על ילדים קטנים הולכים מכות ;).
    pur1ty
    שתף ב-Google+

  9. #9
    הצטרף בתאריך
    01.12.2006
    הודעות
    172
    נכתב במקור על ידי UnderDawg
    מה שכן הייתי היום שופטטטטטטט
    אני מקנא בילדים שהיית השופט שלהם :inlove:
    בטח נתנו לך שוחד יא גנב.
    שתף ב-Google+

  10. #10
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    עיר
    אשקלטאון
    הודעות
    3,397
    תגיד לי מה אימא שך זונה מה אתה מעתיק לי 500 עמודים מויקיפדיה יא מסכן נראה לך מישהו יקרא את כל זה??

    הטמטום
    שתף ב-Google+

  11. #11
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    הודעות
    110
    תקרא מה שאתה רוצה... זה מחולק לאומנויות. לכול אומנות סיכום משלו.
    שתף ב-Google+

  12. #12
    הצטרף בתאריך
    07.12.2006
    הודעות
    5,201
    טוב נו, אני מוריד על 380 קילו בייט לשניה.
    pur1ty
    שתף ב-Google+

  13. #13
    הצטרף בתאריך
    07.12.2006
    הודעות
    188
    חמוד ביותר, תאמת זה עשה לי חשק ללמוד איזה אומנות לחימה נראה לי קפוארה או טאקאוודו...
    בקיצור זה מדהים אותי ומגעיל אותי באותו זמן



    98%
    Of the populations tells me to put shit in my signature. If you're one of the 2% who is tired of this, put this in your... wait... Dammit!
    UT id: Eyal297
    שתף ב-Google+

  14. #14
    הצטרף בתאריך
    01.12.2006
    הודעות
    172
    קפוארה זה חרא.
    שתף ב-Google+

  15. #15
    הצטרף בתאריך
    10.12.2006
    עיר
    חיפה
    הודעות
    393
    אממ חן, [אנדרדוג] אם אתה אומר שאין שום דבר אמנותי בקרב מגע, אז אין גם שום דבר אמנותי באגרוף, וכיוצא מזה במאי טאי.
    אמנות היא לא רצף של מהלכים, אמנות יכולה להיחשב גם המדע שעומד מאחורי הא"ל [אומנות לחימה].
    נתחיל בזה, שלכל אחד מהדברים שכתבת יש איןספור תת-בתי ספר, [שכחת קונג פו], קרטה- מוי שין קון, ששם דגש על מגע מלא וכו'..

    בכל אופן בחזרה למה שאמרתי, מה שאני לומד [ל"מ - לחימה מעשית] הינו אומנות לחימה -פרקטית-, מבוססת על מדע, ולא על דברים מלפני 2000 שנה [בוא אני אראה לך הבעת פנים של קרטיסט נגד השיטה שלנו], והאמנות בה, היא בדיוק המדע! הביצוע המושלם של התנועה או הסיבוב או כל דבר אחר, פשוט במקום לתרגל באוויר, האמנות היא התרגיל.
    יש הרבה דרכים להסתכל על הנושא, אבל כל מה שדורש יכולת, ואתה יכול להשתפר בו, יכול להיקרא אומנות. עובדה, אם זה לא היה אומנות, הייתי בול ברמה של המורה שלי =) ותאמין לי שאני לא ממש שם =) אומנות זה לא רק משהו בנאלי שאתה עושה, זה קונספט מאחורי כל ההצגה.

    Winners don't quit, losers don't win.
    שתף ב-Google+

  16. #16
    הצטרף בתאריך
    09.12.2006
    הודעות
    114
    hello, יש סיבה מסויימת שאתה אומר את זה?

    כמי שלמד קפוארה 3 שנים והיה גם עוזר מדריך, אני יכול להגיד לך שזה איפשר לי לחזק את הגוף שלי, להכיר אותו יותר טוב, ובנוסף נתן לי להנות מהצד האומנותי שבאומנות הלחימה הזו ולימד אותי לרקוד בצורה משחררת. וזה בלי מילה על שיפור מיומנות הלחימה שהוכיחו את עצמן בשלב מסויים.


    בכל מקרה, לא כל אומנות לחימה מתאימה לכל אחד. אם יש משהו שלמדתי עם השנים, הוא שיש להתאים את אומנות הלחימה שבה אתה מתמקד, למבנה הגוף שלך.
    גם בדקה הקשה ביותר יש רק 60 שניות.

    בתחילת ינואר כל מה שהכרתם הולך להשתנות...
    לפרטים נוספים- נא לפנות לחתימה של Raziel.
    שתף ב-Google+

  17. #17
    הצטרף בתאריך
    06.12.2006
    עיר
    זכרון יעקב
    הודעות
    5,431
    אנטון לא אומר כלום לגבי איגרוף אני לא מכיר אותו מספיק כדי להגיב.

    אני אומר לך שקרב מגה זה נטו קרבות רחוב.
    שתף ב-Google+

  18. #18
    הצטרף בתאריך
    01.12.2006
    הודעות
    172
    רדימר - קפוארה זה באמת מחזק את השרירים וזה באמת כיף להלחם נגד קפואריסט אחר, אבל זה לא מעשי כי אם יבוא לך מישהו ברחוב קפוארה לא תעזור.
    שתף ב-Google+

  19. #19
    הצטרף בתאריך
    10.12.2006
    עיר
    חיפה
    הודעות
    393
    HELLO, כל מורה זה שונה.
    בעיקרון אני די מסכים שקפוארה זה אומנות לחימה - מסורתית \ ספורטיבית
    בגלל זה אני לומד פרקטית
    זה מתחלק ככה
    אמנותית [דברים ליופי או הנאה, הרבה קונג פו, קאטות וכו']
    ספורטיבית [קיק בוקס, בוקס, ג'ודו, TKWD וכו']
    ופרקטית [קרב מגע, לחימה מעשית->ל"מ יחודי לחיפה ולי אז לא משנה]]

    Winners don't quit, losers don't win.
    שתף ב-Google+

  20. #20
    הצטרף בתאריך
    09.12.2006
    הודעות
    114
    hello, לא היה לי את הביטחון לחלוק עליך אם לא הייתי מגיע למצבים בהם נאלצתי להשתמש בכישורים שרכשתי, לרבות הקפוארה, כשבסופו של דבר ידי הייתה על העליונה והקפוארה הוכיחה את עצמה כיעילה.

    ושוב, צא מנקודת הנחה בסיסית לפיה לא לכל אדם יש גישה לכל אומניות הלחימה. מישהו עם מסת גוף קטנה ורגליים קצרות יוכל להיות יותר יעיל אולי בקיקבוקסינג לעומת קיושינקאי, שיצריכו ממנו המון השענות על האגן והתבססות על בעיטות ארוכות-טווח.
    גם בדקה הקשה ביותר יש רק 60 שניות.

    בתחילת ינואר כל מה שהכרתם הולך להשתנות...
    לפרטים נוספים- נא לפנות לחתימה של Raziel.
    שתף ב-Google+

הרשמה